אם לעוף החול האגדי, הפניקס, יש סמל אנושי, אז משה זנבר (זנדברג) הוא סמלו. הוא עלה מן האפר של השואה לארץ ישראל בראשית מלחמת העצמאות, נפצע בגזרת לטרון ועלה לגדולה כנגיד בנק ישראל וכאחד המשפיעים על הכלכלה והמשק.

>>> הידיעה על פטירתו של משה זנבר

שנים רבות שימש זנבר יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה ועשה למענם במדינת ישראל ובעולם.  משה זנבר הוא סמל  לשרידי השואה במדינה עצמה, באותה הדדיות של קח ותן, של זכויות וחובות,  שבה הם נתנו הכול. חלקם ששרדו נתנו גם את חייהם, את כושר השרידות שלהם את התושייה שלהם, כיחידים וכציבור, לעשות להקמתה של המדינה ולביסוסה בכול התחומים, ללא יוצא מן הכלל. שלא לדבר על עשרות מיליארדי דולרים שנכנסו למדינה במישרין ובעקיפין לשרידי השואה כפיצויים, מענקים ועוד. עליהם ניתן לומר, על משקל האמירה של הנשיא קנדי בנאום ההשבעה, Do not ask what the  survivors have done for Israel – ask what Israel has done for them. ואכן, כגמול, וזאת אני אומר במלוא הכנות והצער, הם קיבלו ניכור, כתף קרה, יד קמוצה, יחס מבייש ומביש. הם קיבלו מדינה, חלומם וכמיהתם, אבל עליה לחמו וגם נפלו.

אחת האמירות הנוקבות שאמר משה זנבר זמן  לא רב לפני מותו היתה, שהטענה כי המדינה לא היתה קמה אלמלא השואה אינה נכונה. לדעתי היא אכן היתה קמה בסופו של דבר, אבל לא בשנת 1948. השואה שימשה זרז, קטליזטור, וניצוליה שימשו, יחד עם היישוב, כמגשימי החזון.

אם נבחרת המספידים יכולה להוות אינדיקציה לחשיבות שמייחסים לנפטר, בהלווייתו של משה זנבר לא היה לא נציג ממשלה, כמו שר האוצר בכבודו ובעצמו, ואף לא נגיד בנק ישראל, שיוצג במקרה על ידי המשנה לבנק, ד"ר קרנית פלוג, בתו של נוח פלוג, חברו למסע, שאף הוא הלך בדרך כל בשר. אם מודעות אבל הן סימן להערכת אדם לאחר מותו, בין על ידי מקורבים ובין על ידי מוסדות כלכליים  ומשקיים גדולים ועל ידי הממסד – גם מותו מהווה סמל. לא ראיתי מודעת אבל של ממשלת ישראל לאדם שהשפיע כה רבות על כלכלת ישראל, בייחוד בזמניה הקשים. לאדם שהוא סמלם של ניצולי השואה. לאדם שעשה רבות גם בתחומים אחרים, שחלקם ידועים וחלקם פחות, כמו טיפול במצוקה הכלכלית בשטחים, תמיכה בענפי אמנות, מוזיקה, תיאטרון היידיש ועוד. 

מתן פרס ישראל למשה זנבר יכולה היה לסמל הכרה והוקרה של המדינה
ושל אזרחיה לניצולי השואה על מעשיהם האדירים 

פעמיים הוגשה מועמדותו של משה זנבר לקבל פרס ישראל על "מפעל חיים", תרומה מיוחדת לעם ולמדינה – ופעמיים נדחה. הצענו שהוא יהיה יו"ר מועצת יד ושם, וההצעה לא נתקבלה. ראו למי ניתן השנה פרס נובל לשלום – לאיחוד האירופי, על תרומתו הקולקטיבית לשלום. מתן פרס ישראל למשה זנבר יכולה היה לסמל הכרה והוקרה של המדינה ושל אזרחיה לניצולי השואה על מעשיהם האדירים, החל במבצעי הבריחה וההעפלה, המחתרות, מלחמת העצמאות, ועד הקמת עשרות יישובים חקלאיים, אכלוס כל הערים הנטושות, יוזמה והגשמת מערכת התיעוד וההנצחה לשואה, כמו גם ויתור על כספים למען קליטת העלייה מכול ארצות המצוקה. גם בכך הממשלות שלנו, ללא יוצאת מן הכלל, כשלו –  לדיראון עולם.

הוא הושאר פצוע בשטח למשך לילה שלם, עם התנים

מייסד המדינה, דוד בן גוריון, גם אם לבו היה פצוע על רצח מיליוני יהודים, הרי בעלייתם לארץ לפני מלחמת העצמאות ובמהלכה ראה בראש וראשונה בשרידים בחוץ תגבור לעלייה ולאלה שבאו – כוח לוחם. בעת המלחמה הם הובאו מן החוף הישר אל גזרות הקרבות. ככה גם משה זנבר. איתרע מזלו  והוא בא לארץ במסגרת גח"ל (גיוס חוץ לארץ), נשלח ללטרון, ושם, ביום הראשון להגעתו, בעת הפגזת שיירה על ידי הלגיון הערבי – הוא נפצע. הוא הושאר בשטח, בהנחה שמיד יבואו לחלצו. כנראה בשל נסיבות הקרב, שהיה קשה מאוד ועקוב מדם, הוא הושאר פצוע בשטח למשך לילה שלם. כאשר החשיך ולא באו לחלצו, הוא חווה חוויה מיוחדת במינה: מצד אחד חיילי הלגיון הערבי (הירדני) ירו פצצות תאורה והוא חשש שאלה יגלו את מיקומו. מצד שני, כשנפסק גל פצצות התאורה התקרבו אליו תנים שהריחו את הפצעים שלו. וזנבר באמצע.

הוא נשאר באמצע, נשאר איש האמצע, החוליה שקשרה בין הממסד לבין הניצולים, בין ממשלת גרמניה לבין ישראל והניצולים, בין "ועידת התביעות" שעם הנהגתה נמנה, לבין ממשלת ישראל והניצולים, בין ארגוני הניצולים לבין עצמם. משימה ואתגר לא פשוטים.

עובדה היא שעד עצם היום הזה הפרק הזה בתולדות התקומה לא סופר, עובדה היא שמעשיהם של ניצולי השואה לא נכנסו כמסכת בפני עצמה בפנתיאון של האומה. הדבר נבע לדעתי בעיקר משתי תופעות: בהתחלה, הנטייה  של המדינה הצעירה היתה לנכס לעצמה את הכול. אחר כך נשכח העניין,  מכוח ההתיישנות.

אין בכוונתי להיכנס כאן לפרטיה של סוגיית קליטת ניצולי השואה או כפי שהישוב קרא להם, "שארית הפליטה". העובדה המוכחת היא שהם לא נקלטו. הם קלטו את עצמם – בכול. משה זנדברג, הילד מקצ'קמט, ששני הוריו נספו בשואה, הוא הסמל לכול שרידי השואה שבאו לכאן, במקום להגיע לחופי מבטחים ממש באותה תקופה, כלומר לכול העולם החופשי, למעט ארץ ישראל הענייה והמדממת. אלא שהוא לא נתן לזכרונות המרים שלו מתקופת השירות בגח"ל (כאשר לא פעם נקרא גחלץ, או סבון) לשבש או אפילו לעמעם את נחישותו להתערות בחברה הישראלית ולעשות למענה.

הוא היה אסטרטג מעולה וגם טקטיקאי מצוין. אם הוא לא יכול היה לסייע במישרין,
הוא עשה זאת בעקיפין, בעיקר בעצותיו הטובות

משה זנבר, בכל העמדות הציבוריות שמילא, בממשל, במשק הפרטי או בתפקידיו השונים למען ניצולי השואה, לרבות יו"ר מרכז הארגונים שלהם ומראשי ועידת התביעות, היה אסטרטג מעולה וגם טקטיקאי מצוין. אם הוא לא יכול היה לסייע במישרין, הוא עשה זאת בעקיפין, בעיקר בעצותיו הטובות, שנבעו מהיכרותו את השטח ומתבונתו. הסיבה העיקרית לכך שלעתים בחר לא לנקוט עמדה בחילוקי דעות  היתה שהוא מאוד נזהר שלא לשרוף גשרים.

בדרך כלל משה זנבר אהב לעשות צעדים שהיו בחזקת אבני יסוד, מלאכה "קונסטיטוציונית". דוגמה טובה היא הדרך שבה העביר את "פרויקט תרומת ניצולי השואה למדינה" בוועד המנהל של מרכז הארגונים של ניצולי השואה, כגוף עצמאי שיוכל לפעול ביתר גמישות בלא להביא להכרעת המוסדות כל צעד, אלא לגוף הזה. כך יכולנו להקים מועצה ציבורית לפרויקט, הנהלה ציבורית, ולבסוף עמותת "עופות החול".

עמותת "עופות החול"

תודות  להחלטה זאת ולמעורבות האישית של משה זנבר בפעילות של הנהלת הפרויקט ובמעשים של העמותה שהוקמה, "עמותת עופות החול", יכולנו, גם אם בצעדים אטיים מאוד, לצאת לדרך.

בדיעבד הצדענו לו, למשה זנבר, שנמנה עם שבע הדמויות הבולטות של ניצולי שואה בתחומי חיים שונים, ששולבו  בסרט התיעודי הראשון של העמותה, שנקרא גם הוא "עופות החול". זנבר נמנה עם הנשרים האלה, אשר מן האפר נסקו מעלה מעלה וחזרו אל עפרם עטורי זר על ידי השרידים.

"עופות החול" היא עמותה (מלכ"ר), ששמה לה למטרה לתעד חזותית את מעשיהם של ניצולי השואה למדינה, בעיקר לדור הצעיר. תוך כדי עמל, נחישות, מכשולים ביורוקרטיים והיעדר תמיכה ממסדית,  הצלחנו עד כה להפיק מלבד "עופות החול" גם סרט באורך מלא, "כמו מלכת אנגליה". בצנרת ישנם עוד שני סרטים באורך מלא: אחד על  מלחין יהודי גדול בן זמננו, חתן פרס ישראל, אנדרה היידו, והשני – על מבצע הבריחה, סאגה של אומץ, סכנות, בדרך לא דרך, בהרים במנהרות, ביערות, בהעברת פליטי שואה לחוף מבטחים באיטליה. לצערנו אין לנו תומך שיתייצב מאחורי פרויקט מיוחד במינו זה, המראה פן אחר של הניצולים, פן לא מוכר בקרב הציבור הרחב ולא בקרב הדור הצעיר. יו"ר העמותה היא לילי הבר, דור שני לניצולי שואה ויו"ר ארגון יוצאי פולין בישראל, שעושה רבות לקשרי פולין ישראל בתחומי המורשת היהודית בת אלף שנים בפולין (כתובת המייל של לילי הבר  [email protected] )

פרויקט אחר שעליו אנחנו עובדים נקרא "דורי דורות". מגמתו לדובב את השרידים שעדיין מסוגלים לספר את שעשו כאן במדינה, בין אם לנכדיהם או לצעירים אחרים המעוניינים בכך ולומדים בתי הספר במגמת קולנוע. זהו אתגר גדול, וחשוב לנו שזה ייעשה מהר ככול האפשר, שכן עוד מעט קט ולא יהיה את מי לראיין. נכדי, שון פוגל, שלומד במגמה כזאת בתל אביב, עשה זאת בקצרה, איתי.

זו תוספת משמעותית לתיעוד מעשי הניצולים כאן בישראל, שבה נולדו הצלמים והוריהם, ובכך הנחילו תבוסה ניצחת לנאצים שביקשו להשמיד את העם. לא יכולה להיות אנדרטה לזכרו של משה זנבר מאשר הנצחה זאת של דור שהולך ונעלם, שהוא נמנה עם מנהגיו הגדולים.

[related-posts title="מאמרים נוספים בנושא ניצולי שואה"]

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל