הבחירות במדינת ישראל מסתובבות סביב כל מיני נושאים, ובראשם תמיד העניין הביטחוני: מי כן או לא יחלק את ירושלים, מי בעד חיסול הטרור, מי תומך בשתי מדינות לשני עמים, מי ישבור להם את העצמות ומי יעשה את זה חלק, מהר ובאופן אלגנטי. ובעיקר מי אוכל יותר ערבים לארוחת בוקר. כן, אותם האנשים עם אותו הלבן באותן העיניים.

>>> עוד מאמרים וכתבות בנושא בחירות 2013

פעם בשנות דור הולכות הבחירות לכיוונים מפתיעים, כמו המיאוס מראש ממשלה בלתי נסבל שעשה קדנציה בלתי אפשרית, אולי שחיתות שהגדישה את הסאה, מלחמה שהיתה קטסטרופה, תהליך שלום שהקדיח.

דבר אחד בטוח: מעולם לא התנהלה כאן מערכת בחירות שבמרכזה שאלת ניקיון הכפיים, היושר, היושרה, אמירת אמת ושקיפות. כל זה ממש לא מעניין את הישראלים. מבחינת הבוחר הישראלי, העיקר שיצאת גבר: גנבת ולא הורשעת, גם אם מחמת הספק? יצאת צדיק; אכלת ולא שילמת? ספר לנו איך עושים את זה, גם אנחנו רוצים; התעשרת בשלוש שנים כאילו היית היורש החוקי של שושלת רוטשילד? כל הכבוד. אתה גדול. מלך ישראל.

הילד של העיירה נעמד באמצע הרחוב והתחיל לזעוק: המלך מושחת!

עכשיו קם אחד, אלדד יניב. הוא לא נולד צדיק, לא חי כנזיר, ולמרות שהוא טוען שחזר בתשובה – מותר לחשוד בו גם היום שיש לו אינטרסים גלויים או נסתרים. אבל מה שהוא עושה עכשיו מדגדג לרבים מאיתנו כבר שנים. סדרת הסרטונים ("דולר סמיך מדם,"  "חבילה הגיעה") שהוא מוציא בימים אלה לרשת, במסגרת התנועה החדשה שלו "ארץ חדשה", היא אולי מניפולציה נמוכה, אולי לא אמת יצוקה בבטון, אולי בסיסה אמת וכל השאר בדיה – אבל היא מגרדת באופן ישיר את בלוטת האמת של כל הנוגעים בדבר.

ובאמת, הגיע הזמן שנדרוש במפגיע מהמועמדים שיתפשטו ויתערטלו לפנינו. אם לא בזמן בחירות אז אימתי? בואו ונאמר להם בפשטות: רוצים להיבחר? תתחילו לדבר. יש מדינות דמוקרטיות שבהן כל מועמד לתפקיד ציבורי מדרגה מסוימת מחויב בשימוע ציבורי-פומבי. שואלים אותו על הכל, הוא חייב לענות על הכל. וכל התשובות נבדקות ברמה של חקירת אף.בי.איי. דו"ח כספי מלא, הצהרת הון מפורטת, הסבר מלא למקורות הרכוש, זהותה של עוזרת הבית הבלתי חוקית, הילד שמחוץ לנישואין, הכסף והעושר שנצבר. הכל. רוצים את האמון שלנו? תרכשו אותו. בדם, ביזע ואם אין ברירה אז גם בדמעות.

דירה בירושלים? בית בקיסריה? מיליונים בחשבון הבנק? בבקשה להסביר איך. מתי. מאיפה. שכר של מאות אלפים מהרצאות? מייעוץ? בבקשה להציג קבלות. עד לדולר האחרון. וגם הפרשות למס הכנסה. וכל דו"חות המע"מ. אה, זה התנהל באמצעות מזומנים? הביתה. ועכשיו.

מה זה כסף מזומן במעטפות סגורות? מה זה בדיוק פנסיה שנמסרת בידי שליחים במעטפות משרדיות חומות? מהו מקור הכסף? מי נתן אותו? בתמורה למה? איפה הוא נרשם? למי הוא דווח? מחלקת עסקים? מחלקה ראשונה? סוויטה נשיאותית? ארוחות פאר פרטיות? בבקשה לדווח, לפרט, להגיש את החשבון. אין ארוחות חינם? בבקשה תוכיחו שאין ארוחות חינם. כן, כולל קבלות מפורטות ומלאות מכל ארוחה פרטית בכל מסעדה פרטית. אנחנו לא חיים בפומפיי.

בעלי תפקידים בכירים, הכי בכירים, מקבלים דירות שרד, דירות אירוח, בתי יוקרה, צי של רכבי יוקרה, מאבטחים, אוכל, כביסה, גיהוץ, ביגוד ומה לא – והכל על חשבון המדינה. אז מה שקורה בין ארבע (או ארבע-מאות) הקירות האלה הוא לא עניינים הפרטי של הדיירים (אם, ואם בכלל, אז רק מה שקורה בחדר המיטות שלהם). הגברת מתעמרת בעוזרת? נעליים מתעופפות לעבר המטפלת? הגנן מקבל על הראש? הנהג מטורטר בשליחויות פרטיות? כביסה מלוכלכת מועלה למטוס הממלכתי שיוצא מהארץ? כרטיסים הוזמנו לתא כבוד בהצגת תיאטרון? אצטדיון כדורגל? קזינו? בית-זונות? בבקשה לדווח. דיווח מלא. מפורט. החשבון הציבורי הוא לא החשבון הפרטי. כל עוסק מורשה יודע שבדו"ח השנתי שלו הוא חייב להפריד בין הוצאותיו הפרטיות להוצאות המוכרת של העסק. שליחי הציבור שלנו לא שמעו על זה. היועץ מטריד? הנהג מסיע את הגברת? הפטרון מקים עיתון? בבקשה להסביר את הנקשר, את הפשר ולהביא הוכחות לתמימות המעשה ויושר הכוונות. כי אנחנו לא מאמינים לכם שאתם לא משקרים לנו בפנים.

הסבר מלא לכל החלטה, לכל מינוי, לכל העדפה, לכל הוצאה חריגה

כל המינויים, כל העדפות המקורבים, כל עסקאות הרכש, כל ההחלטות הכלכליות, הביטחוניות, המשקיות – כל החלטה של כל עובד ציבור חייבת להיות שקופה לעינינו. מגיע לנו הסבר מלא מי הועדף, מדוע הועדף, מה יוצא לו מזה ומה ייצא לזה שמינה אותו. מישהו דוחף במרץ לעסקה ביטחונית במיליארדים ושנה לאחר מכן רוכש דירה צנועה בעשרות מיליונים? בבקשה להניח את הספרים על השולחן ולפתוח אותם לרווחה. לעיני כולנו. כן, לעיני כל. אם אין מה להסתיר והכל כשר – תוכיחו לנו שאין לכם אחות. ותראו לנו, שקל לשקל, דולר לדולר, מהיכן נולד הכסף הזה לבית במיליונים ודירה בעשרות מיליונים. אתם הרי עובדי מדינה, אנחנו יודעים מה כתוב בתלוש שלכם. ואנחנו יודעים שמהכסף הזה אי אפשר לחסוך לבית שעולה 30 מיליון. ואם זה אפשרי וחוקי – תראו לנו איך. גם אנחנו רוצים. פרויקטים של כבישים, תשתיות, מים, חשמל, אנרגיה, גז טבעי, רכב חשמלי – אנחנו דורשים לדעת מי החליט, על איזה בסיס החליט ומה יצא לו מזה.

לא צריך להיות אלדד יניב וגם לא צריך את יומני שולה ואפילו לא את א' מבית הנשיא או את א' ממשרד התיירות בשביל שנבין, בשביל שנדע, שמשהו כאן מצחין. שגונבים אותנו. שאנשים שהיו אמורים לעבוד בשבילנו, עובדים בעיקר בשביל עצמם. אני יכול לחיות בלי לטוס במחלקה ראשונה, וגם חדר הגון במלון נקי עושה לי את החופשה. לא רוצה מאבטחים, סוויטות וקומות שלמות שנסגרות בגלל אבטחה טיפשית, מיותרת ויקרה בטירוף. כל זה הוא הפטיש שלכם? אין בעיה: תביאו את הכסף הדרוש לכך ביושר ויושרה ותעשו את כל זה על חשבונכם. לא על חשבוני.

אם תשימו את כל הקלפים שלכם גלויים על השולחן בפתיחת הערב – לא תגיעו לבית המשפט או לכלא בסוף הלילה. מי שאין לו מה להסתיר, אין לו ממה לחשוש.

אנחנו הבוחרים שלכם ואנחנו גם המעסיקים שלכם. אנחנו משלמים את השכר שלכם, כולל כל ההטבות. והוא אמור להספיק לכם לחיים טובים למדי. טובים משל רוב רובנו. תסתדרו עם זה. אתם עובדים אצלנו, למרות שנדמה לכם שזה הפוך. תפנימו.              

[related-posts title="מאמרים נוספים בנושא הבחירות"]