בסיפורי הצדיקים התנ״כים, הם תמיד נכשלים ונופלים, כמו אלהים. תמיד העגלה נשברת ויחד עימה המשפחה. הם תמיד טועים ואלהים בוחר בהם למרות ובגלל. הם הפכו להיות אבות האומה כי היו דמויות לחיקוי, הם נתנו תקווה כי הראו שאפשר להיות אדם ועדיין להיבחר על ידי אלהים. היה אחד, צדיק תמים, שנבחר על ידי האל כדי להמשיך את האנושות. הצדיק הזה התגולל ערום בתוך האוהל, שיכור עוד לפני לוט, קילל את בנו ונכדו בקללת ארור. אנחנו הצאצאים שלו, של האחד ששרד את המבול. ולהבדיל מאברהם, שלטענת יהודה עמיחי הוריש לנו את המאכלת שבלב, אבי האנושות המתחדשת הוריש לנו דווקא את ההתמכרות לאלכוהול.
אלו היו הצדיקים של פעם, אבל לאחרונה השתפרנו. הצדיקים מושלמים, לא עושים טעויות, דעתם היא דעת התורה, קול אלהים יוצא מפיהם בדיוק מוחלט. הם תמיד יודעים את האמת ולעולם מעשיהם נכונים. אם במקרה אחד המשרתים מגלה את האמת על האפיפיור, או שאיזה כופר מוציא ביוגרפיה אנושית של החזון איש או הרבי מלובאביץ׳ מלך המשיח שיחי׳ זצ״ל, אז כולם נזעקים על השקר הנורא. הצדיקים של היום כבר לא אנושיים, אין להם יצר הרע, הם גדולים מן האל שמדי פעם הודה בשיקול דעת מוטעה. התקדמנו, ועכשיו כבר אין מקום לאנושיות הכל כך חלשה ויחסית, אסור להראות חולשה יותר.
והצדיקים תובעים מן ההמון להתקדם, הם אינם מכניסים אל התיבה חוטאים, רק מושלמים. וכל מה שנראה כמו חטא או בשמו האחר – חיים, יש לרחוק ממנו. הכנסיה כבר עשתה זאת לפני שנים ארוכות, האיסלאם כמה שנים אחר כך ולפני מאתיים שנה הגיעה שעתם של היהודים לעידן השלמות. אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אז לא נחיה בארץ, רק בשמים.
המזרח תמיד האמין בחיים, רוב הנוצרים התנתקו זה מכבר מן האמונה בחיים ללא חטא. היהודים, גם החרדים, חוזרים לחיים שלמים, המוסלמים אולי גם הם יהפכו את האביב הערבי לפריחה ולא לחושך, רק כמה אנשי שמאל קיצונים עוד רוצים לנפץ הכל כדי לפנות מקום לעולם המושלם שלהם. גם הם יתבגרו. אנחנו לא זקוקים לצדיקים תמימים ולא רוצים עולם מושלם, רק מבקשים להיטיבו קצת.