בחירות 2013: הקרב על הכיסא הפנוי בין איווט לישי

הבחירות בישראל הם תמיד נגד, לעולם לא בעד. גם אלה שאנחנו טורחים להצביע עבורם, הם הרע במיעוטו מבחינתנו. הימין הפוליטי, גם כשהוא עטוף באדרת של "מרכז" אמורפי כלשהו, תמיד יימדד במידת ההתנגדות שלו לכל מהלך מדיני, לכל פשרה. והשמאל? הוא יתמיד בחתירה לפשרנות מדינית, צדק חברתי ושוויון – ויידרס בקלפי. כי בסוף כל בחירות שאנחנו עושים בעברית יושב ערבי עם כאפייה

Print Friendly


תחושה עזה של מיאוס מלווה אותנו הפעם, אולי יותר מתמיד, בדרך אל הקלפי. תחושה כללית של מיאוס מהאנשים ששלחנו לייצג אותנו, מהאנשים שמתיימרים לעשות את זה כבר שנות דור. תחושה של מיאוס ובחילה ממה שהם, ממי שהם, ממה שהם עושים – ובעצם לא עושים – עבורנו ובכלל.

>>> עוד מאמרים וכתבות בנושא בחירות 2013

בואו נבדוק: מישהו חושב שראש הממשלה הבא יהיה אחר מזה שיושב על הכיסא הזה בארבע השנים האחרונות? מישהו חושב באמת שהממשלה הבאה תהיה שונה במשהו מזו הנוכחית שמסיימת את דרכה רק בשביל לחזור כלעומת שבאה? מישהו באמת חושב שיש כאן סיכוי לשינוי?

על מה אנחנו הולכים לבחירות האלה? מה עומד על הפרק? מה ממרכיבי חיינו כאן נבחן, ייבחן ויישפט על גב הבחירות האלה? במילה אחת: כלום.

 

מה זה צדק חברתי לעומת פחד קיומי מתאי גזים איראניים?

ראש הממשלה מכריז על הקדמת הבחירות (צילום: לע"מ)

לפני שנה ומשהו יצאו לרחובות מאות אלפי אנשים. הם דרשו שינוי. הם תבעו צדק חברתי. שוויון בנטל. שוויון בזכויות. חלוקה הוגנת של הנטל. אבל אם ננקה את הסיסמאות והצעקות והזעקות, נישאר עם עניין אחד פשוט. כמעט מובן מאליו. כמעט מעליב בפשטותו: חיים נורמאליים. שמץ של נורמאליות. של חיים שקטים. הוגנים. של פרנסה סבירה, דיור פשוט, שכר אנושי. אוכל. מים. בריאות. חינוך.

זה הרבה לבקש? כנראה שכן. אבל יותר מזה. היום אנחנו כבר יכולים להגיד בביטחון גמור: כמעט כל מי שהיה ברחובות בקיץ 2011 שייך לזרם פוליטי שאיננו, לא היה ולא יהיה בין ממרכיבי הקואליציה שהיתה וזו שתבוא. כל מאות אלפי האנשים שישבו בכיכר העיר הגדולה ובשולי הכיכרות בערים הקטנות; ההפגנות והעצרות הגדולות בכיכר המוזיאון ובקפלן ובכיכר המדינה, ובבאר-שבע ובחיפה ובירושלים; את כולם אפשר להכניס למונית השירות של העבודה ומרצ. זה לא מעט, אבל זה בדיוק מה שזה. קהל הבוחרים שמביא לכנסת את ראש הממשלה הנוכחי והבא, ואת שותפיו הקודמים והבאים – נשאר בבית. מקצתו התריס וניאץ, מרביתו הוריד את הראש עד שיעבור זעם. כן, ככה בדיוק. הימין לא יצא לרחובות, המתנחלים לא הפגינו בכיכר, הערבים לא יצאו מהערים ומהכפרים, החרדים נותרו בגטאות שלהם. אז היו כמה פעילי שכונות שחזרו בתשובה, אבל אני מוכן לשים את ראשי על זה שבעוד שלושה חודשים הם ישובו וישלשלו לקלפי את אותו הפתק. כן, ההוא של האב והבן ורוח הקודש בגין-בגין ("מחל…מחל… מחל…").

בלוז בחירות באופק. ינואר גם גם חורף (צילום: דן בר-דוב)

 
 
כי מה נשאר אחרי הקיץ הסוער והמריחה הגדולה של דו"ח הוועדה המטופשת ההיא, ומיליוני המילים הריקות? אוויר חם ואיראן. כי אם הפטריוטיות היא מפלטו של הנבל, הרי שהפחד הוא ידידו הטוב של הפוליטיקאי הישראלי הימני. וכן, אני יודע שאמרו את זה קודם לפני, מה שלא הופך את זה לפחות נכון ורלוונטי.

כי המצביע הישראלי לדורותיו מצביע נגד. לעולם לא בעד. כי אין מפלגה או מועמד או רשימה או מצע שאפשר להגיד עליהם שהם כוס התה של מי מאיתנו. מעולם לא היתה כאן כוס תה כזאת. לאף אחד.


אפשר לסמוך על הערבים שתמיד יספקו את הסחורה

הזיכרון של כולנו קצר. מה זה קצר? קצרצר. אחרי המלחמה של 67' נולדו לנו גיבורי-על שחשבנו שהם יורשי יהודה המכבי וקולות המחאה הקלושים הושתקו ברעם שרשראות הברזל שחרשו את מצעדי הניצחון. הערבים היו הדמון, היה את מי לשנוא. הצבענו בעד המערך כי הוא הכניס לערבים. כי הוא היה הישראלי הציוני, החדש, החזק, הגאה. חשופים בצריח והטובים לטיס.

אחרי יום כיפור נשבענו שלעולם לא עוד מפא"י, לא גולדה ולא דיין – אבל הצבענו בכל זאת מערך, כי בגין היה מוקצה. זה לקח עוד שלוש שנים, אבל גם זמנו של בגין הגיע: שתי גדות לירדן ואין דבר כזה "עם פלסטיני". שוב הצבענו בעד הגזע הנבחר ונגד הערבים. בגין פעם ראשונה, בגין פעם שנייה – ובינגו: לבנון. אורנים גדול. שוב ערבים, שוב פלסטינים רעים, שוב סדר חדש, נראה להם, נכניס להם. תמיד נוח, תמיד זמין. המשכנו עם בגין-בגין וכמובן ששנאנו את פרס. בגלל האימא הערבייה שלו, אלא מה. ואחר-כך שמיר: "הים הוא אותו הים, הערבים אותם הערבים". עולם כמנהגו.

רבין נבחר כי היה ביטחוניסט שיכניס לערבים, ונרצח כי הסכים לדבר עם הערבים; ברק נבחר כי היה רבין השני (ככה חשבנו) והבטיח שחר של יום חדש, וכמובן קיים את הבטחתו כהרף עין: נתן לשרון לעלות להר הבית וקרע בחדווה את המסכה מעל פרצופו הצבוע של הערבי עם השערות על הפנים. והערבים הגיבו כפי שהיה צפוי מהם: במלחמת מקלות ואבנים ובקבוקי תבערה, שנהפכו לאוטובוסים מתפוצצים, וירי, ומטענים. נו טוב, כל אחד צריך למלא את תפקידו בתיאטרון האימה שלנו. על הערבים, יודע כל פוליטיקאי מרכזי וימני מתחיל, אפשר לסמוך. הם תמיד יהיו שם, הם תמיד יספקו את הסחורה.  

וככה קיבלנו את ביבי על פני פרס. למרות הרצח, בגלל הרצח, על אף הרצח. כי פרס זה אוסלו, ואוסלו זה ערפאת, וערפאת זה ערבי; וככה קיבלנו את ביבי א' ואת שרון ואת הליכוד ב' (קדימה? אולמרט? שמאל? כן, ממש) ואחר-כך את ביבי ב'.

והיום אנחנו שוב במשבצת הראשונה בפאזל  של חיינו כאן. כי הים הוא אותו הים, איראן אותה איראן וביבי היה ונשאר ויהיה אותו הביבי בדיוק. היה נאום בר-אילן? אז היה. למי אכפת. איך אמר שמיר ליובל נאמן? הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים. אז הוא נאם ובכך זה נגמר. מחיאות כפיים, המסך יורד. אפשר להמשיך באותה הדרך. ושותפיו תמיד ישלימו את מה שהוא יחסיר: ליברמן יחרחר ריב ושנאה ("רק ליברמן מבין ערבית…"); אלי ישי וש"ס מתמידים בפוזיציית הגזענות החשוכה ושנאת הזר, גם אם יצא במקרה שהוא לא ערבי); ברק יושב כרגיל על תקן איש הקומנדו האמיץ שנהפך לגנרל הזקן והחכם, אבל הוא עדיין הגנרל המעוטר, זה שרואה לערבים את הלבן בעיניים; וכולם כאיש אחד מאוחדים מול מטרה אחת: הערבים. גם אם הערבים האלה הם בכלל איראנים, גם אם הם נשיא שחור באמריקה; גם אם הם שרי חוץ אירופיים. כי המנהיג הישראלי לעולם ייבחן בפרספקטיבה של שנאת הערבים שלו. או שאתה לאומי ותקיף וזקוף קומה ומכיר את הערבים ותכניס להם יופי – או שאתה בוגד וגיס חמישי. ככה זה. אתם יודעים שככה זה בדיוק. בדיוק כמו אותו מערכון מצמרר בחמישייה הקאמרית, שבו רמי הויברגר משחק את יגאל עמיר, עם החיוך והאקדח והכיפה: "אתם יודעים שזה ככה. אתם יודעים שככה זה יהיה. אתם יודעים שאני ניצחתי…".

 

יש ימין, יש יותר ימין, יש קצת שמאל – ויש ואקום עצום במרכז

כי אף אחד אצלנו לא מצביע בעד. זאת אומרת, פרט לאותם מתי מעט שמצביעים הצבעה אידיאולוגית, בקצה הימני ובקצה השמאלי, אצל הערבים והחרדים. נצייר את זה בכל דרך שנרצה, השקפת העולם של רוב האוכלוסייה הישראלית המצביעה היא ימנית, לאומנית וגזענית ("ישראל המצביעה" – כי יש לפחות 20 מנדטים שנזרקים לפח מדי מערכת בחירות, בהצבעה עבור רשימות מופרכות שלא עוברות את אחוז החסימה, של ישראלים בעלי זכות בחירה שחיים כאן ולא טורחים לבוא להצביע, של ישראלים שעברו או היגרו לחו"ל ולא משתתפים ושל סתם סרבנים שמחליטים שבכך שהוא לא מצביעים הם מבטאים אמירה אנרכיסטית כלשהי. הם כמובן אידיוטים גמורים).

בחירה ללא תקווה. בחירות עם תוצאה ברורה. דמוקרטיה בפעולה (צילום: דן בר דוב)

המפה הפוליטית הישראלית ברורה כמו היחס לערבים. יש את הליכוד ולווייניו, יש את העבודה וספיחיה ויש את הוואקום של המרכז. זו ד"ש, שינוי, התנועה הדמוקרטית, מפלגת המרכז, הגמלאים, קדימה, המפלגה של יאיר לפיד, היוזמה החדשה של חיים רמון ודליה איציק, מה שתרצו. 15 עד 20 מנדטים שכמעט תמיד מסתפחים איכשהו לממשלה הימנית התורנית. ד"ש היתה עלה התאנה של בגין, הגמלאים ישבו בממשלת ליכוד, קדימה היתה ועודנה ליכוד ב' שממנו יצאה ואליו היא חותרת וחוזרת; וגם הנביא החדש והרהוט, יאיר לפיד, יודע שמה שמחכה לו – במקרה הטוב – זה תפקיד מיניסטריאלי לא בכיר מדי אצל ביבי. כן, הוא יישב בחדר הישיבות המכוער בקרית-הממשלה בירושלים, על כורסת העור, בין איווט ליברמן לאלי ישי. לקנא ממש. את זה היה לו בידיעות, ובעיקר בחדשות ערוץ 2  – רק הרבה יותר נוח והרבה יותר משתלם; אולי אפילו יותר משפיע – בטוח שהרבה פחות דוחה. אז היה שווה, יאיר? יהיה שווה, יאיר? לכו לקלפי, הצביעו בשבילו ותחליטו. התוצאה ידועה מראש.

ולא, שלי יחימוביץ' לא תהיה ראש ממשלה בסיבוב הנוכחי. אם בכלל. היא לא מספיק שונאת ערבים ולא מספיק יודעת איך טוענים מא"ג או מעבירים חוטר בתותח. תזכרו: היה לנו עמיר פרץ אחד במשרד הביטחון וזה לא יחזור בעתיד הנראה לעין. גם אולמרט לא יהיה בקרוב ראש ממשלה שוב, כנראה שלא יהיה בסביבה בכלל. גם לא ציפי לבני. ואת מופז מביך אפילו להזכיר. בכלל: כל מי שנשם אוויר בסביבתו של ערפאת או אבו-מאזן, או ששמו נקשר בדרך כלשהי בשמה של בירת נורבגיה – מחוק כאן.

כי בסוף כל בחירות שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם כאפייה.

[related-posts title="מאמרי בחירות נוספים"]

 

 

Print Friendly

על אודות טובי פולק

טובי פולק - יזם ועורך ראשי של "מגפון" - עיתון ישראלי עצמאי. לשעבר חבר מערכת מעריב, כותב, עורך, מנכ"ל ובעלים של חברת "תוכן העניינים בע"מ"
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמר מערכת, מאמרי עמדה, מדיני-פוליטי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על בחירות 2013: הקרב על הכיסא הפנוי בין איווט לישי

  1. מאת נוי כרמל‏:

    טובי, אני מסכים עם הניתוח החברתי שלך. מסכים שיש ייאוש גדול בחברה, ומסכים שחסר חזון גם בכנסת וגם בעם. אך יש סכנה גדולה בפשוט לקבל את זה. הקריאה לפעולה, הקריאה למעורבות גם בשדה הפוליטי וגם בשדה החברתי, הן קריאות חשובות בכל ניתוח חברתי, כי אם אנחנו נשארים רק עם הניתוח, רק עם העובדה הפשוטה שהמציאות חרא, כך הייתה וכך יהיה, אנחנו מקבלים ומשמרים אותה. ואם אנחנו משמרים אותה, טוב אז אולי עדיף פשוט לעבור למקום אחר, לשמר משהו פחות מחורבן. אישית אני בוחר להישאר פה, וזה גם מתוך רצון ליצור פה משהו אחר וטוב יותר. בסופו של דבר בשביל זה גם מגפון הוקם.