מי שעובר בבוקר ליד קריית הממשלה בתל אביב יתקשה להתעלם מהתור החדש שנוצר מאחורי הבניין. 42 קומות יש במגדל החדיש, אבל לא נמצא בו מקום לתת שירות למבקשי המקלט הבאים לחדש את אשרות השהייה שלהם. הם עומדים בחוץ, ברחבה שמאחורי הבניין (ברחוב קפלן), ואינם מורשים להיכנס ללשכת משרד הפנים.

רשמית, המשרד פתוח ל"קהל הרחב" ארבעה ימים בשבוע בין 8:00 ל-12:00; פעמיים נוספות בשעות אחר הצהריים "ללא אשרות ואזרחות". אלא שאם עורך שחור ומוצאך מסודן או מאריתריאה, כל זה אינו רלוונטי עבורך.

זוהי החמרה נוספת ביחס למבקשי מקלט מאפריקה מצד משרד הפנים. היחס המפלה מתחיל כבר בכניסה הראשית: המאבטחים בכניסה הראשית עוצרים אנשים שחורים, שואלים אותם מאיפה הם ודורשים מסמכים. מי שמוצאו מסודאן או מאריתריאה ובידו אשרת שהייה זמנית, מנחים אותו ללכת "מאחורה".

אבל ההשפלה היא רק ההתחלה. משרד הפנים מתיר רק לחלק ממבקשי המקלט לחדש את הוויזות בכל יום. פניהם של יותר ממחצית האנשים שמגיעים לחדש את הוויזה מושבות ריקם, והם נאלצים לחזור כמה וכמה פעמים כדי לקבל את השירות.

במהרה התפתחה שיטה חדשה: מי שמגיע ראשון עורך רשימה של הממתינים. כל אחד רוצה להקדים ולהגיע כדי להצליח להידחק לראש הרשימה. בייאושם התחילו להגיע בשש, בחמש ובארבע בבוקר. כיום המצב הגיע לכך שאנשים מגיעים לישון לילה קודם על מדרגות משרד הפנים. התופעה רווחת לא רק בלשכה הזאת אלא אף בערים נוספות, כמו כפר סבא. אם יש ויכוח בנוגע לרשימה, או בנוגע לסדר, מספרים לי הממתינים בתור, הפקיד מסרב לטפל בהם בכלל, ולא מחדשים לאף אחד את האשרה.

פחות מחצי ייכנסו

שמונה בבוקר. ברחבה שמאחורי מגדל קריית הממשלה ממתינים יותר ממאה איש. אלה בני המזל שהיום יזכו לחדש את האשרות שלהם. הממתינים נחלקים לשלוש קבוצות: גברים מאריתריאה, נשים מאריתריאה, וגברים ונשים מסודאן. כל קבוצה מכינה רשימת המתנה משלה: היום לפנות בוקר נרשמו כ-130 גברים אריתריאים, כשישים נשים אריתריאיות וכ-140 איש ברשימת הסודאנים.

בשבע וחצי כבר יצא אליהם פקיד או מאבטח, הכריז על מספר האנשים שיטופלו באותו יום, ונטל את רשימת השמות שהכינו ואת האשרות. שלושים אריתריאים, שלושים אריתריאיות ושבעים סודאנים. כל השאר, כמאתיים איש, הלכו הביתה ויצטרכו לחזור שוב. גם מי שכבר מורשה לקבל שירות באותו יום והוויזה שלו תחודש, מנוע מלהיכנס ללשכה. נאמר להם לחכות בחוץ, וכך הם יושבים במשך שעתיים-שלוש. בסביבות עשר ייצא שוב פקיד וימסור את האשרות שחודשו.

הם מספרים בתסכול על כך שהם נאלצים להגיע חמש-שש פעמים לפחות כדי להצליח לחדש את האשרה. חלקם פוטרו מהעבודה בשל כך. בעיה נוספת היא שאינם יכולים לפדות את המחאת המשכורת ללא האשרה, שהיא המסמך המזהה היחיד שלהם.

"הם לא אוהבים אותנו", אומר לי טספימרה מאריתריאה. זו הפעם הרביעית שהוא מגיע לנסות לחדש את הוויזה. היום הוא היה מספר 32 ברשימה, ופיספס. הרשימה נמשכת אל יום ראשון, והוא יגיע שוב, בתקווה שאז יצליח סוף-סוף לחדש את האשרה.

קבוצת הנשים נראית הנואשת מכולן. הן מספרות כי חלקן ישנות כבר ארבעה ימים מחוץ למשרד, במשמרות. ביום שלישי לדוגמה, לא נתנו לאף אחת ויזה ואמרו להן ללכת הביתה. ביום רביעי היה המשרד סגור, כרגיל, והיום שלושים מהן יקבלו ויזה. "מה, אנחנו לא בני אדם?" הן שואלות אותי בכאב, ומספרות על נשים שמגיעות ובוכות כי לא מכניסים אותן, ועל יחס משפיל מהמאבטחים שמגרשים אותן משם.

מנהל הלשכה כועס. עלי

במשרד הפנים צפוף מאוד, לחוץ ומתוח. התור ארוך, וגם האזרחים הישראלים שמגיעים לקבל שירות ממתינים זמן ארוך ונתקלים בפקידים עייפים ובביורוקרטיה נוקשה.

התלוויתי לידיד אריתריאי, שהגיע בפעם השלישית לנסות לחדש את אשרת השהייה שלו. בפעם הקודמת, כך סיפר, חיכה מאחורי הבניין ובסוף הכניסו רק עשרה אנשים. תשעה נשלחו בלי ויזה, ורק אישה אחת בהיריון זכתה באשרה הנכספת. הצלחנו להיכנס לבניין ובכניסה ללשכת משרד הפנים מנעו ממנו המאבטחים להיכנס והורו לו ללכת "מאחורה". אותי הכניסו. ניגשתי למשרדו של מנהל הלשכה, יואל לביא.

נכנסתי לאחר המתנה של שעה. מן הסתם, אני הייתי עצבנית והוא היה נינוח. כששאלתי מה אמור לעשות אותו אדם שלא מצליח לחדש את הוויזה שלו, הוא כבר איבד את שלוותו.

"אנחנו הופכים להיות לשכה של סודאנים ואריתריאים, צריך לזכור שיש גם אזרחים ישראלים שצריכים לקבל שירות". הוא הודה שיש "גם" בעיה של מחסור בכוח אדם – מה שגרם לי לתהות מהן הסיבות הנוספות למדיניות זו. לשאלתי לכמה אנשים הם מאפשרים לחדש ויזה בכל יום, ענה שזה משתנה. "לפעמים, מאה, לפעמים מאתיים, לפעמים חמישים, תלוי בעובדים שיש לי".

הפתרון שלו: "שיבוא כל בוקר, הם עושים רשימות ביניהם, מי שנכנס-נכנס" או "שילך ללשכות אחרות". קשה היה שלא לחוש בכעס שלו על אוכלוסייה זו, שמבחינתו "באה על חשבון האזרחים" והוא האשים אותי שוב ושוב שלא אכפת לי מהישראלים.

מנהל הלשכה אומר שהוא מעדיף לטפל באזרחים הישראלים, ולרגע זה יכול אף להישמע הגיוני, עד שנזכרים שמי שמורשה להיכנס ללשכה הם לא רק ישראלים. איש הרי לא בודק תעודת זהות בכניסה, ויש כאן תיירים רבים ומהגרי עבודה מכל העולם. כשנזכרים שחלק נכבד מתפקיד משרד הפנים הוא לטפל בבקשות שהייה מסוגים שונים של מי שאינו אזרח, הטענה כבר לא מובנת. חידוש האשרה הוא חובתם של מבקשי המקלט, אין מדובר כאן בחלוקת פרסים.

מבקשי המקלט מסודאן ומאריתריאה נמצאים בישראל תחת "הגנה קבוצתית" המגינה עליהם מפני גירוש, זאת במקום בדיקה פרטנית של בקשות המקלט שלהם. משרד הפנים מנפיק להם אשרת שהייה (2א5) שמספקת אך ורק "שחרור בתנאים" – ה"שחרור" הוא שחרור ממאסר, כלומר, בזכותה הם מוגנים מפני כליאה.

את האשרות האלה יש לחדש בכל ארבעה חודשים. אם באיזור תל אביב מתגוררים כ-40 אלף מבקשי מקלט, כפי שהודיע משרד הפנים, הרי שכדי לחדש לכולם את האשרה יש צורך לטפל בעשרת אלפים פניות בחודש, כלומר לקבל כ-500 איש ביום.

גם אם ניקח כממוצע את המקרה האופטימלי של טיפול ב-140 איש ביום, הרי שמשמעותו היא שכשבעים אחוז ממבקשי המקלט לא יצליחו לחדש את אשרת השהייה. תוך חודשיים רוב מבקשי המקלט ייוותרו ללא האשרה, מה שאומר שהם יפוטרו מעבודתם (בני המזל שבהם שהצליחו למצוא עבודה) ויהיו חשופים למעצר.

"מדוע לא תאריכו את משך האשרות, כדי להוריד את העומס על הלשכה?" אני שואלת, ולביא אומר לי לפנות לשר הפנים, רגע לפני שהוא דורש ממני לצאת ממשרדו. בעודי ממתינה לתגובת משרד הפנים, אני נזכרת כי השר כבר הכריז בפה מלא כי מבקשי המקלט, "המסתננים", אינם רצויים כאן, והבטיח "לכלוא אותם ולהמאיס עליהם את חייהם". גם אם הוא לא יצליח לכלוא את כולם, הרי שאת החלק השני של הבטחתו הוא בהחלט מקיים.

תגובת דוברת משרד הפנים: "רשות האוכלוסין וההגירה מתמודדת עם כ-60 אלף מסתננים המגיעים לחדש את אשרות השהייה שלהם, בנוסף לאוכלוסייה הרחבה המגיעה לקבל שירותי מרשם ומעמד. תוספת נכבדה זו של מקבלי שירותי יצרה עומס בעבודת הלשכות ועל אף עובדה זו, עושות לשכות מנהל האוכלוסין כמיטב יכולתן לתת השירות הטוב ביותר לכל מקבל שירות המגיע למקום.

"במטרה להתמודד עם התופעה באופן מקצועי ומכובד, הוקצו עובדים מתוך עובדי הלשכה המתמקדים אך ורק בחידוש האשרות ונקבע אופן עבודה המאפשר מתן השירות תוך פתרון מצוקות נקודתיות.

"עם זאת, לאור העובדה כי מדובר בעומסים גדולים ולאור תלונות רבות המתקבלות מדי יום על ידי תושבים וראשי ערים על הפרעה לסדר הציבורי (לרבות עשיית צרכים בחדרי מדרגות פרטיים והפרעה לדיירים), אנו בוחנים צעדים לייעול השירות, לרבות מציאת מקום חלופי בו יתקבלו מחדשי האשרות."

תגובתה של הדוברת, שהעדיפה להכפיש את הממתינים בתור לאשרות, במקום להתייחס לשאלות הקונקרטיות שהופנו אליה בדבר מניעת הכניסה למגדל קריית הממשלה, להפרדת התור ולאופן קביעת המכסות הלא-מספקות, מעידה היטב על יחסו של משרד הפנים אל אוכלוסייה זו.