אני לא יודע מה איתכם, אבל אני, אם אני חייב שקל למישהו, אני לא ישן טוב בלילה. אולי זה החינוך הדפוק שקיבלתי, אולי משהו בגנים, אולי זה צרוב בדי.אן.איי. לא מסוגל להיות חייב כלום. אני משלם את כל החשבונות שלי בזמן, בדרך-כלל יום אחד לפני; יש לי הוראות קבע לאלף ואחד גורמים (לגבי רובם אני אפילו לא זוכר על מה ולמה); אני משלם על תוכנות המחשב שלי; אני קונה דיסקים מקוריים, לא דוחה תשלומים; משתדל לא לקחת הלוואות; לא מבקש אשראי, לא משתמש בפיתויי הקרדיט.

ומה אגיד, קשים חייו של המשלם בזמן. אני משלם בזמן ובמזומן – ואת שלי מקבל תמיד בשוטף פלוס לך תדע. אני מעסיק אנשים, משלם להם משכורות, משלם את הפנסיה והגמל, מפריש את חלקי למס הכנסה, ביטוח לאומי, מע"מ וכל השאר – למרות שאת התמורה עבור העבודה אני מקבל באיחור גדול. וזה מה זה מרתיח. אומרים לי: זו הכלכלה, אלה העסקים, זה ה"תזרים". תזרים מזומנים, איזה ביטוי יפה. לי מספרים על תזרים – את המזומנים הם שומרים לעצמם.

אומרים לי, מה אתה רוצה? זה מוסר התשלומים כאן. ואני אומר, לא. זה לגמרי לא מוסר תשלומים. זו מוסר. זה אין מוסר.

העבודה תמיד דחופה לאתמול – עם התמורה אין מה לאכול

כל לקוח רוצה ממני עבודה יעילה ומסורה, והכי חשוב: זה תמיד דחוף לאתמול. הכל דחוף, הכל בהול, הכל חיוני. ובאמת שאין בעיה. רוצים דחוף? תקבלו בהול; רוצים מהר? זה ייתכן; רוצים מהיום למחר? תקבלו אתמול. אין שום בעיה. אבל אז מגיע השלב שבו צריך לראות את התמורה. ובמקום השכר מגיע העונש. אתם מכירים את זה. בטוח מכירים:

הצ'ק בדואר
לא שלחת חשבונית
החשבונית לא הגיעה
החשבונית אבדה
החשבונית לא נמצאה
חסרים אישורים
המנכ"ל חולה
הסמנכ"ל בחו"ל
החשב פוטר
חסרה חתימה
מנהלת הכספים חלתה
המזכירה עשתה בלגן
מנהל הכספים עם הילד בגן
נגמרו הצ'קים
נגמר הדיו בחותמת
אשת המנכ"ל נתקעה אצל החותנת
הבנק נסגר
החשבון נחסם
מחר
בשבוע הבא
עד סוף החודש
עד סוף השנה
יהיה בסדר
סמוך
אתה לא מאמין לי?
מלה שלי זו מלה
שוטף פלוס 30
60
90
120
שוטף פלוס אולי
שוטף פלוס מתי
שוטף פלוס שכחתי.

שנת כספים עם שני גשרים אינסופיים. שני חורים שחורים

אבל יש שתי תקופות בשנת התשלומים העברית, שני גשרים, שבשביל השכירים וחשבי השכר הם תקופה נפלאה של חופשה שנתית, שמחת חגי ישראל, חופשה מרוכזת, גשר על גשר ועוד גשר. אינספור ימי חופשה מאושרים. הגשר של חגי תשרי נפתח מתישהו עם החופשה השנתית במהלך אוגוסט ומסתיים הרבה אחרי שנגמר סוכות: התחלה, אמצע, אפילו סוף אוקטובר. חודש, חודשיים, שלושה – ואין עם מי לדבר. הכל עומד, הכל קפוא. וככה בערך גם בפסח, עם ההכנות שמתחילים שבועיים לפני והחגיגות שמסתיימות הרבה אחרי. אין חשב, אין מנהלת חשבונות, אין מנכ"ל שיחתום, אין מנהל אגף שיאשר. וכשהם כבר חוזרים בשלום מהסיאסטה האינסופית שלהם, השולחן שלהם מתמוטט מעומס הצ'קים, ההזמנות, החשבוניות, הוראות התשלום. וככה עובר לו עוד חודש ועוד חודש ועוד אחד.

לגופים הציבוריים זה לא מזיז. הם פקידים, הם בעלי תפקידים, הם אנשים טובים שעושים את שלהם, כשהם עושים כמובן. משעה שנכנסו למשרד ועד לרגע שבו נופל להם העיפרון. הם את שכרם מקבלים תמיד בזמן. וככה גם בפירמות הגדולות. אז מי אוכל אותה? כן, כמו תמיד: אנחנו. הספקים הקטנים, החברות הזעירות והקטנות, העסקים הבינוניים, הספקים, נותני השירותים, העוסקים העצמאיים, הפרי-לנסרים, היועצים, המשווקים הקטנים. מבחינת הגדולים שנתפגר, מה אכפת להם. ככה זה, הם אומרים. ככה זה וזהו. לא מתאים לכם שוטף פלוס הנצח? יש עוד אלף כמוכם.

אז ככה נראה "מוסר תשלומים"? לא יודע לגבי תשלומים, אבל כל הרשימה שלעיל בטח לא מתחברת אצלי עם "מוסר".

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת טובי פולק"]