ירון דקל, עיתונאי קטן שלי

מפקד גלי צה"ל, ירון דקל, שפסל לשידור את השיר הטעון "עניין של הרגל" של אלונה קמחי ויזהר אשדות, שכח כנראה שתפקידו לשמור על חופש הביטוי ולא לשרת אג'נדה פוליטית

Print Friendly

שובר שתיקה. יזהר אשדות במופע השקת האלבום "עניין של הרגל". צילום: יובל אראל

השיר הטעון "עניין של הרגל" בביצוע יזהר אשדות, שנפסל אתמול לשידור על ידי ירון דקל, המפקד החדש יחסית של גלי צה"ל, אינו השיר הישראלי הראשון שנפסל על ידי קומיסר, פוליטיקאי או איש צבא, שרואה את עצמו אחראי על מורל העם.

נדמה לי שזה השיר הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל שנפסל מסיבות פוליטיות על ידי עיתונאי מקצועי ופרשן בכיר, שאמור לשמור על חופש הביטוי ושעד אתמול נראה לי די משוחרר מלחצים פוליטיים ומהצורך לרצות את אדוניו: דקל היה עד לאחרונה מגיש "הכול דיבורים" ברשת ב' ופרשן פוליטי בערוץ הראשון, שם הוא נהנה, בדרך כלל, מחופש ביטוי מלא.

עכשיו הוא נושא בתואר "מפקד גלי צה"ל", שזה בעצם דבר והיפוכו: עיתונאי, שחופש הביטוי באמת יקר לליבו, אינו יכול להפעיל שיקול דעת משוחרר מלחצים וגם להיות מפקד יחידה צבאית הכפופה לשר הביטחון, שמינה אותו.

אינני יודע מדוע דקל חשק בתפקיד מפקד גל"צ אחרי שהתמקם די יפה ברדיו ובטלוויזיה. אולי כי חשש שאחרי הניסיונות של לשכת נתניהו להשתלט על רשות השידור וההטרדות הפוליטיות שעברה קרן נויבך יגיעו גם אליו? קשה לי להאמין. דקל דאג תמיד להכריז שאינו "עובד אצל פוליטיקאים", והצליח באופן כללי לעמוד בזה. האם הוא "עובד" עכשיו אצל דובר צה"ל, קצין חינוך ראשי, הרמטכ"ל ושר הביטחון, שהם, באופן ישיר או עקיף, הבוסים שלו?

"עניין של הרגל", שכתבה אלונה קמחי, בת זוגו של אשדות, בעקבות מפגשים עם אנשי ארגון "שוברים שתיקה", מספר על ההשפעה ההרסנית של הכיבוש על חיילי צה"ל בשטחים. קטע מהשיר:

"תחילה רק תרגיל/ כת הולמת בדלת/ ילדים המומים/ משפחה מבוהלת/ אחר כך הסגר זו כבר סכנה/ המוות אורב מאחורי כל פינה/. דורך את הנשק, הזרוע רועדת/ אצבע נוקשה צמודה אל ההדק/ הלב מתפרע/ פועל מבוהל/ הוא יודע להבא/ זה יהיה יותר קל/. הם לא איש, לא אישה/ הם רק חפץ, רק צל/ ללמוד להרוג/ זה עניין של הרגל/ רק לנו רק לנו/ אדמת ישראל/ ללמוד אכזריות/ זה עניין של הרגל".

גם אם השיר מרגיז, מכאיב ומקומם, אין זו סיבה מספקת לצנזר אותו ולפסול אותו לשידור בגוף ציבורי במדינה דמוקרטית. במצבה העגום היום של התקשורת המודפסת והאלקטרונית, חופש הביטוי מצטמצם והולך ביחס הפוך לכמות הגדלה והולכת של כתבי חצר ואומרי "הן" (לכן, בין היתר, הוקם "מגפון" – עיתון ישראלי עצמאי, כדי להוציא את העיתונות מהפוליטיקאים ומהטייקונים ולהחזיר אותה לעיתונאים ולציבור).

החלטה טיפשית. דקל. צילום: גדי דגון

מה שעשה ירון דקל הוא מעשה פחדני וטיפשי (אפשר להאזין לשיר בכל תחנה אחרת, ברשת ובאינספור מדיות חדשות לא מצונזרות) שהביא לו כותרות וגם מאמרי הזדהות של פוליטיקאים ועסקנים, שחלקם מרשים לעצמם לסחור בדם חיילים, שחירפו את נפשם למען המולדת, ולדבר בשמם נגד השיר. החיילים האלה מתים ולא ניתן לשאול אותם אם הם מזדהים או לא עם מלות השיר, ומה דעתם בנוגע להשמעתו.

 דקל אינו הראשון שפוסל שיר ישראלי. כתב המוזיקה של "מגפון", יובל אראל, העביר לנו רשימה קצרה של השירים הבולטים שנפסלו או צונזרו עד היום:

"הסלע האדום", שכתב חיים חפר ושר אריק לביא. למה? כדי לא לעודד צעירים למסע הרפתקאות מסוכן במדינת האויב של אז, ירדן. מעבר להרים ולמדבר/ אומרות האגדות ישנו מקום/ שאיש ממנו חי עוד לא חזר/ והוא נקרא הסלע האדום".

"הנביא יחזקאל", שכתב חיים חפר, בביצוע "החלונות הגבוהים". למה? בגלל החשש מתגובת החרדים.  "אח, איזה גבר אח, איזה איש/ שתי העיניים כאבן תרשיש/ עם מלאכים הוא אכל ושתה/ הוא ואלוהים כמו אני ואתה", וגם המשפט: "הוא בומבה של נביא". מזכיר, אולי, כמה ענייני מוחמד מהעת האחרונה.

"שירו של צנחן" מאת יהורם טהר-לב בביצוע להקת פיקוד המרכז. למה? רחבעם זאבי (גנדי), אלוף פיקוד המרכז, אמר שהשיר גורם להססנות מיותרת. מה פתאום שחייל יעלה לצניחה כשיש ספק בכך שהמצנח ייפתח?

"האישה שאיתי", שכתב ג'. סרט, תרגם יהונתן גפן ושר דיוויד ברוזה. למה? בגלל המלים האלה: "החברים, הכלבים, הזיונים, המשחקים, על הכול ויתרתי"… על המילה האסורה – "הזיונים" – השמיעו פיפס.

והידוע מכל - "שיר לשלום", שכתב יענקל'ה רוטבליט, בביצוע להקת הנח"ל. השיר ממש עורר סערה, צונזר על ידי רחבעם זאבי ואריאל שרון, שאסרו להשמיע אותו בתחומי הפיקוד שלהם – מרכז ודרום. למה? שככה יוצגו חיילינו? חיילים צריכים להלחם ולא לדבר על שלום ואחווה, ולהישען על תרבות אמריקנית קלוקלת, שבהשראתה (המחזמר "שיער") הולחן, עובד ובוצע השיר. למרבה האירוניה זה השיר ששר יצחק רבין בעצרת השלום ב-4 בנובמבר 1995, כמה דקות לפני שנרצח, והדף עם מילות השיר, שהיה בכיס חולצתו, נתגלה מוכתם בדמו.

בעוד כמה שנים גם הצנזור החדש, ירון דקל, יתוסף לרשימה, כמי שפסל את השיר "עניין של הרגל" (ובדרך גם העלה את השיר לכותרות). אני מקווה שהמעשה האומלל לא יהפוך ל"עניין של הרגל" אצל הגנרל דקל. 

Print Friendly

על אודות ירמי עמיר

עיתונאי, שחקן ויוצר. שימש כעורך תרבות ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס", סגן עורך 7 לילות וכתב מגאזין במוספים 7 ימים, 7 לילות ועוד. ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט" (ערוץ 10), כתב את דרמת הטלוויזיה "סקס, שקרים וארוחת ערב" (ביים דני וולמן) ופירסם שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות", שיצא ביוני 2011. עורך התרבות ב"מגפון".
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, מאמרי עמדה, מוזיקה, תרבות, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על ירון דקל, עיתונאי קטן שלי

  1. מאת רוחמה‏:

    זה מה שכתב עמית פיבוניה על הקיר שלו:

    את השיר הבא כתב נתן אלתרמן ב1948 וזכה לאישורו של דוד בן גוריון
    היום לא היו נותנים לו לפרסם את זה וכל מני צעקנים על דעת עצמם היו צורחים עליו שהוא עוכר ישראל.
    התקדמנו הרבה ב64 שנה

    על זאת \ נתן אלתרמן

    חָצָה עֳלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָה,
    נַעַר עַז וְחָמוּש… נַעַר-כְּפיר.
    וּבָרחוֹב הַמֻדבָּר

    אִישׁ זָקֵן וְאִשָה
    נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.

    וְהַנַּעַר חִיֵך בְּשִׁנַּים-חָלָב:
    "אֲנַסֶה הַמִּקְלָע"… וְנִסָה.
    רַק הֵלִיט הַזָקֵן אֶת פָנָיו בְיָדָיו…
    וְדָמוֹ אֶת הַכּותל כִּסָה.

    זֶה צִלּוּם מִקְּרָבוֹת-הַחֶרוּת, יַקִּירִים.
    יֵש עַזִים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.
    מִלְחַמְתֵנוּ תּוֹבַעַת בִּטוּי וְשִׁירִים…
    טוֹב! יוּשַר לָהּ, אִם-כֵּן, גַּם עַל זאת!

    וְיוּשַׁר לָהּ אִם-כֵּן עַל "מִקְרִים עֲדִינִים"
    אֲשֶׁר שְׁמָם, בְּמִקְרֶה, רְצִיחָה.
    וְיוּשַר עַל שִׂיחוֹת שֶׁל שׁוֹמְעִים-מְבִינִים,
    עַל בְּנוֹת-צְחוֹק שֶׁל וִתּוּר וּסְלִיחָה.
    כּי חוֹגְרֵי כְּלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,
    מִי בְפועַל
    וּמִי בִּטְפיחַת הַסְכָּמָה,
    נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",
    לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.

    וְלִקְהַל הַמְפַיְּטִים רַק עַל קֶסֶם הוֹדָהּ
    וְתוֹרמִים לָהּ רַק דְּבַש עַל מִרדֶּה
    לוּ יוּכְנוּ בְיָדָהּ עֳנָשִׁים שֶׁל פְּלָדָה!
    בָּתֵּי דִין צְבאִיִּים שֶׁל שׂדֶה!

    וּמִלְחֶמֶת הָעַם, שׁעָמְדָה לִבלִי חָת
    מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת
    שֶׁל מַלכֵי הַמִּזְרָח,
    לא תֵחַת גּם מִפְּנֵי "אַל תַגּידוּ בְגַת"…
    הִיא אֵינָה פַחְדָנִית כְּדֵי-כָךְ!

    • מאת שולי‏:

      מילים כדורבנות, מנהיגות דגולה.
      מאז 1967 אנחנו רק יכולים לחלום על סיטואציה דומה (חוץ מהכהונה השנייה של רבין ז"ל כרוה"מ).
      ואולי ירון דקל מתוחכם משחשבנו ובאמת חשב על הגברת החשיפה של השיר?

  2. מאת שושי‏:

    היתכן שירון דקל רצה להגביר את החשיפה לשיר?

  3. מאת אלונה‏:

    מישהו דתי פעם אמר לי שאמונה עיוורת היא לא אמונה אמיתית בעיניו ושהיהדות מעודדת לשאול שאלות ולפקפק כי החופש לתת ביטוי לכל סוג של מחשבה בנושא הדת גם אם היא מעלה ספקות, רק תגביר את האמונה…או אולי תחליש אותה, אבל זה עדיף על פני אמונה אוטומטית שאין בה הבנה ומשמעות. כך גם עם צה"ל. מותר לחיילים שלנו לחשוב עצמאית על הצבא והמפקדים ועל כל הפעולות הצבאיות שהם נקראים אליהן. אוי לנו אם חיילינו יהפכו לרובוטים שהאצבע שלהם לא רועדת ומהססת רגע לפני שהם מחליטים לירות על זקן או ילד גם אם הם מהצד של האוייב…עם צבא מהסוג הזה אנחנו יכולים to kiss goodbye לכל הערכים עליהם גדלנו ואז באמת אין לנו זכות קיום.
    ד"א, אני לא שייכת לצד השמאלי של המפה הפוליטית.