ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב פסק הבוקר כי עיזבונו של איש הרוח, הוגה הדעות, הפילוסוף, המחזאי והסופר, פרנץ קפקא, יועבר סופית לידי הספרייה הלאומית בירושלים. כך החליטה הבוקר שופטת בית המשפט, טליה קופלמן-פרדו. בהחלטתה זו סיכמה השופטת סאגה ארוכת שנים, שלאורכה נאבקו יורשות העיזבון חווה דורית הופה ואחותה, אניטה רות הופלר, מטעם אמן, אילזה אסתר, מזכירתו ואשת סודו של מקס ברוד, במנהל העיזבון מטעם מקס ברוד, בספרייה הלאומית בירושלים ועוד.  

התובעות נדרשו גם לשלם הוצאות משפט בסך כולל של 100 אלף שקלים בחלקים שווים לנתבעים. הדיונים התנהלו יותר מ-40 שנה, והשופטת טליה קופלמן-פרודו לא הסתירה את התרגשותה ורחשי הכבוד שלה לנוכח החשיבות ההיסטורית בפסיקתה לכאן או לכאן, במילים הבאות: "לא בכל יום, ודאי שלא כדבר בשגרה, מזדמן לשופט לצלול לנבכי ההיסטוריה כאשר זו נגלית לפניו, פיסה אחר פיסה, בדל אחר בדל וכאשר רב הנסתר על הגלוי".

"לב הסכסוך", מסבירה השופטת, נעוץ "בפרשנות צוואת ד"ר מקס ברוד, ידיד נפשו ואיש אמונו של פרנץ קפקא. ליחסים ההדוקים שהיו בין קפקא וברוד, שהחזיק במרבית יצירותיו של קפקא, שערך ופרסם אותן והציגן בפני העולם כולו". בבית המשפט הצנוע בתל אביב התגוללה פרשה ארוכת שנים, שבה היו מעורבים יצרים, אהבות, תשוקות ומסתורין.

קיימת חשיבות עצומה בהבנת כוונתו של ברוד בצוואתו. ברוד, משפטן, סופר, פילוסוף, מחזאי ומלחין בפני עצמו וידוע בארץ ובעולם, היה איש סודו ואמונו של פרנץ קפקא, שהוכתר כאחד הפילוסופים והיוצרים המשפיעים ביותר במאה העשרים. הוא ירש ממנו את כל עיזבונו ופרסם כי מצא שם, בין היתר, פתק שבו כתב לו קפקא שהוא מצווה עליו לשרוף את כל כתביו.

"מקס יקירי", כתב קפקא לברוד, "הנה משאלתי האחרונה: כל מה שיימצא בעיזבוני (בארון הספרים, בארון הבגדים, בשולחן הכתיבה בין בבית, בין במשרד או שנתגלגל למקום אחר ותמצא אותו), בצורת יומנים, כתבי יד, מכתבים – שלי ושל אחרים – ציורים וכן הלאה, יש לשרוף בלי להותיר שריד".

אבל ברוד לא ציית למשאלה זו ולקח עמו את כל העיזבון לישראל, שאליה עלה עם אשתו בשנת 1939, סמוך לעליית המשטר הנאצי בגרמניה.  ברוד כבר היה חבר בתנועה הציונית, שאליה הצטרף בהשפעת פילוסוף נוסף, מרטין בובר. בצוואתו מציין ברוד, כי סירב לבצע את "מעשה הפשע הזה, כפי שידידי ביקש ממני והיו לי נימוקים משכנעים ביותר".  אשתו של ברוד נפטרה סמוך לעלייתם ארצה. ברוד נותר ערירי ומעולם לא נישא בשנית.

שנים על גבי שנים שמר ברוד את עיזבונו של קפקא בביתו, כמו גם כתבים של אנשי רוח נוספים כמו סטפן צוויג, מרטין בובר ואחרים. במשך השנים הוא פעל לפרסום כתביו של קפקא בעצה אחת עם הוריו של קפקא. ברור שברוד לא פעל למען בצע כסף, ועל כך מציינת השופטת כי "עד למותו (של ברוד), פעל ברוד לפרסום כתבי חברו, לרבות ספרים שהוא עצמו כתב בעניינו, ולא מכר אף לא כתב אחד מהכתבים או מהמכתבים שהחזיק". 

בחודש יוני 1961 חתם ברוד על צוואה בפני עדים, וציווה להעניק "מתנות" מסוימות לאחותו, לגיסו, לגיסתו ולידידו ורעו ד"ר פליקס וולטש. הוא ציין בדיוק מהן מתנות אלו, אבל למזכירתו, אשת סודו ואמונו ושותפתו לעבודת חייו, הוא הוריש את כל כתבי קפקא ויתר רכושו. הוא הוסיף וציווה, שבמקרה שאילזה תלך לעולמה, בנותיה יהיו היורשות. אבל ברוד לא חפץ שיורשותיה של אילזה תהיינה אלו שתטפלנה בעיזבונו הספרותי, וציין כי אלו שציין במכתבו ועיזבונו יועברו בבוא היום לספרייה הלאומית בירושלים. 

בחודש אוגוסט 1980 כתבה אילזה לבנותיה, אניטה רות וחווה דורית, כי למען הסר ספק "אני הענקתי לכן במתנה בחלקים שווים את המכתבים וכתבי היד וכן הרישומים של קפקא ודברים אחרים שנתנו לי במתנה בשנת 1947 ובשנת 1952, על ידי מקס ברוד באמצעות תעודות המתנה".

משנת 1973 מתנהלים הדיונים בבית המשפט: אילזה נגד הספרייה הלאומית ולהפך. תיק קפקא החליף ידיים. חלק מהדמויות המשפטיות שאחזו בו נפטרו. מומחי כתב יד נדרשו לחוות דעתם בנוגע לאותנטיות כתבים, חתימות ומסמכים. בשווייץ נפתחה כספת סודית. בנותיה של אילזה הצטרפו  למערכה המשפטית הסבוכה ורוויית היצרים ובשנת 2008 הן הגישו תביעה לקיים את צוואת אמן. היועץ המשפטי לממשלה התערב ודרש לקיים את הצוואה של אילזה לבנותיה למעט כתביו של קפקא, שנדרשו לטובת הספרייה הלאומית. הבנות התנגדו.

בשלב זה, הספרייה הלאומית ביקשה להיחשב לצד בעל עניין והצטרפה לתביעה. הסיפור המשיך להסתבך. על כך כתבה השופטת כי מדובר ב"הליך סבוך יצרים שהתנהל שנים לא מעטות ואשר חצה ימים, ארצות וזמנים, מניח לפתחנו את צוואת ברוד, ספק צוואתו של קפקא, ואין מנוס מהכרעה בשאלה האם יקוימו דבריו של ברוד בצוואתו או יהיו כלא היו".

בסיכומיו של אחד הנתבעים, שביקש גם הוא להיות צד בעל עניין – ארכיון הספרייה הלאומית הגרמנית במרבך – נמתחת ביקורת על הבחישה הבוטה בקלחת זו של יצרים ואינטרסים. את ארכיון זה ייצג עו"ד סער פלינר, שכתב בין השאר: "הליכים אלו אינם אלא פרי ניסיונה של מדינת ישראל להלאים רכוש אשר הורש  כדין ולהפכו בדרך לא כשרה לרכוש המדינה". גם מנהלי העיזבון טענו כי "מההליך עולה ריח חריף של הלאמה. אין זה ראוי שמדינה דמוקרטית תנהל הליך שלם, שכל מטרתו פגיעה בזכויות הקניין של המנוחה ויורשותיה".

הבוקר, כאמור, פסקה קופלמן-פרדו סופית, כי כתביו של קפקא יועברו לספרייה הלאומית בירושלים. ימים יגידו אם נסתם כאן הגולל על המאבק או שבית המשפט העליון יידרש לתת את דעתו על סיפור שאפשר לכתוב עליו ספר או להפיק ממנו סרט.