שדה התעופה של מטרופולין תל אביב ידוע בשם "שדה דב". תואר זה יפה לו, גם אחרי החלטת הממשלה השבוע  להעבירו. עד שההחלטה, בס"ד, תתבצע – הוא "שדה תעופה" זמני עלוב כבר יובל, לא מתקרב לשירות תעופה סביר של עיר "ללא הפסקה".

הממשלה אישרה ביום ראשון את המלצות צוות ההיגוי הבין-משרדי בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה, הראל לוקר, לפינוי שדה דב מתל אביב. אם החלטות קודמות במישור הלאומי והמקומי לא יהוו תקדים, פינוי השדה יסתיים לא יאוחר מסוף שנת 2018 – המועד שנקבע.

כאן מתבקשת תזכורת קטנה. בינואר 1994 קיבלה הממשלה את ההחלטה להרחיב את נמל התעופה בן גוריון על ידי הקמת טרמינל 3. התוכנית נקראה נתב"ג 2000, כלומר – חנוכת הנמל החדש היתה אמורה להתקיים בשנת 2000. בפועל, לאחר נתיב ביורוקרטי, חזוי ולא-חזוי, נחנך הנמל החדש בסוף 2004.

מומחה שמצוי בנושא אמר לי כי לפי הערכתו ועל סמך שיחות שהיו לו, מדובר בתכנון לטווח רחוק, שכן עדיין לא קיים מסמך תכנוני סופי. אף שניירות מצויים בשפע, גם למיונם יידרש זמן רב, ובייחוד כאשר מדובר על חלופה של שדה חדש בעין שמר. אפשר להניח אם כן, שהרעיון הוא בשלב של גיבוש, ואצלנו בין שלב כזה לבין התחלת ביצוע מדובר בעשור, אם לא למעלה מזה. לא עברו עשר שעות מאז ההחלטה, והמועצה האזורית מנשה הקימה מטה פעולה כנגד החלטת הממשלה להקים שדה תעופה בעין שמר במקום שדה דב.

אני שוחר חזון, ומלין על כך שאין לנו כיום הרבה אנשי חזון. אבל איך אמרה סבתי? "ביז צו דער קרצ'מה דארף מן דוך א טרינק אויף ברונפן"  (עד שמגיעים למסבאה זקוקים לכוסית י"ש). משום כך, מי שבא בטענות כמוני על ההזנחה הזועקת זה יובל שנים, בשל "הזמניות", דעתו לא תנוח גם לאחר החלטת הממשלה, שכן שוב ניתנה גושפנקה למצב בלתי נסבל בשדה התעופה של העיר הגדולה בישראל.

השדה הזה הוא ותיק יותר מן המדינה, והוא שייך אל "המדינה בדרך".
היא צעדה קדימה – והוא נשאר מאחור

את הנסיעות לדרום, לאילת או לסיני, רגיל הייתי לעשות בעיקר ברכבי הפרטי בעת היותי ירושלמי, שכן הדרך לאורך בקעת ים המלח שבין מדבר יהודה ומדבר צין ממערב, והרי אדום ומואב ממזרח, לעולם אינה משעממת. אם נוהגים בניחותא, בכבישים פתלתלים מרהיבים בשיפולי הרי יהודה והמצוקים בואך הערבה מימין וים המלח משמאל, העין אינה יודעת שובע.

הפעם, בשל אילוצים, נזקקתי לשדה דב,  וחברתי העמידה אותי בפני עובדה והזמינה כרטיסי טיסה. הפנומן המיוחד ששמו שדה דב נמנה עם הרבה גורמים שאני יודע עליהם אבל לא נתנסיתי בהם. זאת היתה הטיסה הראשונה שלי משדה דב לאילת. וכך גם הרושם, והרישום של אדם נאיבי שמגלה את  שירותיה החיוניים של ישראל שהניוון הכה בהם. השדה הזה הוא ותיק יותר מן המדינה, והוא שייך אל "המדינה בדרך". היא צעדה קדימה – והוא נשאר מאחור.

ב-1937 פנה ראש עיריית תל אביב, ישראל רוקח, לשלטונות המנדט הבריטי בבקשה להקים שדה תעופה כדי לפתור את בעיית התנועה בארץ ישראל בזמן המרד הערבי הגדול. ב-1938 החלו העבודות להכשרת שטח השדה, בשיתוף חברת נתיבי אוויר לארץ ישראל, מצפון לנחל הירקון בסמוך לשפת הים. במקום נסלל מסלול באורך 400 מטר וברוחב 40 מטר, ונבנה מוסך לכלי טיס קטנים. טקס הפתיחה של השדה התקיים ב-23 בספטמבר 1938, ובמעמד זה נחנך קו הטיסה תל אביב-חיפה-ביירות של חברת נתיבי אוויר לארץ ישראל. השדה נקרא על שמו של דב הוז, מראשי ההגנה ומחלוצי התעופה העברית.

לאחר ההחלטה באו"ם על תכנית החלוקה הפך שדה דב לבסיס המרכזי של שירות האוויר של ההגנה, שהיווה את הבסיס לחיל האוויר הישראלי. ההגנה קיבלה את רשות שלטונות המנדט להפעיל את השדה במסווה של חברת "אווירון". השדה הפך בעצם לבסיס של חיל האוויר שבדרך. למטוסים שבשדה צורפו אחר כך מטוסים קלים, בהם אלה שכונו בשם "פרימוסים" בשל הרעש האופייני להם, שהזכיר את רעשה של כירת הגז בשם זה. הפרימוסים ביצעו  משימות שונות בתקשורת, בחילוץ ואף בתקיפה. ב-15 במאי 1948, מיד לאחר הכרזת המדינה וראשית הפלישה המצרית, תקפו ארבעה מטוסי ספיטפייר מצריים את השדה וגרמו נזק למטוסים ולמבנים. אחד מהמטוסים התוקפים הופל באש נ"מ וטייסו נלקח בשבי.

בשנות החמישים הפך שדה דב לשדה אזרחי, שבו עיקר הפעילות היא של מטוסים פרטיים ואחר כך של חברות כמו ארקיע. לדיירים בשדה הצטרפו טייסת הסיור של משטרת ישראל ועוד גורמי תעופה, ציבוריים ופרטיים. השדה הפך למסוף לטיסות לצפון  ולדרום (תקציר מתוך ויקיפדיה).

היו  זמנים, על הפינוי החלטנו

בשנה שעברה, 2011, צוין יובל מאז שדרשה עיריית תל אביב להעביר את שדה דב למקום אחר. לא נערכה חגיגה כמקובל במקומותינו בשנת יובל. אז הוחלט על הפינוי בשל גידולה של תל אביב בכיוון צפון (רמת אביב), והדחף  לנדל"ן  בחלק זה של החוף, מן המשובחים והגדולים שבעיר, שאמור היה להכניס כסף למדינה ולעיר והרבה יותר – לכרישי הנדל"ן. כצעד ראשון, שני ושלישי וכו' הוקמו וועדות, במרכזן ועדת השרים לענייני הכלכלה, עמוד התווך של מבנה הסחבת הישראלית.

במסגרת המכירה הכללית, המדינה אף מכרה קרקעות שעליהן נמצא שדה דב לטייקוני הבנייה הרעבים, שמלתעותיהם כירסמו לאט לאט בכול, כולל חלקים גדולים של קרקעות המדינה. נקבעו תאריכי יעד לסגירת הנמל: 1969, 1981, 2000, וב-2010 הוחלט "סופית" להוריד את המסך, שהורד שוב ב-2011. כל זאת משום שהשדה "מנע את התפתחות העיר תל אביב". והנה, שוב התקבלה החלטה ממשלתית השבוע, בסוף אוקטובר 2012.

מובן שחברות התעופה התנגדו להעברת הנמל, אבל גם לא נקפו אצבע לפעול לשיפור שדה דב ושירותיו. כך היה להן הכי נוח: גם שימוש בשדה וגם היעדר השקעה. פורמלית הם צדקו, שכן מי הטיפש שישקיע בנכס שיובל שנים מחליטים על חיסולו. איני מתייחס לשדה דב כבסיס של חיל האוויר, שכן בכל הנוגע לצה"ל, זאת  אימפריה בפני עצמה שיש לה מדינה.

דבר  המנהל והמציאות

כך כותב באתר שדה דב מנהלו, משה טלמור: "שדה דב הינו שדה תעופה מרכז עירוני וככזה נהנה השדה משני יתרונות בולטים: מיקום השדה והנוחות למשתמש. מיקומו של שדה דב, בלב לבה של תל אביב, סמוך לחוף הים, מאפשר נגישות קלה ומהירה למרכז העיר ולערים הסמוכות: רמת גן, גבעתים, רמת השרון, הרצליה, חולון ובת ים. גודלו של השדה הופך אותו לידידותי ונוח – רק 50 מטר משער הכניסה לטרמינל והנוסע כבר בתוך תהליך הטיסה, לקראת המראת המטוס. בנחיתה יקבל את הנוסע את כבודת היד תוך דקות ספורות ויוכל לצאת מיידית אל תחנת המוניות הצמודה, החניון הקרוב או תחנת האוטובוס שמחוץ לשדה. אני מאחל לכם שהות נעימה בכל יעד אליו אתם נוסעים, ומקווה כי תזכו לשירות הטוב ביותר בשדה. אשמח לעזור ולטפל בכל בעיה".

הזמניות של המציאות נמשכת עשרות שנים, שבמרוצתן צריך היה לפחות לאפשר
תפקוד ושירות נאותים ומכובדים לנמל תעופה אורבני שמשרת מאות אלפים

אשר למציאות, כלומר למצב העכשווי: מבחינה תכנונית, תפישתית, אלה שצידדו בהשארת שדה דב משופר יותר החליטו כנראה שהקרב שלהם אבוד. הגורמים הממלכתיים והעירוניים פנו למתכננים שונים ואלה, נקווה, חושבים על פתרון לא רק נדל"ני אלא גם סביבתי, אם אכן המלצותיהם יתקבלו. עם זאת, אין להשלים גם עם מציאות בשטח. הזמניות של המציאות נמשכת עשרות שנים, שבמרוצתן צריך היה לפחות לאפשר תפקוד ושירות נאותים ומכובדים לנמל תעופה אורבני שמשרת מאות אלפים.

במציאות  הזאת מזכיר לי שדה דב את שדה התעופה של אומטאטה, בירת טראנסקאי, אחד הבנטוסטאנים בדרום אפריקה של פעם. אלא שבאומטאטה מסלול ההמראה והנחיתה היה באמת שדה של דשא מכוסח שעליו גלשו מטוסי בוכנה בעלי שני להבים, שרידים משנות השלושים של המאה הקודמת. בשדה דב המסלול הוא מבטון, אך התפאורה מסביב מזכירה את אומטאטה. מבנה הטרמינל הוא בגודל של צריף חדר האוכל ההיסטורי של קיבוץ בינוני בשנות הארבעים. עכשיו בקיבוץ ישנה מסעדה גדולה ומרשימה, והלוואי שזאת היתה מצויה בשדה דב כמסוף.

תהליך ההכנה  לטיסה, מבידוק תעודת זהות, ועד העלאת הכבודה, מזכיר ביורוקרטיה משנות החמישים,  תקופת הצנע, ואת ההליכה מפקיד לפקיד עד שמקבלים את פנקס התלושים. בשדה דב הולכים מפונקציונר אחד לשני, שממוקמים בפינות שונות, כדי לקבל מדבקות, עד שמגיעים למערכת שינוע הכבודה, שהיא אכן אוטומטית ולא ידנית.

אולם היוצאים הוא בגודל של מוסך ממוצע, והמושבים הם ספסלים קשיחים בשורות, כמו בבית משפט השלום במגרש הרוסים בירושלים. בפינה ישנן ערימות של כיסאות פלסטיק המשמשים את הנוסעים כאשר האולם פקוק בשל איחורים בטיסות. וכאלה ישנם. ה"שערים" הם כמובן לא לשרוולי מטוסים וגם לא לאיזה נתיב, אלא לקו מסומן מחוץ לדלת שבו הולכים לאוטובוס שעושה הקפה מרשימה עד הגיעו למטוס. מי שמתלונן על רעש המנועים בעת ההמראה, אינו מודע לכך שזאת הקדמה לרעש של המנועים בפנים המטוס כאשר הוא באוויר. רק כאשר ענני סתיו משמשים מקפצה למכונה מעופפת זאת, אינך שם לב לרעש אלא לצלילות ולנסיקות.

גורם סביבתי

באוגוסט 2012 פורסמה עצומה מטעם "תושבי תל אביב", ובה הם קוראים לעיריית תל אביב ולרשות שדות התעופה לפנות בהקדם את שדה דב, המהווה מפגע בריאותי, מפגע רעש, מפגע תחבורתי ומפגע סביבתי. תהיתי מדוע בידיעה שהופיעה באתר נענע חתמו רק 170 אנשים, בשעה שהכוחות הסביבתיים הם בגודל של עוצבות. אבל התברר לי שיש גם דעה אחרת מצד חסידי הסביבה.

בתי הבכורה, שהיא לוחמת סביבתית מוצהרת, אמרה לי שהיא מעדיפה את שדה דב על פני גוש נדל"ני ענק ומכוער שיחסום את הים, החסום בלאו הכי על ידי מלונות. האכלוס, המכוניות, המזגנים וכל שאר האביזרים שבאים עם גורדי השחקים יוסיפו לזיהום, ולעומתם שדה דב הוא פיצי שפריצי. אני חושב שבעניין זה היא צודקת.

אני משער שאילו במקום שדה דב היו מקימים פארק וחוף רחצה נוח, ומפנים את כל ערימות הפסולת שמעטרות את השדה, בתי היתה תומכת בחיסולו. אני, לעומת זאת, דווקא בעד קיומו. לא בעד שמירתו כמות שהוא, כמכלול ארכאי, עלוב, מביש ומוזנח בעיר הגדולה והתוססת והמודרנית של ישראל. אני בעד הקמת מסוף חדיש לא שאפתני, שיענה על צורכי האוכלוסייה המטרופוליטנית של תל אביב, בדיוק כמו שדות תעופה צנועים בערים ניו יורק, לונדון, פריז ועוד. אך ביודעי שזה לא יקרה, חשוב מאוד שציבור המשתמשים ב"שדה" הזה ידרוש תנאים זמניים אחרים. הציבור משלם על כך, והוא ראוי שתינתן לו תמורה.

שדה דב הוא סמל לכל החולי הביורוקרטי, חוסר אחריות ציבורית, היעדר נחישות, גלגול הכדור לפתחם של אחרים כאשר המשחק הוא לא לשם כיבוש שער, שכן השער פרוץ. בעיני זר המזדמן אל מתחם עלוב זה, שדה דב הוא שיעור מעולה כיצד לא לטפל בבעיה ששמה נמל תעופה בכרך. הוא מלמד משהו על אבות העיר ועל סבי המדינה במשרד התחבורה, המופקד גם על התעבורה האווירית. הוא מלמד על קוצר ראייה, היעדר חזון וחדלות מעש. זה בדיוק כמו הניסיון  לעשות סדר בקווי תעבורת האוטובוסים בתל אביב ב-2012, בשעה שהיא נמצאת בפיגור של יובל בכל הנוגע לנתיב תת-קרקעי, כלומר לרכבת תחתית.

וכמילות השיר, תוך שיפוץ קטן: תכלת למטה ותכלת מעל, ותכלת גם מסביב, ככה נבנה הנמל, נמל האוויר בתל אביב.

לבסוף, עצה לבאים לשדה דב: קחו איתכם כיסא מתקפל. כשיש איחורים בטיסות, ויש, אין מספיק מקומות וכיסאות פלסטיק רזרביים באולם היוצאים. אבל אל תקחו אותו איתכם לטיסה. השאירו אותו כמתנה לנמל התעופה של תל אביב, לכבוד חתונת הזהב בין השניים.

[related-posts title="כתבות בנושא שדה דב"]

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל