"עד עכשיו אני לא מבינה בשביל מה עשו כל כך הרבה רעש עם האלטון ג'ון הזה, מה, חסרים לנו כוחות משלנו?" – תהתה לולה  ב-93'. "כעת, אני שומעת שאם זה לא מספיק, עוד הולכים להביא לנו גם את מדונה, כאילו שאין לנו זמרות טובות יותר. לא צריכים כל כך הרבה תוצרת חוץ!"

כזאת היתה לולה לוקסנבורג, "האמא של האמנים" ומי שנשאה בגאון את התואר "הגברת הראשונה של 'צוותא'", תל-אביב, שהלכה לעולמה בבוקר ראשון בגיל 95.

"האהבה והחום שהיא העניקה לאמנים שבאו להופיע ב'צוותא' הקנו את האווירה המיוחדת למקום", אמר בצער מנהל המועדון, משה טנא, כשנודע לו בעת חופשתו בפראג על מותה של מי שהקדישה למעלה מיובל שנים ל'צוותא'.

כשטנא הגיע לפני 18 שנה מקיבוץ גת לנהל את 'צוותא', קיבל כעובדה מוגמרת את לולה, השריד היחיד ממייסדי המקום, שבראשם עמד המשורר אברהם שלונסקי, ושדרג את מעמדה ממוכרת כרטיסים למוסד אנושי מיוחד במינו.

לולה, שמגיל עשר היתה פעילה בתנועת השומר הצעיר, עלתה ארצה ב-1935 מהעיר וולוצלבק שבפולין והתערתה בחיי התרבות התוססים בתל-אביב של אז, עם מפגשים חברתיים למרגלות השעון של קולנוע "מוגרבי". עם הקמת הפלמ"ח נשבעה לו אמונים, וכשיצאה הקריאה להתנדב לצבא הבריטי במאבקו בנאצים, התגייסה לאיי.טי.אס. "העט היה הנשק שלי", סיפרה לי בחיוך, בראיון לפני 19 שנה, כשנזכרה בשלוש שנות שירותה כפקידה בקהיר.

לולה,  גרושה לאחר תקופת נישואין קצרה לא מוצלחת, אם לבת וסבתא לנכדים, שהתגוררה בדירה מוזיאונית מטופחת בין הגלריות של גורדון, הגיעה אל 'צוותא' אחרי שעבדה כמזכירה בכירה במחלקת הבנייה של הקיבוץ הארצי. "זה הבית השני שלי", נהגה תמיד לומר.

לולה הייתה שם מהרגע הראשון ולא אחת סיפרה לטנא כיצד רעדה כשמצאה את עצמה לראשונה במחיצתו של אורים ותומים דוגמת אברהם שלונסקי. "התחלנו באולמצ'יק בגודל של חנות, בדיזנגוף 214, כששלונסקי, הוגה הרעיון של 'צוותא' ומגשימו היה אדם מלא וגדוש בידע ובהומור".

לדבריה, הסיפור של 'צוותא' החל בערבים ספרותיים, שבהם כיכבו אלתרמן, לאה גולדברג ומשה שמיר, מנוחתם עדן וכן אהרן מגד, יבדל"א. הבידור החל לתת את הטון במועדון עם המעבר למקומו הקודם, ברחוב מאפו והתעצם במקום הקבע שלו, באבן-גבירול. "מבחינתי הבידור הטוב ביותר היה בערבים עם פרופסור ישעיהו לייבוביץ', איש משונה, מעניין ומסובך, שתמיד היה תענוג לשמוע אותו", אמרה.

הפרופסור שעשע אותה, אבל הבייבי שלה, שאליו נהגה להגיע כמעט עד לאחרונה, היה "11-11", הקונצרטים הקלאסיים של שבת לפני הצהריים, שבהם ראתה "משהו טוב לנשמה".

את המוניטין שלה הקנתה לה פעילותה עם האמנים, שראתה בהם את בני הטיפוחים שלה. שלמה ארצי, מאבירי מסדר מוקירי לולה, לא ישכח לה חסד-נעורים כיצד לפני שנים רבות, בבואו להופיע ב'צוותא' מייד לאחר תהילת להקת חיל הים, מצא עצמו עולה נבוך להופיע מול אולם כמעט ריק. ולולה, שתמיד ידעה את נפש אמניה, זרקה לעברו מילות-עידוד. "פעם עוד יבואו לשמוע אותך כל כך הרבה אנשים, שרבים יישארו בחוץ", ניבאה וכמעט לא סלחה לו כש"בגד" ב"צוותא" עם אמפי' קיסריה.

דומה שכולם היו בניה ובנותיה בעולם הבידור שלנו. חוה אלברשטיין באה לזמר אצלה כנערה ביישנית, שמצאה מחסה מאחורי הגיטרה. את נורית גלרון היא זכרה מופיעה ב"צוותא" בהצגה נשכחת על חנה סנש, ולא בתפקיד הראשי. לולה אהבה לספר על יהודית רביץ כיצד הגיעה  מבאר-שבע עם תלתלים רעננים ופני מונה ליזה קורנים כדי לערוך בעידודה טבילת-אש אזרחית מייד לאחר צוות ההווי הצבאי. כך גם שלום חנוך, ריקי גל, גידי גוב ואפילו עמיר בניון.

כולם אהבו את לולה, הבלונדה עם החיוך הרחב, ששנים לא היה לה תפקיד מוגדר בצוותא. "כבר קרה שבעת הצורך לא הייתה לי בעיה לעשות במקום אפילו ספונג'ה", גילתה לי.

בהגיעה לגיל 90, יזם טנא את קריאת אולם 1 ב"צוותא" על שמה של לולה, "בעוד שבמקומות אחרים מנציחים את תורמי הכסף". הכבוד לא עצר את לולה, שקשרה את גורלה ב"צוותא". "היא הייתה נשארת להופעה של אחת בלילה, מחכה שהקהל ייכנס לאולם ורק אז יוצאת הביתה", נזכר טנא. "נהגי המוניות שעוברים באבן-גבירול כבר ידעו לאן להסיע אותה".

לולה המשיכה להגיע ל"צוותא", כשהיא כבר בכיסא גלגלים, מלווה בפיליפינית צמודה ומרעיפה מהניסיון שצברה. לא ניסיתם להציע לה להוריד הילוך? אני שואל את טנא.

"זה לא הלך ככה עם לולה", הוא מגיב. "הרבה פעמים אמרנו לה – 'שבי בבית, תנוחי, אבל אי אפשר היה לעצור אותה. לולה הייתה טורבו אנושי". אתמול הובאה לולה למנוחות. כולם נפרדו ממנה והיא נפרדה מ"צוותא".