אז מה הסיפור של יזהר אשדות

"עניין של הרגל", שיר הנושא מאלבומו החדש של יזהר אשדות, שעורר השבוע סערה ציבורית, עומד במרכז המופע שלו, המשלב שירים חדשים ולהיטים גדולים. אשדות מספר איך נולד השיר הטעון שכתבה זוגתו אלונה קמחי ועל פעילותה ב"שוברים שתיקה". יובל אראל היה ב"זאפה" ת"א

Print Friendly

פתיחה דרמטית, סיום עליז. אשדות. צילום: יובל אראל

שבע שנים לאחר שהשיק את אלבומו הקודם "במרחק נגיעה מכאן", חוזר יזהר אשדות – זמר, כותב, מלחין, מפיק ומוזיקאי הנמנה על הבכירים בעולם המוזיקה הישראלי ומשיק אלבום אולפן חמישי, "עניין של הרגל".

האלבום החדש הוא שיתוף פעולה אמנותי בין יזהר וזוגתו אלונה קמחי, שכתבה כעשרה טקסטים חדשים, חלקם מבוססים על טקסטים רוסיים ששמעה בילדותה, רובם חדשים ומקוריים, ובראשם שיר הנושא, "עניין של הרגל", שחולל השבוע סערה ציבורית גדולה כאשר מפקד גל"צ, ירון דקל, פסל אותו לשידור בתחנה הצבאית. http://megafon-news.co.il/asys/archives/89103

"עניין של הרגל", המהווה מעין כתב אישום חריף ונוקב על "התקלגסות" חיילי צה"ל הצעירים במהלך הפעילות במחסומים ביהודה ושומרון, נכתב ע"י קמחי במסגרת פעילותה בתנועת "שוברים שתיקה". ההחלטה של יזהר לבצע את השיר ולהפכו לנושא האלבום למרות ואולי בשל הרחש הפוליטי ציבורי, הובילה אותי להתעמק ולהחליט להגיע למופע של יזהר ולהקתו ב"זאפה" ת"א.

הלהקה כוללת את צוף פילוסוף – בס,  רן עפרון – קלידים וגיטרה, אהוד נתן – בוזוקי, דינה לוריא – כינור, שי ברוך – תופים. הלהקה יצרה מופע הכולל את שירי האלבום החדש לצד שירים המהווים אבני דרך בדרכו המוזיקלית של אשדות מימי תיסלם ועד הפרוייקט האירי שלו. מדובר בחיבור מרתק של מוזיקת רוק וכלים אקוסטיים וחשמליים, לצד סיפורים אישיים של אשדות.

אשדות מספר על תהליך הכתיבה עם אלונה קמחי ועל בנו שמתגייס בקרוב. צילום: יובל אראל

מועדון "זאפה" מלא בקהל מדושן, לא ממש הפנים של מועדוני הרוק התל אביבים, יותר שכבה בוגרת ומבוססת הבאה לשלב אוכל ושתיה לצד מופע לילי כבילוי.  למעט שתי נשים, שישבו למרגלותיו של יזהר והתנועעו ללא הפסקה עם השירים, הקהל עצמו היה בתקן צופה קשוב עד לחלק האחרון, שכלל שלל שירים שהפכו לקלאסיקות בדרך המוזיקלית של יזהר.

המופע נפתח בשיר "זוהר", הפותח את האלבום החדש, הלוקח את יזהר בקצב איטי ודרמטי לשירה מדקלמת על נצח, שינוי וניצוץ של זוהר לרגע, בתאורה דלילה המסתירה את הנגנים ומציבה את יזהר במרכז התודעה. פתיחה דרמטית עד קודרת משהו.

מיד אחריו עובר יזהר לבצע את "הלילות שלנו", שמחזיר אותנו לתחילת דרכו כזמר עצמאי אי שם בשנת 1992. גם שיר זה, שהפך ללהיט, נכתב בידי אלונה קמחי, ומזכיר הליכה לאן שהוא. לא לחינם נבחרו שני השירים האלה כדי לפתוח את המופע.

יזהר ממשיך עם שירים של אז והיום, ואט אט נוצקת תעודת הזהות האישית שלו במהלך המופע. שיר הנושא שולב ממש במרכזו של המופע. לקראת ביצועו פנה יזהר לקהל וסיפר את סיפורו, על זוגתו, על כתיבתה, על הפעילות אליה נחשפה, על ההשלכות האישיות כמשפחה, על הבן עילי העומד להתגייס עוד כמה שנים, על העניין שמעלה שאלות מתוך השיר.

המופע שראיתי, אגב, היה לפני שנודע על פסילת השיר, מעשה שאותו תקף יזהר בתקשורת, אבל כבר אז הבנתי כי מדובר בשיר שתהיה איתו "בעיה" וזוית הראייה שלו איננה מקובלת על כלל הציבור. אומנם לא צפיתי את החרם של גל"צ, אבל סיקרן אותי לחזות ביזהר מבצע את השיר.

חלקו השני של המופע כבר יותר נינוח, יותר עליצות. "צילו של יום קיץ" מהווה אבן דרך חשובה ומשמעותית במסלול המוזיקלי של יזהר. שיר אהבה וגעגוע של גבר לאישה, שנכתב על ידי אלונה קמחי, ניסיון מוצלח לשים את המילים בפיו של הגבר על ידי אישה. זה גם הקליפ הראשון של יזהר.

לקראת ההדרן הקהל כבר מוטמע היטב באווירה ומשתף פעולה בשירה עם השירים "מה תאמרי" ו"מתאהב", להיטי זהב של יזהר. זהו רגע השיא שאחריו נוטשים הנגנים את הבמה לכמה דקות אפלוליות, מותירים את הקהל לעכל את הארוחה המוזיקלית שהוגשה לו. את ההדרן פותח אשדות עם "נועה של הים", אף הוא מאלבומו הראשון. בחירה מוצלחת. יזהר עומד לבדו על הבמה, גיטרה אקוסטית, האור הלבן-צהבהב מוקרן על פניו, מותיר את הקהל להתענג על השירה נטו.

הנגנים חוזרים, כעת מגיש יזהר את מנת הרוקנ’רול הנכספת, ביצוע חשמלי ל"הירושימה שלי", מעין אלגוריה על תל אביב. יזהר משחיל את סולו הגיטרה החשמלית, לוקח את הקהל אחורה בזמן לימי הנעורים. הפינאלה של הערב לוקחת את כל הקהל למסע נוסף בזמן. יזהר, שמסלול יצירתו עבר דרך הפקות רבות למוזיקאים אחרים, מבצע כעת את השיר שכתב והפיק לחברו מימי להקת תיסלם, דני בסן, מעין המנון לתקופה – "ככלות הקול והתמונה".

ארוחה מוזיקלית עשירה, מגוונת ורבת טעמים.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע:

https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10151172221909654.469930.721654653&type=1

Print Friendly

על אודות יובל אראל

הייתי שם - כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם - בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון (למעט מקהלת הצבא האדום). כיום אני מתעסק בצילום תמונות סטילס וקטעי ווידיאו בהופעות, מופעים, במיוחד בסצנת האינדי בגוש דן, במועדונים – בארבי, לבונטין 7, סאבליים, תאטרון תמונע, אוזן בר ואחרים. לעתים אני גם כותב, מנסה לתת ביקורת נכונה, תמציתית וראויה למופעים שאני מבקר בהם. כתבות נוספות מתפרסמות בבלוג של יובל אראל - http://yuvalerel.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, מוזיקה, תרבות, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.