הטבעת רבת משמעויות וסמלים היא. בגלל צורתה העגולה היא מייצגת את האינסופי, את מחזוריות הזמן, המשכיות ושלמות. היא אחד התכשיטים הפופולריים והאהובים ביותר, בעיקר בקרב הנשים אך גם אצל הגברים. כבר מימי קדם הטבעת סימלה אהבה ותשוקה. היא מוזכרת במיתולוגיה, במוזיקה, בספורט, וכמובן בדת. ביהדות יש חשיבות רבה וסמליות לטבעת הנישואין ("הרי את מקודשת לי בטבעת זו"). לעומת זאת, משמעות ענידת טבעת האירוסין היא חברתית בלבד.

אלפי סיפורים ואגדות סופרו על הטבעת. אני מביאה שניים הקשורים בחיי, האחד בזמננו והשני היסטורי.

הסיפור הראשון התחיל בטלפון מחברתי הישראלית שרה, הנשואה לעמית דרום-אפריקני של בעלי. היא הגיעה בגפה לארץ, לבקר את אמה, וקבענו להיפגש בתל אביב. כשנכנסתי לקפה היא קיבלה את פניי בהתרגשות רבה. הסתבר ששעתיים קודם לכן נפגשה עם ידידים בבית מלון. בדרכה לשם במונית החליטה להוריד מעל אצבעה טבעת יקרה מאוד, משובצת יהלומים ואבני חן נוספות שקיבלה במתנה מבעלה. הסיבה לכך, אמרה לי, שלא רצתה "להוציא עיניים" לחברתה. לאחר הפגישה בחדרם במלון, לקחה מונית בדרכה לפגישה איתי. בעודה במונית, החליטה להחזיר את הטבעת לאצבעה, פתחה את תיקה – ולתדהמתה לא מצאה אותה. היא חיפשה על רצפת המונית ועל המושב, אך הטבעת נעלמה. בכל זאת החליטה לא להחמיץ את הפגישה שלנו, אבל ביקשה ממני שניסע יחד שוב למלון, לנסות לחפש את הטבעת בחדר החברים. נסענו למלון  וסיפרנו את המקרה למנהל, שהפגיש אותנו עם המאבטח. יחד נכנסנו לחדר שבו התאכסנו החברים, שבינתיים עזבו. הייתה שם מנקה ערבייה, וכאשר שאלנו אותה אם מצאה טבעת היא נתקפה בהיסטריה, שכן חשבה שחושדים בה בגניבה. הרגענו אותה והיא נשבעה שלא מצאה דבר.

אנשים יקרים מטבעת

 הצעתי לשרה שנלך ברגל ממלון דן עד לקפה הפינתי ונחפש על המדרכה ובשוליה, על הכביש שחצה את בן יהודה לפרישמן, ואף להיכנס לקפה, שם לחפש שוב. חיפשנו, אך לשווא. עצובה ומיואשת החליטה שרה שאין טעם להמשיך והציעה שנחזור לקפה, כדי שלפחות לא נחמיץ את  שיחת הרעות שלנו.

במהלך כל הפגישה, למרות האיפוק הבלתי רגיל  שלה בשיחה, חשתי בעצבות שאפפה אותה, שכן הטבעת הייתה כל כך יקרה לה, מכל הסיבות. מידי שנה נתן לה בעלה ליום ההולדת סכום כסף, שאותו חסכה כדי שבבוא הזמן תקנה טבעת מיוחדת, שאותה ראתה וחלמה עליה. כעבור מספר שנים אכן צברה מספיק "דמי יום הולדת", ויחד עם בעלה הלכה ורכשה אותה.

לפני שנפרדנו הצעתי לה לדווח על כך למשטרת דיזנגוף. "לעולם אין לדעת, מה יש לך להפסיד", אמרתי. שרה אכן עשתה זאת, ולאחר מכן חזרה לחיפה, לבית אמה.

עברו עשרה ימים, ואני מקבלת טלפון משרה. "לא תאמיני!" צעקה לי בהתרגשות, "הטבעת נמצאה! אני בדרך לתל אביב למשטרה בדיזנגוף, בואי ניפגש". מובן שהייתי גאה בעצמי על ההצעה  לדווח למשטרה. ככלות הכל, יש לי חלק קטן במציאת האבידה. נפגשנו בקפה קטן ליד המשטרה, שרה כבר הייתה שם ולפי הסימנים קיבלה את הטבעת, בתוספת סיפור:

באותו זמן מאז איבוד הטבעת יצאה אישה כבת 50  להפסקת הצהריים מהמשרד בו עבדה, לא הרחק מרחוב בן יהודה. היא החליטה לגשת לאחת מחנויות הצורפים והתכשיטים  הרבות ברחוב זה ולאמוד את הטבעת שירשה מסבתה. בדרכה חצתה את הכביש, ולפתע ראתה ליד בור הביוב בשפת הכביש משהו נוצץ. היא התכופפה ומצאה טבעת יפהפיה. כפי שסיפרה לשרה לאחר מכן, היא חשבה לעצמה: "אני כבר בדרכי לאמוד את הטבעת שלי, אבקש לאמוד את הטבעת שמצאתי. אם היא זולה, לא אדווח למשטרה, אבל אם היא יקרה, אני לא רוצה את זה על מצפוני ואדווח על כך".

הערכת שתי הטבעות ע"י מומחה העלתה שהטבעת של סבתה זולה מאוד, ואילו הטבעת שנמצאה ערכה רב מאוד. וכך, הגברת הישרה דיווחה מיד למשטרת דיזנגוף, שהעבירה לשרה את הבשורה המשמחת.

חברתי שלחה למוצאת הישרה מכתב תודה מלווה בזר פרחים ענק, ובמעטפה שמה לה שרשרת עם אבני חן האופייניות לדרום אפריקה.

מעבר למקריות המופלאה של שילוב שתי הטבעות ע"י שני מקרים זרים זה לזה, מצאתי בסיפור הזה סמלים רבים של הטבעת, שאת חלקם הזכרתי בפתיחה: סגירת מעגל, יושרה ומוסר, אומץ וסיפור אנושי.

אגב, אני קיבלתי את טבעת האירוסין לאחר טבעת הנישואין, מפני שבעלי, שמוצאו בדרום אפריקה, סמך רק על יהלומן שהכיר ביוהנסבורג, עיר מכרות היהלומים. למזלי, טבעת זו בכל הדרה התיישבה על אצבעי ימים מספר לאחר חתונתי, כשנסענו לירח הדבש בעיר הולדתו.

טבעת של שירת הברבור.

מלבד טבעת האירוסין הזו ישנה עוד טבעת בחיי, שאותה אני נוצרת ואוצרת בלבי. הסיפור הזה התרחש ב-1975. הייתי בהריון וגרתי עם משפחתי ברחובות, ואילו הוריי גרו בחיפה. אבי הגיע לביקור ברחובות. ישבנו יחד ליד הבריכה בכפר בילו, שם היינו חברים במועדון הספורט. אבי סיפר לי שהוא מכין הפתעה לאמי – היא איבדה את טבעת האירוסין שלה, שהייתה כולה משובצת ביהלומים קטנים עדינים. הוא החליט לקנות טבעת חדשה ולהעניק לה כמתנה בראש השנה הקרוב. לשאלתי אם הוא זקוק לי שאבוא איתו השיב שהוא יודע בדיוק מה לקנות והיכן, שכן נפתחה בורסת יהלומים קטנה בחיפה, והוא לא יטריד אותי במצבי.

גם אני הייתי מופתעת. אבי אדם יפה נפש, עדין ומלא כרימון בתחומים רבים, לא נודע במרץ בכל הקשור לענייני היום יום. הוא גם לא ידע לתת מתנות, ליזום הפתעות, תחום זה היה בלעדי לאמי התוססת והיצירתית. היא נפגעה לא פעם מחוסר תשומת הלב, אבל ידעה שכזה הוא האיש שלה וקשה לשנותו. והנה, יוזמה כזו נפלאה. התרגשתי ביותר, חיבקתי אותו והחמאתי לו מאוד.

את ערב ראש השנה תכננו הוריי לבלות ביחד עם דודי ודודתי מתל אביב בבית ההארחה בגבעת ברנר. את הערב הראשון החלטנו כולנו לחגוג בחדר האוכל בקיבוץ, ואילו את החג השני אצלי בבית. גרנו אז בחבצלת, שכונה קטנה ליד בית חולים קפלן ברחובות, שם עבד בעלי כמנתח אורתופד.

ערב ראש השנה חל ביום שישי. אבי קם מוקדם בבוקר, שכן האוטובוס לתל אביב יצא בשעות קבועות ועצר במעלה הרחוב באחוזה הר בכרמל, לא רחוק מדירת הוריי. הוא החליט לתת את מתנתו לאמי "על הבוקר" ולהפתיע אותה בעת התעוררותה. ההתרגשות של אמי הייתה כל כך גדולה ואמיתית – לא היה לה מושג, והיא הופתעה לגלות צד זה באבי.

הם ארזו הכל כבר יום קודם, אבי הזמין מונית, אך אף נהג לא הסכים לבוא בשביל כברת דרך כזו קצרה.  בלית ברירה גררו את המזוודות בעלייה מביתם עד הרחוב בו הייתה תחנת האוטובוס. כשהגיעו לתחנה, ראתה אמי ידיד שלהם שישב על הספסל, גם הוא מחכה לאוטובוס. היא הגישה לו את ידה לשלום, ולפתע ראתה אותו קם ממושבו ומסתכל מעבר לכתפיה. היא סובבה ראשה לאחור וראתה את אבי צונח על המדרכה.

אבי נפל ולא קם עוד. הוא קיבל דום לב ונפטר בו במקום.

אמי התמוטטה. שעה קלה לפני כן נצנצה הטבעת כמו כוכב במרום, והנה הוא בבת אחת כבה. אושר חטוף. סגירת המעגל, והפעם סגירת מעגל החיים של אבי ואמי. נתתי לכך ביטוי בשיר שכתבתי ושאת הבית האחרון שלו אביא כאן:

ונותרה הטבעת מיותמת, על אצבעה של אמי
כעדות לרחשי לב, נסתר ואוהב,
שחש והרגיש שקיצו קרב,
ליבו החם והטוב, של אבי אהובי.

 אמי נפטרה חמש שנים לאחר מכן, והטבעת עברה אליי, הבת היחידה. לצערי, טבעת זו אבדה או נגנבה,  ושלא כבסיפור על חברתי שרה – מעולם לא נמצאה. אבל טבעת נוספת של אמי, שנשברה בחלקה,  עוצבה מחדש והתמזגה עם טבעת אחרת, שאותה קיבלתי מהוריי במתנה בהיותי בת 18, בחודש יוני, החודש של יום הולדתי, של סיום ביה"ס הריאלי ומתן תעודת הבגרות, וגם גיוסי לצבא. את הטבעת הזו אני עונדת תמיד ולא אוריד מעל אצבעי לעולם. היא מהווה בעבורי את הסמלים היפים  בחיי, את השורשים שלי, את הוריי ואת החום שהעניקו לי, את היותי אני.

טבעת היא אילמת, אבל לעתים היא "צועקת" ולפעמים מדברת ואף מספרת סיפורים.

צילום אילוסטרציה של הטבעת:   Anusorn P nachol /  FreeDigitalPhotos.net

[related-posts title="כתבות נוספות מאת שיה מלכין"]

__________________________________________________________________________________________________

שיה מלכין היא יו"ר בית הויס מיסודה של ויצו העולמית המשמש אכסניה וסדנאות למפגשים בנושאים בשרות הקהילה. חברת הוועד המנהל של ויצו העולמית, בעבר שחקנית תיאטרון ומוזיקאית.