הואיל ואשתי היקרה הגיעה לעיר הנמל הצפונית אברדין בסקוטלנד כמה חודשים לפניי, נהגנו לשוחח עד אז מידי ערב בסקייפ. באחת משיחותינו סיפרה לי על אווזים גדולים ותוקפנים במקצת, המתהלכים ברחבי העיר עם ארשת פנים מאיימת. שיערנו שמכיוון שהאווזים ידועים עוד מתקופת פשיטות הוויקינגים בתור כלבי שמירה מעולים, אולי משתמשת בהם העיריה לסיוע בשמירה על הסדר, כמיטב המסורת הבריטית השמרנית. דוגמה לכך היא העובדה שהבריטים, כשנצרכים לרחצה ושטיפת כלים (בממוצע פעם בשבוע), עדיין משתמשים בברז נפרד למים קרים וברז נפרד למים חמים, דבר הדורש מיומנות גדולה שלצערי עדיין לא פיתחתי.

באחד מימיי הראשונים באברדין התיישבתי ללגום קפה במרכז העיר וליהנות מהשמש הקיצית המאוד נדירה בסקוטלנד, כשלשולחני הצטרף גבר סקוטי שנראה עז רוח ואמיץ במיוחד, לפחות לפי תספורתו המיוחדת, עם ספל קפה ומאפה שנראה כגרסת גוליבר לקרואסון, ותוך כדי אכילה נעץ מידי פעם מבטים חוששים לכיוון השמיים. כשפניתי אליו בידידות ואמרתי שיום יפה היום  ונראה שגשם לא צפוי בשעה הקרובה, הוא השיב לי בחיוך שלא מזג האוויר מטריד את מנוחתו, וגשם וסערות לא מזיזים לו כלל: הוא פשוט חושש שאיזה שחף יחטוף לו את הקרואסון, דבר שכבר קרה לו, לטענתו.

חייכתי אליו בנימוס, למרות שלא האמנתי לסיפורו, אולם נוכחתי לדעת שאותם אווזים הם למעשה שחפים. למעשה נזכרתי אותו רגע בג'ונתן ליוינגסטון השחף שקראתי בנעוריי, וכמה היה קשה לי לראות בשחפים הים תיכוניים את דמותו האצילית של ג'ונתן. שמחתי למצוא בשחפי הים הצפוני את דמותו של ג'ונתן.

 כישורי טיסה שלא היו מביישים טייס F16  ישראלי

במהרה גיליתי שאותו גבר עז רוח ותסרוקת לא הגזים כלל בסיפורו על השחף הגזלן, שכן יום אחד, בזמן ביקורה של האמצעית, אחותם של הקטנות בביתנו, טיילנו בצוותא, וברגע של הפוגה מביס לביס והפניית ראש רגעית הצידה, חטף אחד השחפים מיידה סנדוויץ' אכול למחצה, תוך הפגנת כישורי טיסה שלא היו מביישים טייס F16  ישראלי בשיא הכשרתו, השאיר את כולנו נדהמים ופעורי פה ואת האמצעית מוחה בזעם, שכן הסנדוויץ' הנגזל היה לה טעים במיוחד. גם אני מצאתי את עצמי יום אחד בעימות חזותי נוקשה במיוחד (דבר שבדרך כלל מנוגד לערכיי) עם שחף שהתעקש לבדוק את דברי המאפה שנשאתי בשקית ניילון. הנני שמח לבשר שלא נכנעתי  ומסרתי לו  לחמנייה אחת קטנה בלבד.

מהר מאוד התבררה לי העובדה  שעם כל הכבוד לעיר הנחמדה  והצעירה יחסית (בת כאלף שנה), התושבים הנחמדים ומה שנראה כניהול יעיל של העיר, השליטים והמנהלים האמיתיים של העיר הם לא העירייה ולא הממשלה הסקוטית (יש דבר כזה) וגם לא בית המלוכה הבריטי, אלא אותם שחפים שמסתובבים ברחובות בארשת חשיבות כשהאזרחים מפנים להם מקום למעבר ולא פעם גם נכנסים לחנויות שונות, גובים 'פרוטקשן' ללא בושה מבתי קפה וגלידריות ובעיקר נהנים לשבת על ראש פסלו של המלך אדוארד השביעי  גדול הממדים ועל ראש פסלו של המלך רוברט ברוס הסקוטי (לפעמים גם על ראש סוסו, אם הראש של רוברט תפוס), וכמובן על ראש כל צריח וצלב כנסייתי.

למרבה הצער נוהגים השחפים להשמיע את דעתם בענייני השעה גם מבלי שנשאלו וזאת בקולי קולות ובניגוד לנימוס הבריטי המקובל (אחרי הכל, לתפישתם הם קודמים לכולם בבעלות על מה שנראה להם כאדמת אבותיהם).

כל חתול וכלב באברדין מחזיקים בבעלותם אדם באופן רשמי

באחד מלילותיי באברדין התעוררתי לקול זעקות באמצע הלילה, שנשמעו לי כמו חתול או כלב מוכה קשות. אפילו חשבתי לצאת לבדוק מה קורה, בהיותי חובב בעלי חיים (בעיקר כלבים) , אלא שנזכרתי שהחתולים המעטים שנתקלתי בהם ברחבי העיר היו סנובים שמנים ומטופחים להפליא ועדויים תכשיטים ומיני קישוטים אחרים. כל הכלבים שפגשתי, כשהם מוצאים את בעליהם לטיול, היו מנומסים למופת והפטירו 'הללו' גדול כשנקרו בדרכי ו-SORRY  כשהגדולים שבהם (בערך בגודל של סוס פוני) דחפו אותי קלות. למעשה כל חתול וכלב באברדין מחזיקים בבעלותם אדם באופן רשמי, אך הנושא שהכריע כנגד היציאה החוצה היה העובדה שירד גשם והיה קר. בבוקר גיליתי שהצעקות השתייכו למשפחת שחפים שהתגוררו בגג הבית הסמוך ונקלעו לוויכוח קולני עם ילדם המתבגר.

יורם היה (ועדיין, אני מקווה) שחף גדול במיוחד, בגיל ההתבגרות הסוער בדרך כלל, שנחת אחר צהריים אחרי אותו ליל שימורים (כנראה החליט לעזוב את הבית, אם כי הוא לא ממש הרחיק) בחצרנו האחורית, סחב את שטיח הכניסה לדלת האחורית אל מרכז החצר, התיישב עליו והשמיע צווחה כאומר – שלי, מאז… ולתמיד. שחפים מתבגרים ניכרים בצבעם הנוטה במובהק לחום עם נקודות שחורות, בניגוד ללבן-צהוב-אפור של השחפים הבוגרים. כך ידענו לזהות שהוא בתקופת ההתבגרות וגילינו סובלנות רבה למרדנותו ולמצבי רוחו המשתנים.

ובכן, יורם הגיע והשתלט על חצרנו, לשמחתם הגדולה של הקטנות. בעצה אחת (שלי) קראנו לו יורם כי… הוא נראה כמו יורם וגם הגיב לשם בצווחה עליזה. יורם, התברר, אוהב מאוד במבה, שאותה אנו מקבלים יחד עם שקדי מרק ופתיתים (ובתקופה מסוימת גם טחינת היונה, עד שמצאתי טחינה לבנונית משובחת ברחוב קינג ג'ורג' האברדיני) בחבילות מהארץ.

כל יום אחר הצהרים נהגנו לצאת לחצר כשיורם והקטנות (שבערך באותו הגובה) משחקים בתופסת: רוב הזמן יורם בורח מהן בריצה תוך כדי נפנוף כנפיו, מקפיד להאט את צעדיו כשהקטנות התעייפו, ושלושתם מצווחים בשמחה ובהתרגשות מרובה. בימים גשומים נהג יורם לקפוץ על אדן חלון המטבח, להקיש על הזגוגית במקורו ולדרוש בתוקף משחק עם הקטנות ובמבה. עם הזמן החל יורם לצרף למפגשי אחר הצהריים גם את כנופית הרחוב (או הגגות) שהשתייך אליה, אך את הכנופיה עניינה בעיקר הבמבה. אפילו הוריו של יורם היו מגיעים מידי פעם לשוחח בנימוס על מזג האוויר ולטעום במבה. עקרונית גילינו הבנה לעניין, בכל זאת לא כל יום יוצא להם לפגוש בחטיף אקזוטי טעים (?) מארץ הקודש.

יורם הגיב בהתרגשות וכנראה גם באכזבה מסוימת

מידי פעם נהג יורם לארח לי חברה (די צווחנית) כשנהניתי מעישון סיגריה בחזית הבית בשעות הערב, להביט בנעשה ברחוב ולהביע את התפעלותנו והנאתנו המשותפת ממכוניות ספורט דו מושביות ומיוחדות שנמצאות בשפע ברחבי העיר. ערב אחד, בעודנו עומדים בשלווה,  חנתה ממש לידנו מכונית ספורט מיוחדת שגובהה לא עלה על חמישים סנטימטרים  מהכביש. שנינו המתנו בסקרנות רבה לראות מי הנהג/ת שייצא מתוכה. ואכן, נפתחה דלת המכונית כלפי מעלה, ומתוכה יצאה גברת מכובדת כבת שבעים לפחות, שכמובן נראתה מופתעת למראה יורם. יורם הגיב בהתרגשות וכנראה גם באכזבה מסוימת, בצווחות ונפנופי כנפיים שכנראה לא התקבלו בברכה, שכן הגברת הנכבדה פרצה בדיבור שוטף שלא ממש הבנתי, בהיותו בניב סקוטי כלשהו, אולם טון הדברים לא נשמע לי ידידותי במיוחד.

וכך, למרבה הצער, נאלצו יחסי השכנות הנחמדים האלה להגיע לסיומם, מכיוון שאחרי מספר ימים קיבלנו מכתב מתריע מהעירייה על איסור גידול להקות של שחפים בחצרות משותפות, וזאת עקב תלונות השכנים. בנוסף יורם הגיע לבגרות, ובהתאם למיטב החינוך הבריטי, שאותם אימצו גם השחפים, בגירים מעל גיל 18 מגורשים מביתם (או נדרשים להשתתף בהוצאות אחזקת הבית, כולל שכירות).

לפני מספר ימים, כשליוותי את הגדולה מבין הקטנות בבוקר לגן, שמענו צרחות מרובות מכיוון השמיים. מובן שהתכווצנו באופן אינסטינקטיבי וחיפשנו מחסה מאימת השחפים, אך כשנשאנו עיניים לשמיים, גלינו מבנה אווירודינמי יפהפה של אווזי בר נודדים גדולים,  שכנראה הגיעו לעיר עם הסתיו.

נראה איפוא שהשלטון בעיר יהפוך לקואליציה בחורף.

האימייל של יוסי (אמרלד)

[related-posts title="טור קודם מאת יוסי הדרומי"]