★★★★★

תמיד אפשר לסמוך על ג'יימס בונד שייחלץ מהצרה. לא משנה הסיטואציה, המרגל המלכותי מספר 007, יצליח להשתחרר מהמצב, מקסימום בשריטה קלה. השאלה שהסתובבה בשנים האחרונות, האם נראה אי פעם עוד סרט של ג'יימס בונד? חברת MGM פשטה את הרגל בשנת 2010, ונראה כי  נסתם  הגולל על סדרת 007, שנקברה איפשהו תחת חובות האולפן – והמרגל לא ישוב יותר להלחם ברעים האולטימטיביים.

לשמחת הצופים, 50 שנה מצאת הסרט הראשון בסדרה, "ד"ר נו", המרגל חוזר בריא מתמיד, מוכן לחמוק מכדורים, לשרוד פיצוצים ולחסל את הרעים בסרט "סקייפול". מבלי להסגיר יותר מדי מהעלילה, במחצית הסרט שואלים את הסוכן מה התחביב שלך, והוא עונה: "לקום לתחייה מחדש" – בדיוק כמו הסרט.

עם זאת, זו לא הייתה רק שאלה תקציבית לקיומו של הסרט, אלא גם היבט תוכני. כמה מן הסרטים האחרונים של בונד היו פשוט מחורבנים, בעיקר "קוואנטום של נחמה" ו-"קזינו רויאל". אז המשפחה המחזיקה בזכויות הספרים והסרטים, משפחת ברוקולי הבריטית (יש הטוענים, שהם אף המציאו את ירק הברוקולי), החליטה להביא את הבמאי סם מנדז ("אמריקן ביוטי", "הדרך לפרדישן"). פעם ראשונה שמביאים במאי בקנה מידה כה גדול וזוכה אוסקר לביים סרט בסדרה.

האם הצליח במשימתו? בהחלט! כבר מסצינת הפתיחה, מרדף מכוניות ברחובותיה הצרים של איסטנבול, ג'יימס בונד (דניאל קרייג) וסוכנת נוספת, איב (נעמי האריס, "28 יום אחרי"), רודפים אחר מתנקש זר המחזיק בזהויות של כל הסוכנים החשאיים במערב. רק 25 דקות אלו שווים את כרטיס הקולנוע.

הסרט דן הפעם בעידן ההאקרים, והרע האולטימטיבי הוא הטרוריסט הקיברנטי, ראול סילבה (חוויאר ברדם, "ארץ קשוחה", המשחק מופלא ומנסה לרגע לערער את המיניות של בונד). סילבה מצליח לחדור למחשב האישי של ראש ה-אם איי 6 (ג'ודי דנץ', "הוד מלכותה הגברת בראון") ובונד הוא כידוע האיש היחידי שיכול להצליח במשימה ולהציל את המצב. אלא שהפעם הסיפור מגיע הביתה – מבחינה רגשית, מבחינה גיאוגרפית ומבחינה היסטורית. לא אוסיף יותר בנקודה זו, פשוט תראו את הסרט.

אין בסרט אפקטים מיוחדים או שימוש בנשק יוצא דופן, שלא ראינו בסרטי בונד קודמים, אבל הפעם מנסים לקחת את הצופים למקומות יותר ריאליסטיים, כאזורי ההייליינדס הצחיחים של צפון סקוטלנד, ולהפוך זאת יותר למותחן דרמטי מאשר סרט פעולה. כמובן, בשביל להגיע לשם, הוא צריך לעצור בדרך בשנחאי, מקאו, על איזה אי סמוך לסין וכמובן גם בטורקיה.

השימוש בנוסחה הלא צפויה היא שמביאה ל"סקייפול" את תרועת הניצחון. הבמאי מנדז הביא עימו צוות של תסריטאים מנצחים: ניל פורביס, רוברט ווייד וג'ון לוגן, שמצד אחד מכירים ומוקירים את מורשת בונד והסרטים הקודמים, ומצד אחר מביאים חדשנות עתידנית תוך הפתעות בלתי צפויות.

יש דברים שנשארים אותו הדבר – תפקיד קצר לנערת ג'יימס בונד היפהפייה, והפעם סברין (ברניס מרלו), נערתו של הפסיכופת התורן. אפילו רכב האסטון מרטין ההיסטורי מגיח לסרט, וכמובן ניגונה של הגיטרה האלמותית המנעימה את הפסקול, שכתב בזמנו תומאס ניומן. אבל לא יותר מזה.

דניאל קרייג הוא עדיין מסוקס ובלונדיני ביחס לכל בונד קודם, ומצליח להוסיף את הקשיחות במבנה גוף מושלם, שאנו כה מחפשים במרגל. המשחק הלא חייכני שלו, רק מעצים את התפקיד, וכל משפט שלו נאמר בשיא הרצינות, כאילו מאלתר זאת בו במקום. בסצינה המשעשעת בה בונד נפגש עם Q, בונד מאוכזב מהמתנות שהוא מקבל, ועל כן Q שואל אותו: "מה ציפית לעט מתפוצצת? אנחנו כבר לא בקטע הזה".

"סקייפול" הוא סרט הג'יימס בונד הראשון שאינו נכנע לגימיקים. יש כאן מהות ותוכן, תוך ניסיון ליצור ריאליזם לפני ומאחורי המצלמה. החשוב מכל, יש להצדיע לצלם הסרט, רוג'ר דיקינס (עטור בפרסים על צילום), שהפך זאת לסרט ג'יימס בונד היפה ביותר אי פעם מבחינה ויזואלית. לעיתים יש רגעים בה התמונה שקטה או לא קורה כלום, והצופה פשוט מתרשם מהצילום או הנוף – לא מג'יימס בונד. לא לפספס על מסך גדול.

אם מפיקי הסדרה ימשיכו למצוא תקציבים לסרטים נוספים, והחוויה הקולנועית תמשיך להיות כל כך טובה, אשמח לראות איך בונד מתחמק מן המוות גם בעוד 50 שנה.