אין מה לקנות. מכתב גלוי לעובדי מעריב

ונניח שתקנו את העיתון. אפילו ללא תמורה. איזה עיתון תעשו? מודפס? באמת? יש לכם מושג כמה עולה רק הנייר להדפסת גיליון בודד של העיתון שאתם עושים? ושאר ההוצאות? ומאיפה תביאו כסף למשכורות? תשכחו מזה

Print Friendly

עובדי (אקס) מעריב, אנא תשומת לבכם לכמה דקות. זה לא יהיה ארוך, מבטיח. עובדי העיתון, שפעם גם היה ביתי המקצועי וביתם של רבים מהקולגות שלי במגפון, תקשיבו ותקשיבו לי טוב: אין לכם מה להתעסק בשעשוע האינטלקטואלי של "רכישת העיתון על-ידי העובדים". זה לא ישים, זה לא סביר. זה לא יקרה. חבל על הזמן שלכם.

כי מה שלא תעשו, כמה כסף שלא תשימו – במקרה הטוב תצליחו להביא כמה מאות אלפי שקלים; אולי כמה מיליוני שקלים. מהכסף שלכם ואולי של עוד כמה תומכים. וזה גרושים. אתם יודעים בדיוק כמוני. אני יודע. אני עוסק בזה ברמה היומיומית בשנה האחרונה. אני יודע שמאיזה צד שלא סופרים את זה, מדובר בגרושים.

אפילו אם 500 מכם ישימו 10,000 שקל כל אחד וכולכם תהיו שותפים שווי זכויות בעיתון שרכשתם – כמה יהיה לכם בקופה המשותפת? 5 מיליון שקל. ובמילים: חמישה מיליון שקל. תזכרו את המספר הזה. נחזור אליו עוד מעט.

ונניח שמישהו (דנקנר? נמרודי? הבנקים? ההסתדרות?) ידאגו שתצאו מהבניין בקרליבך עם כל הזכויות, עם הפנסיה, עם יתרת ימי החופשה, עם השעות הנוספות, אפילו עם מלוא הפיצויים. נניח.

ונניח שהדיבור יהיה על רכישת העיתון ללא שום זנב של חובות או התחייבויות. לא לבנקים, לא לספקים, לא לחברות הניקיון, לא לספקי הנייר, לא להפצה. שום דבר. דף חלק.

ונניח שתקבלו את כל הציוד: השולחנות, הכיסאות, המחשבים, המדפסות, התוכנות, מקלטי הטלוויזיה, הטלפונים הקוויים, הטלפונים הסלולריים.

נניח.


בלי בניין, בלי תקשורת, בלי תקציב שוטף, בלי דפוס, בלי נייר, בלי הפצה

ומה אז? מה בעצם תרכשו? את הבניין הרי לא תקבלו. אף אחד לא יקבל. הוא נרכש ושייך למישהו אחר (אתם מכירים אותו); לשכור משרדים בבניין אחר – אפילו בירוחם – זה עסק של עשרות אלפי שקלים בחודש במקרה הטוב. ואז מתחילות שאר ההוצאות: ארנונה, מים, חשמל, קפה, סוכר, חלב, ניקיון, תקשורת קווית, תקשורת סלולרית, אינטרנט, תחזוקה טכנולוגית, דלק, ביטוחים…

ומשכורות? נניח שאתם באמת 500 בעלי זכות לפרנסה; ונניח שכולם, מהעורך הראשי ועד אחרון המשכתבים, יסתפקו בשכר סמלי, אפילו 5,000 שקל בחודש למשך חצי שנה. אפילו שנה. נניח. כמה זה יוצא? 2,500,000 מיליון שקל בחודש? וזה לפני הפרשות, זכויות סוציאליות, פנסיה, טלפון, נסיעות, מוניות…

הלאה: איזה עיתון תעשו? מודפס? באמת? יש לכם מושג כמה עולה רק הנייר להדפסת גיליון בודד של העיתון שאתם עושים? כמה מאות אלפי שקלים ביום? ביום? כמה מיליונים בחודש? אולי עשרות מיליונים?

תגידו: יהיו הכנסות ממודעות. ממנויים. נניח (הנחה די מופרכת, אבל נניח). ומי ישלם את שכרם של רוכשי המודעות? מאיפה יבוא הכסף הזה? מי ינהל את המנויים ומי ישלם את שכרם? וכמה הם יביאו באמת? תגידו: נקבל אשראי. ממי בדיוק? מהבנקים שמוחקים היום את ההשקעות הכושלות של הבוס שלכם לשעבר? כן? ממש תקבלו אשראי? מהבנקים? ומי יערוב להלוואות? מה יהיו הבטוחות? לא, אל תענו. לא כולם בבת אחת.

[related-posts title="כתבות ומאמרים נוספים בעניין מעריב"]

 

יש לכם 30 מיליון שקל לשפוך במזומן מדי חודש?

חברות, חברים: תשכחו מזה. זה הבל מוחלט. ע"פ פרסומים זרים, בעל השליטה בישראל היום (המכונה "עיתון") מממן את ההפרש שבין ההוצאות השוטפות לסך ההכנסות בהיקף של 25-15 מיליון שקל בחודש. כסף שיוצא אשכרה מהכיס. כן, אחרי קיזוז ההכנסות. הוצאות שכר, מבנה, טכנולוגיה, הדפסה, הפצה, מכירות, הנהלה ושונות. ע"פ הפרסומים, בשנה ומשהו של שלטון דנקנר במעריב , הפסיד המשקיע דנקנר בין 300 ל- 450 מיליון שקל. סך כל ההפסד אחרי קיזוז ההכנסות. הסך הכל די מתאים למה שאנחנו שומעים מהכיוון של העיתון של ראש הממשלה. אלה המספרים, גם אם הם לא מדויקים על השקל הבודד.

אז מה תעשו עם הדבר הזה? מה תרכשו? איך תרכשו? ומה תעשו ביום שאחרי?

אז אגיד לכם מה אני הייתי עושה: הייתי הולך לבית המשפט ודורש – ללא כל תמורה – את הזכויות על שם העיתון, על הלוגו של העיתון, את השמות, התוכן, הרעיונות, הנכסים הרוחניים על כל התכנים, החיים והארכיוניים (הערת אגב: כל אלה צריכים להיות שייכים לכל מי שעבד תקופה, פרק זמן מינימלי, בעיתון הזה לפחות מאז שפורק הקואופרטיב בסוף שנות השמונים. אבל נניח לזה).

ואז, עם הנכסים האלה – שהם שלכם על-פי כל אמת מידה מוסרית – תתחילו מהתחלה.

איך בדיוק עושים את זה? בואו אלינו, למגפון, ותקבלו קורס מזורז בהקמה והרצה של עיתון עצמאי. בבנייה מאפס. מעבודה רבה ללא תמורה. מבנייה מן היסוד. כי גם אנחנו עבדנו במשך שנות דור בעיתון שבו מישהו שילם את שכרנו ושלט עלינו. היה כיף, תאמינו לי. אבל נגמר. בשנה האחרונה לקחנו את גורלנו בידינו.

היינו שם, עכשיו אנחנו כאן.

את מה שאנחנו מתחילים לשכוח, אתם עומדים ללמוד ממש בקרוב.

Print Friendly

על אודות טובי פולק

טובי פולק - יזם ועורך ראשי של "מגפון" - עיתון ישראלי עצמאי. לשעבר חבר מערכת מעריב, כותב, עורך, מנכ"ל ובעלים של חברת "תוכן העניינים בע"מ"
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמר מערכת, מאמרי עמדה, מדיה, מדיה בחדשות, תקשורת-הון-שלטון, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על אין מה לקנות. מכתב גלוי לעובדי מעריב

  1. מאת חן‏:

    לטובי פולק,
    תרצה או לא תרצה, תיאלץ להשלים עם העובדה שישראל היום הוא אכן עיתון. אולי לא במתכונת המסורתית של ה"עיתונים" שהיית רגיל אליהם, אבל הוא עיתון. והראיה: העם קורא בו. והמפרסמים מפרסמים בו ובגדול.
    כואב לך שמישהו בעל אמצעים בלתי מוגבלים מממן את העלויות האדירות של ישראל היום. למורת רוחך, למישהו הזה איכפת מאותו מנהיג שאתה ודומיך ניסיתם לגמד ולעוות והייתם רוצים לראותו נופל – וגם תרמתם ככל יכולתכם לסתום את פיו, אתם ויריביכם שבמורד הכביש.
    איני חס על העובדים של מעריב, כי יהיה מי שידאג להם בסופו של יום, לא כמוני שכאשר נזרקתי לכלבים ממקום עבודה קטן איש לא דאג לי. גם לא אתה. אז אל תהיה לנו פתאום לוחם צדק. תצליח במלאכתך ותעזוב את הציבור בשקט.
    השם שבחרת לעלונך מבטא את מחלתך הכרונית להשמיע את קולך ברבים בקולי קולות. נו אז מה. תמשיך לקטר והשיירה תעבור מבלי לספור אותך.

    • מאת גל‏:

      בלי קשר לשפה התוקפנית שלך, יש משהו בדבריך. לא ברור לי למה לממן את ישראל היום המפסיד ואת מעריב המפסיד שונים זה מזה. אם עסקיו של דנקנר לא היו שוקעים, גם מעריב היה ממשיך להיות ממומן. הרי כל השנים האלה שמממנים עיתוני שמאל מוסידים, זה לא בגלל אידאולוגיה?? פתאום רק הביביתון זה מפוליטיקה?
      בקטע הזה מפגין מר פולק עיוורון וחוסר תודעה עצמית, ועל חוסר התודעה העצמית הזאת השמאל מפסיד הרבה. מאד.

  2. מאת קרליבך מתהפך‏:

    מעריב מכר את נשמתו לשטן ושירת את נוחי ואי די בי במשך שנה וחצי
    כל העובדים כמעט כולם היו שותפים במעל

  3. מאת פנינה כץ‏:

    נכון טובי זה קשה, אבל אפשרי ובעיקר צריך לשם כך להשתחרר מחשיבה של עבדות ועוד נחזור לזה. כי מעבר לכל הפרמטרים הכלכלייים שאמורים להילמד על בשר העובדים צריך לדעת לחשוב חשיבה קואופרטיבית . כשעד עכשיו הם נאלצו לחשוב רק על הישרדות עצמית. לדעת וללמוד לחשוב על עבודת צוות ולוותר על רווחים בהתחלה, לוותר על אגו
    ולספוג . צריך לצאת להלחם לדרוש מבית משפט את את כל מה שציינת: שם, לוגו וכ"ו. העובדים הם נשמת העיתון ובלעדיו הוא לא יהיה עיתון אבל גם על "הרוח של העיתון " צריך להלחם והיא קונקרטית מאוד- וזה אומר להפסיק לחשוב כמו עבדים
    והתחיל לחשוב כמו אדונים.
    או כפי שאמר את זה פעם מי שהשתחרר מעבדות
    Emancipate yourselves from mental slavery

  4. מאת Omessi‏:

    כמה פעמים צריך לחזור ולהזכיר: אין פה טובים ורעים.
    העולם השתנה. זהו. נא להתעורר.

    זוכרים את מלחמת החורמה (תקופת מכשירי הוידיאו) בין VHS ו-BETA?
    אז מי ניצח? נכון, VHS. בעצם לא נכון. שניהם הפסידו לתקליטור. ועם ההפסד קרס ענף קלטות הוידיאו, יחד עם קריסת ענף מכשירי הוידיאו. וחנויות ההשכרה. אבל לא הפסיקו לעשות סרטים והקלטות, וכולם נשארו בחיים.

    מתכונת של עיתון אינטרנטי במשך השבוע, ומגזין מודפס בסוף שבוע בלבד, היא אפשרות בהחלט סבירה בשביל להתמודד עם השינוי שעובר על העולם ולהישאר חי.

  5. מאת גל‏:

    הבעיה לא בפורמט, מר פולק.
    יודע מה הכי עצוב בכל מה שקורה בחודשים האחרונים? ההתעלמות המוחלטת של כל העיתונאים ממה שמגיבים להם, ביאוש ותוקפנות הולכות וגוברות, הלקוחות שלהם. כאילו חיים באיזו בועה של "הציבור פשיסט, אנחנו יודעים מה הוא צריך".
    לא בניר ובמשרד הם איבדו את האמינות שלהם, לא שם הם מכרו את נשמתם כדי להעלות ולהוריד את האתרוג שלהם לשלטון, ועשרות שנים קודם בכל ה(עיתונים)פמפלטים שמודפסים פה לעייפה. זה לא הרכילות והצהוב, אפילו. זה יכל להיות 'רע הכרחי' אם מוצר היסוד היה שווה את זה. זה שעור 1 בשיווק מוצר: אם המוצר שלך טוב, אנשים יסכימו לשלם עבורו. זה לא הביביתון שהרג אותם.
    חודשים ושנים שמנסים להסביר להם את זה. ויודע מה? אני קורא את המאמרים שמתפרסמים שם ובמקומות אחרים… יוק. כלום. אפס התייחסות למה שהלקוחות אומרים להם. חיים 100% בתוך בועה.

    חבל על הזמן שלהם. אין להם מושג, וזה לא מתחיל בבנין ובניר. זה מתחיל בתוכן.

    • מאת אקסל‏:

      גל לגמרי צודק/ת.
      מדברים על 500 עיתונאים ואנשים מערכת…אבל כמה מתוכם עושים עיתונות אמיתית? כמה מתוכם עושים באמת עבודה יוצאת מן הכלל? (עריכה, הגהה, שירות לקוחות ראוי, ניהול מנויים טוב?). צר לי, אבל מדובר בבודדים, אולי עשרות. עיתונות טובה מביאה תחקירים מעמיקים, חדשות מדוייקות, ידיעות מרחיבות אופקים או לב…90 אחוז ממה שיש היום בכל העיתונים זה מאמרי דעה, שהם תמהיל מבחיל (ברוב המקרים) של אגו, סופר אגו ורכילות מיותרת.
      ולגבי החישובים הכלכליים, ובכן, כפי שאמרתי קודם – באמת יש צורך בכל ה 500 כשמחילים פורמט אינטרנטי, או אפילו מודפס בסוף שבוע? נראה לי מוגזם. כבר היום אני לא בטוחה שמעריב באמת זקוק לכולם. בדגש על פליטי ריאליטי, מלחכי פנכה למינהן, ושאר הגועל שגרם לי להפסיק לקנות או אפילו לקרוא בחינם את העיתון הזה.