העולם שייך לפוליקר ולגידי גוב

פסטיבל התמר במצדה הוכיח שוב את מה שהיה ברור מזמן: גם בעידן האפליקציות אגדות הרוק'נרול שולטות על הבמה. נגה גור-אריה היתה במופע הפתיחה של שני ענקי רוק – גוב ופוליקר

Print Friendly

נושמים ובועטים בכל המוסכמות. גוב ופוליקר. צילום: אופיר קינדלר

היום הראשון של ההופעות בפסטיבל התמר לימד אותי את מה שהיה ברור כבר מזמן: גם בעידן האפליקציות, אגדות הרוק'נרול שולטות בבמה.

בחוה"מ סוכות הופיעו למרגלות המצדה גידי גוב ויהודה פוליקר. שניהם בעשור השביעי לחייהם, שניהם כבר לא בשיא הכושר, ושניהם בעלי רקורד מרשים של בין שלושה לארבעה עשורים על הבמה. יש שיחשבו שאבד עליהם הכלח. אחרי הכל, הם לא ביבר ולא דנינו ובוודאי שלא פרץ. אבל הכלח שלהם חי, נושם ובועט בכל המוסכמות של המאה ה-21.

בתור התחלה ראוי ורצוי לציין לשבח את פסטיבל התמר: החל מהמיקום (למרגלות ועל המצדה), דרך הארגון (אף לא דקה אחת עם תחושת מחנק או עומס) וכלה באווירה (ברים של משקאות, דוכני מזון, מקומות ישיבה ברחבה, ושירותים נקיים). אבל מעל לכל ראויות לציון ההופעות, שנפתחו במפגש הענקים המדהים הזה.

האנדרנלין בשיאו. יהודית רביץ בפסטיבל. צילום: אופיר קינדלר

מנעד הגילאים של הקהל הפתיע אותי לחלוטין: גילאי שמונה עד שמונים היו שם, וכולם הכירו את השירים טוב יותר מהמופיעים עצמם. האולם המאולתר היה מחולק למקומות ישיבה ולמקומות בעמידה, אבל ליושבים  לא לקח הרבה זמן לשכוח מהתשלום הנוסף, ולרדת לקרוע את הרחבה.

מדהים עוד יותר היה לראות שדווקא היום, כשאנחנו משתעממים בקלות רבה יותר מאי פעם, אנחנו יודעים להעריך מוזיקה בדיוק כמו פעם, כשהאזנה לתקליט היתה פעילות בפני עצמה. לגוב ולפוליקר אין פירוטכניקה, אין עשרות רקדנים והם לא מחליפים תלבושות. רק ג'ינס, חולצה שחורה ומספיק נגנים וקולות כדי להשמיע מוזיקה טובה.

באנו בשביל השירים. צילום: אופיר קינדלר

ההופעה בפסטיבל התמר הוכיחה, שגוב ופוליקר יודעים לא רק להופיע, אלא שהם פה כדי להישאר. היום נדרשים עשרה פרקי ריאליטי או מיליון צפיות יו טיוב כדי ליצור כוכב, ובהתאם – נדרש אחד חדש כדי להשכיח את הקודם. הנוער של היום מחליף אלילים כמו שריהאנה מחליפה תסרוקות. אבל כשמגיעים לשורה התחתונה, והיא פסטיבל התמר – ההוכחה הניצחת עומדת לנגד עינינו, צרודה, מאפירה, אבל בעלת ארסנל שירים בלתי נשכחים, שגידלו ויגדלו עוד דורות רבים.

עשרים דקות לתוך ההופעה של גידי גוב, החל לרדת גשם. לא טפטוף, גשם מהסוג שהיה גורם לכל ביבר לבטל את ההופעה על המקום, ולהודיע לכולם שבאסה, אבל לא בא לו. גוב אמנם נבהל לרגע קל (אחרי הכל, עם כל האהבה לקהל, השילוב של מיקרופון וגשם היה מספק הופעה מחשמלת יתר על המידה), אך התעשת במהרה, והרעיד את שמי מצדה עם "אני שוב מתאהב".

תגובה זו הביאה גם אותנו, הקהל, לשכוח לחלוטין את מה שהטריד אותנו דקה אחת קודם – ולשיר בקולי קולות בזמן שהטיפות נספגות בבגדי החג החדשים. שעה וחצי של להיטים עברה מהר מדי. הוא אמנם שכח מילים פה ושם, ולא התאמץ להרשים אף אחד, אבל כאן טמון הקסם – אף אחד בקהל לא חיפש מאמץ מיוחד. פשוט לא היה בזה צורך, באנו בשביל השירים. 

מוזיקה נטו. סחרוף מלהיב את הקהל בפסטיבל. צילום: אופיר קינדלר

אחרי עשר דקות של התאוששות, כשפרץ האנדרנלין עדיין בשיאו, עלה פוליקר לבמה. חמוש בגיטרה ובקולו העמוק, כשמאחוריו להקת נגנים. ההופעה הזו כבר יותר ארוכה, ומציגה את המיטב משלושת הסגנונות המוזיקאלים של פוליקר (קריירת הסולו עתירת השירים המרגשים, מוזיקה יוונית ובנזין). גם כאן כולם קפצו ושרו, מגדול ועד קטן. גם בשליש היווני של המופע, כשכמות האנדרנלין בגוף שלי הידלדלה, עדיין ראיתי את כולם מסביבי מרותקים לבמה, לכישרונו המדהים של העומד עליה, שמצליח לעניין גם בגילו המתקדם.

הכוכבים של היום באים, הולכים ונשכחים, ואנחנו נשארים עם הענקים הנצחיים, שבאים ליצור מוזיקה, ולא לעשות רושם חיצוני. אם העתיד המוזיקאלי של מדינת ישראל תלוי בפלייליסט הנוכחי של גלגלצ – מצבנו בכי רע. זה לא שלא מבליחה לה קרן אור מדי פעם, בצורת סקעת או קינן או הדג נחש, שאולי יישארו בעניינים עוד כמה עשורים טובים. אבל באופן כללי – העולם שיך לסנדרסון, רביץ ורכטר. עם זאת, ההתחלפות המהירה של הכוכבים הצעירים מאפשרת חדשנות מתמידה, ושביב של תקווה למשהו שהוא גם חדש וגם בלתי נשכח באמת.

 

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירוע, ד, מוזיקה, תרבות, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.