לאדם  המשקיף מבחוץ, כמוני, שיטת הבחירות הנהוגה בארצות הברית נראית קצת מטורללת. הנשיא נבחר על-ידי "חבר האלקטורים", שאינו משקף בהכרח את רצון העם. השיטה הזאת מושרשת במציאות של המאה ה-18, ואין לה קשר למציאות של היום. היא יכולה להוביל בקלות למצב שבו נבחר נשיא שזכה רק במיעוט הקולות, תוך שלילית זכותו של הרוב.

בגלל השיטה המיושנת הזאת מוקדשים הימים האחרונים לפני הבחירות למדינות ה"מתנדנדות" – אותן מדינות שקולות האלקטורים שלהן נתונים עדיין בספק.

במקרה הטוב, זוהי שיטה מוזרה לבחירתו של מנהיג המעצמה האדירה ביותר בעולם, מדינה המכריזה על עצמה כעל מלכת הדמוקרטיה.

השיטה לבחירת מושלי המדינות, הסנטורים וחברי בית-הנבחרים מפוקפקת גם היא מבחינה דמוקרטית. זוהי השיטה הבריטית העתיקה, שבה "המנצח לוקח את הכול". פירוש הדבר שלמיעוט רעיוני ולמיעוט מגזרי אין שום סיכוי להיות מיוצגים במערכת הפוליטית. לרעיונות חדשים, השנויים במחלוקת, אין שום סיכוי.

המחשבה שמאחורי שיטה זו היא שהיציבות חשובה יותר מאשר הדמוקרטיה המושלמת. מוטב להאט את קצב השינוי או למנוע אותו בכלל. זוהי מחשבה טיפוסית של אצולה שמרנית.

נראה שאין בארצות הברית קולות התובעים את שינוי השיטה. אם ייבחר השבוע הנשיא אובמה או הנשיא רומני על-ידי רוב זעיר במדינת אוהיו, בלי קשר לחלוקת הקולות בארצות-הברית כולה, אז שיהיה. אחרי הכול, השיטה מתפקדת היטב זה 200 שנה ויותר, אז למה לשנות אותה?

איזו שיטה, בעצם? טוב, זה תלוי בך, הבוחר

בבחירות אצלנו בישראל יש מפלגות המדברות בלי סוף על "השיטה". "השיטה רעה". "צריך לשנות את השיטה". "אם תבחרו בי, אני אשנה את השיטה".

איזו שיטה, בעצם? טוב, זה תלוי בך, הבוחר. אתה יכול להכניס לתוך המילה הזאת את כל מה שאתה רוצה (או לא רוצה). את הבחירות. את הכלכלה. את בתי המשפט. את הדמוקרטיה. את הדת. כל מה שעולה על דעתך.

להגיד את האמת, בכול פעם שפוליטיקאי מדבר על "השיטה" אני מקבל עור אווז. תרגמו את המלים האלה לגרמנית, ותקבלו את "DAS SYSTEM".

DAS SYSTEM הייתה סיסמת-התעמולה העיקרית של אדולף היטלר ב-13 שנות מאבקו על השלטון. היא הצליחה מעבר לכל דמיון. (הסיסמה השנייה ביעילותה הייתה גינוי "פושעי נובמבר", המדינאים שחתמו על הכניעה אחרי מפלת גרמניה במלחמת-העולם הראשונה.  לא במקרה מדברים עכשיו הפאשיסטים שלנו על "פושעי אוסלו".)

למה התכוונו הנאצים כאשר דיברו על "השיטה"? הסיסמה הכילה את הכול ולא-כלום. הכוונה הייתה למה שהציבור רצה לשמוע ברגע מסוים כלשהו. הכלכלה, שגזרה על מיליוני עובדים אבטלה וניוון. הרפובליקה, שהייתה אחראית למצב הכלכלי. הדמוקרטיה, שקיימה את הרפובליקה. היהודים, כמובן, שהמציאו את הדמוקרטיה ושלטו ברפובליקה. המפלגות הפוליטיות, ששירתו את היהודים. וכן הלאה.

כאשר פוליטיקאים ישראליים שופכים את חמתם על "השיטה", הם מתכוונים בדרך כלל לשיטת הבחירות.

תופעה זו התחילה כבר בימים הראשונים של המדינה. דויד בן-גוריון היה דמוקרט, אבל הוא גם היה אוטוקרט. הוא השתוקק לעוצמה רבה יותר. הוא תיעב את ריבוי המפלגות, מצב שהכריח אותו להתפשר ולהרכיב בכל פעם קואליציה מסובכת. מי צריך אותן?

מדינת ישראל אינה אלא המשך של התנועה הציונית, שתמיד היו בה בחירות כלשהן. הן היו יחסיות לגמרי. כל קבוצה יכלה להקים מפלגה, כל המפלגות היו מיוצגות בקונגרס הציוני בהתאם לגודלן. פשוט ודמוקרטי.

כאשר קמה המדינה, אומצה שיטה זו באופן אוטומטי. היא לא השתנתה מאז ועד היום, חוץ מהעלאת אחוז-החסימה מאחוז אחד לשניים. בבחירות האחרונות רצו 33 רשימות, 12 מהן עברו את שני אחוזי החסימה ומיוצגות בכנסת היוצאת.

בסך הכול, השיטה הזאת תיפקדה היטב. היא הבטיחה שכל מגזרי הציבור – עדות, דתות, מגזרים כלכליים וחברתיים וכן הלאה – היו מיוצגים והרגישו שהם שייכים. רעיונות חדשים יכלו למצוא ביטוי פוליטי. אני עצמי נבחרתי שלוש פעמים.

זהו אחד ההסברים להצלחת הדמוקרטיה הישראלית, שהיא בבחינת נס. זוהי תופעה שאינה ניתנת להסבר, בהתחשב בכך שכמעט כל הישראלים באו ממדינות אנטי-דמוקרטיות – רוסיה של הצארים או הקומיסרים, מרוקו, עיראק ואיראן של המלכים, פולין של יוסף פילסודסקי ויורשיו, וכמובן היהודים והערבים שנולדו בפלסטינה התורכית והבריטית.

הסיסמה "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" עדיין לא הייתה בדיחה

מייסד התנועה הציונית, בנימין זאב הרצל, היה מעריץ גדול של גרמניה הקיסרית, שבה התפתחה דמוקרטיה בריאה, וגם של בריטניה הגדולה. האבות המייסדים, שבאו מרוסיה, רצו להיראות כאנשים מתקדמים, נוסח אירופה המערבית.

משום כך התקיימה בישראל דמוקרטיה שהייתה, לפחות בשנים הראשונות, שווה לזו שבמדינות המתוקנות ביותר. הסיסמה "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" לא הייתה עדיין בדיחה. היא סיפקה ממשלה יציבה, שמבוססת על קואליציה.

בן-גוריון אמנם שנא את שיטת-הבחירות הזאת, אך הציבור התייחס להתקפותיו עליה כאל שיגעון פרטי של "הזקן". ב-1977 קמה מפלגה חדשה, ד"ש, שזכתה ב-15 מנדטים בעזרת מצע שהכיל דרישה אחת ויחידה: לשנות את שיטת-הבחירות, שבה תלתה את כל חוליי המדינה. בבחירות שלאחר מכן נעלמה המפלגה כלא הייתה.

היורשת החוקית של ד"ש ז"ל היא מפלגתו החדשה של יאיר לפיד, "יש עתיד", הדורשת "לשנות את השיטה", כולל שיטת הבחירות.

לשנות לטובת מה? כרגע, זה לא ברור כלל. שיטה נשיאותית, נוסח ארצות הברית? שיטה בריטית של מחוזות-בחירה, שבהם "המנצח לוקח את הכול"? השיטה הגרמנית הנוכחית (שאני דוגל בה), שבה מחצית מחברי הפרלמנט נבחרים בבחירות יחסיות ארציות, והמחצית השנייה  נבחרת במחוזות בחירה?

מה עוד רוצה לפיד לשנות? לזכותו אפשר לציין שהוא המועמד היחידי עד כה שהעלה של הנושא הפלסטיני. הוא הצהיר שלא יישב בשום ממשלה שלא תחדש את השיחות עם הפלסטינים. אין לזה הרבה משמעות, מכיוון שהשיחות יכולות  להימשך בלי סוף ולא להוביל לשום מקום, כמו בעבר. הוא לא הזכיר את המילה "שלום". הוא גם הבטיח שירושלים לא תחולק – תנאי השולל מראש כל משא ומתן. והוא נשא את דבריו באריאל, בירת ההתנחלויות, שכל מחנה-השלום הישראלי מחרים אותה.

ברור ששתי המפלגות תתמזגנה בעתיד הלא-רחוק למפלגה אחת,
ושליברמן יירש את נתניהו כמנהיג הימין כולו.
ייתכן מאוד שנראה אותו בעוד כמה שבועות כשר הביטחון הכול-יכול,
כשהאצבע שלו על ההדק הקונבנציונלי והגרעיני

ואולם, האויב העיקרי של "השיטה" הוא אביגדור ליברמן. בפיו רוכשת הסיסמה שוב את הגוון הפאשיסטי המקורי שלה.

השבוע הטיל נתניהו פצצה: הליכוד ו"ישראל ביתנו" של ליברמן יקימו רשימת-בחירות משותפת, כצעד ראשון לקראת התמזגות במפלגה משותפת. הרשימה תיקרא "הליכוד ביתנו". נתניהו כפה את האיחוד בקלות על מפלגתו – למרות שאיש אינו יודע את תנאי ההסכם.

אבל עיקר תנאי ההסכם דלפו בכל זאת. ליברמן יהיה מספר 2 ברשימה ויוכל לבחור כרצונו באחד משלושת המשרדים העיקריים בממשלה הבאה: ביטחון, אוצר או חוץ.

לא יכול להיות ולו הספק הקל ביותר שליברמן יבחר במשרד הביטחון, אף כי השבוע ניסה להרגיע את הציבור ולהעמיד פנים כאילו יעדיף את משרד החוץ, המשרד הנוכחי שלו, שבו הוא מוחרם על-ידי רוב המנהיגים החשובים בעולם.

ברור ששתי המפלגות תתמזגנה בעתיד הלא-רחוק למפלגה אחת, ושליברמן יירש את נתניהו כמנהיג הימין כולו. יתכן מאוד שנראה אותו בעוד כמה שבועות כשר-הביטחון הכול-יכול, כשהאצבע שלו על ההדק הקונבנציונלי והגרעיני (לפי פרסומים זרים, כמובן). הוא גם יהיה השליט היחידי בשטחים הפלסטיניים הכבושים.

ישראלים רבים מצטמררים.

לפני שנים אחדות בלבד, כל זה לא היה עולה כלל על הדעת. למרות שליברמן הגיע לישראל לפני 30 שנה, הוא נשאר "עולה חדש מרוסיה". יש משהו מפחיד בכל ישותו – הופעתו החיצונית, הבעת פניו, עיניו המאיימות ושפת-גופו הכוחנית. השפה העברית שבפיו דלה, גסה ובעלת מבטא רוסי כבד. הוא מקרין תאווה בלתי-מרוסנת לשלטון, במובן הכי  בוטה. ידידו הזר הקרוב ביותר (ואולי היחיד) הוא אלכסנדר לוקשנקו, נשיא בילארוס והרודן האחרון שנותר באירופה.  נושא הערצתו הוא ולדימיר פוטין.

 ה"אני מאמין" של ליברמן כולל טיהור אתני, מדינה יהודית שהיא ערבר-ריין, נקייה מערבים. הוא הביא עימו מברית המועצות בוז תהומי לדמוקרטיה ואמונה מוחלטת ב"ממשלה חזקה".

לפני שנים המצאתי את המשוואה: "בולשביזם – מרקסיזם = פאשיזם".

בנאומו לאומה על המיזוג, שנמשך כשתי דקות, הזכיר נתניהו 13 פעמים את המילים "חזק"

(ממשלה חזקה, ליכוד חזק, אני חזק), עוצמה (עוצמה לישראל, עוצמה לליכוד) ו"משילות", מילה עברית חדשה שהיא חביבה במיוחד על נתניהו וליברמן. בדיקטטורה יש משילות מושלמת.

השבוע השתמשו פרשנים שונים בשם שטבעתי לפני שנים: "ביברמן".אם הביברמן ינצח בבחירות, זה יהיה באמת סוף "השיטה" – והתחלת פרק מפחיד חדש בתולדות עמנו.

>>> עוד מאמרים וכתבות בנושא בחירות 2013

[related-posts title="עוד בנושא הליכוד ביתנו"]