היה מעורר ועצוב אתמול, בבית ציוני אמריקה, בכנס הפעילים הראשון של ארגון העיתונאים החדש. קבוצה של כמאה עיתונאים, במגוון אינסופי של תפקידים עיתונאיים. לא צעירים מדי, לא מבוגרים מאוד; לא מפורסמים מדי, לא כולם לגמרי אנונימיים; בהחלט לא בכירים מאוד במיוחד. קו ישר אחד עובר בין אירועי קיץ 2011 ברוטשילד להקמת קואופרטיב העיתונאים מגפון והרבה […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
היה מעורר ועצוב אתמול, בבית ציוני אמריקה, בכנס הפעילים הראשון של ארגון העיתונאים החדש. קבוצה של כמאה עיתונאים, במגוון אינסופי של תפקידים עיתונאיים. לא צעירים מדי, לא מבוגרים מאוד; לא מפורסמים מדי, לא כולם לגמרי אנונימיים; בהחלט לא בכירים מאוד במיוחד.
קו ישר אחד עובר בין אירועי קיץ 2011 ברוטשילד להקמת קואופרטיב העיתונאים מגפון והרבה קואופרטיבים נוספים – להקמת ארגון העיתונאים החדש. הייאוש מהמערכת הקיימת, העוול המתמשך, האדישות, התחושה שאין לנו אף אחד שיעזור לנו, שאנחנו, כולנו, לבד בעולם.
אם לא סופרים את העורך הראשי של מגפון, לא היה שם ולוּ עורך בכיר אחד. לא עורכים ראשיים, לא סגני עורכים, לא ראשי ערוצים, לא מנהלי אגפים, לא עורכי מדורים, לא מובילי דעת קהל, לא בעלי טורים פוליטיים, לא כותבים חברתיים בולטים וגם לא כותבים כלכליים נשכניים.
כל אלה לא היה היו שם. אז מי כן היו? היו המוני פרי-לאנסרים, עורכי וידאו, משכתבים, מגיהים, אנשי חדרי העריכה והדסק, אנשי מאחורי הקלעים. הרוב המכריע של הפרצופים המוכרים לא הגיע. למה? שאלה טובה מאוד.
על הבמה דווקא היו אנשים עם שם די מוכר ומקום עבודה מסודר, יחסית. עינת פישביין (ידיעות אחרונות), דרור פויר (גלובס), חיים הר-זהב (חדשות בכבלים) ויאיר טרצ'יצקי (כותב פרילאנס בכלי תקשורת שונים). אין לי מושג אם הם ביקשו או קיבלו אישור ממקום עבודתם להקים את הארגון הזה, אני מנחש שלא (לא שאלתי); אבל הם עשו את זה, הם הקימו ומובילים ודוחפים. וזה בהחלט מעשה אמיץ.
הרעיון הוא הקמת ארגון עובדים עיתונאיים חדש, ארגון שיהיה הארגון היציג של כל אלפי העיתונאים והעוסקים במקצועות העיתונות, שאגודת העיתונאים הוותיקה לא נותנת להם כלום. ובמאמר מוסגר אפשר להגיד בפה מלא: זה כבר כמה עשורים שאגודת העיתונאים לא נותנת כלום לאף אחד. זאת אומרת, למי שנזקק להגנה תעסוקתית סקטוריאלית ולא רק לחניה חינם (תמורת דמי חבר חודשיים לא זולים) ברחוב קפלן. וזה לכשעצמו לא מעט, תודו.
האירוע היה כמו שאתה מצפה ומכיר מאלפי אירועי עובדים נדכאים בעולם המודרני העכשווי. המארגנים נלהבים – הקהל סקפטי. בלי להלאות בפרטים מייגעים של כללי התאגדות, חוקי הארגון היציג, הכוח מול המעביד, השכר לשעה, הביטחון התעסוקתי שאיננו, אגודת העיתונאים המסואבת, השיפוצים בבית סוקולוב, כנס אילת המבחיל וכל הג'אז הזה – בעיקר דיברו שם שוב ושוב על הפחד. ולכותב שורות אלה, שיצא בראש מורם ממערכת של עיתון של פעם לפני יותר מ-12 שנים, המושג פחד לא היה ממש ברור. יכול להיות שבכלי התקשורת היום אי-אפשר שעיתונאי יביע את דעתו? מסתבר שכן ולי אין מושג. לא יודע, אני מזמן לא שם.
בלי סולידריות אמיתית של שכבת השמנת – זה לא יעבוד
אחרי שעתיים מייגעות של אותן השאלות ואותן התשובות, הקהל התפזר לצהריים של שישי תל אביבי רטוב בתחושה של חמיצות. הרעיון נכון, אבל המערכת הדורסנית והכסף הגדול חזקים יותר. ולא בגלל שהם לא צודקים; לא בגלל שפישביין ופויר לא יכולים להיות מנהיגי פועלים כמו שצריך; הם כן. רק שבלי סולידריות אמיתית של שכבת השמנת – זה לא יעבוד. כל זמן שבקהל לא יהיו העורכים הראשיים, הטאלנטים הגדולים, הפרצופים ששולטים במסך, עורכי המדורים ובעלי הטורים – זה יישאר מאבקם של הקטנים והנדכאים. ואלה, ככל שזה נורא, ניתנים להחלפה. בקלות. על כל עורך, משכתב, מגיה, איש דסק, צלם או עורך וידאו שיילכו הביתה בגלל שהם מקבלים פחות משכר מינימום, בלי הסכם ובלי חוזה ובלי תנאים סוציאליים – יש עשרה שמוכנים לעשות את זה בפחות. או בכלל בחינם.
אנחנו במגפון כבר החלטנו על הדרך היחידה שנראית לנו אפשרית: בעלות עצמית. כשנוכל לפרנס את עצמנו בעצמנו, נעסיק את עצמנו ואולי גם אחרים בתנאים הוגנים, כפי שאנחנו נחליט בינינו לבין עצמנו. עם הכריזמה של דרור פויר או בלעדיה, עם או בלי ההסתדרות של עיני – המו"לים לא רואים אותם, אותנו, ממטר. ובהיעדר סנקציה אמיתית, למה שיספרו. זה עגום בדיוק כמו שזה נשמע.
namzezam
16 בינואר 2012 @ 17:50
there is now a new form of getting organized – as equal shareholders. It is suitable for customers not only workers and it can be integrated in varies ways also with other such organizations, eg. food distribution/marketing etc. For more start in the 6 points: http://is-with.wikidot.com/what-comcom-is-in-6-points
טובי פולק
14 בינואר 2012 @ 12:20
יאיר, אתה מתגונן במקום הלא נכון. אני בעד כל התארגנות שתביא לכל מזור לתחלואי עולם העיתונות הישראלי, וארגון יציג אמיתי הוא התחלה הכרחית. נכון שאני לא מזהה את כל הבכירים, אבל נדמה לי שגם אתה תסכים איתי שהרוב המכריע של המבקרים אתמול בכנס (המבורך) לא ממש יושבים בפוזיציה של צמצומים, חיתוכים, פיטורי עורכים וכתבים, צמצום בהיקף עובדי הדסק והעריכה וכו'.
ובכלל, המושג "בכירים" הוא מטעה: חשוב יותר לבדוק מי נאלץ או נדרש או משתף פעולה בהעסקה המבישה ובפיטורים המבישים לא פחות. ואני משער שהרוב המכריע של אלה לא היה אתמול. וחבל שהחמצת את האירוניה העצמית בציון "בכירותו" של עורך מגפון. אבל זה בסדר, גם היוזמה שלי חטפה וחוטפת (גם ממך, בתגובה זו) מטר של סקפטיות נדרשת. כאלה אנחנו. מפרגנים.
אגיד לך יותר מזה: אני בעסק הזה כבר 30 שנה. נכנסתי למקצוע יחד עם פריצת החוזים האישיים של שוקן בתקופת "חדשות", ומאז המצב רק הלך והידרדר. החוזים האישיים, תנאי ההעסקה המחפירים, הציניות של המו"לים, הדורסנות של השלטון – כל אלה לא מבשרים טובות.
ואם ננכה את כל העקיצות, אגיד לך במילים הכי ברורות שאני יכול לגייס: זה יעבוד בשני תנאים, ועדיף מצטברים:
א. התגייסות מלאה של בכירי העיתונאים והעורכים בידיעות אחרונות, מעריב, הארץ, כל ערוצי הטלוויזיה, הכותבים הבכירים והטאלטנים (כן, ככה זה – מה שמביא רייטינג ואומץ זה שמות מפורסמים, ע"ע לפיד/שלח/דרוקר/ברנע/אברמוביץ/שביט ודומיהם)
ב. נכונות ויכולת אמיתית להפעיל סנקציות כואבות. להחשיך מסך, למנוע פרסום של עיתון. לשבור את הכלים באמת. להשבית ערוצים. לגרום נזק.
בהסתדרות כמו בהסתדרות.
כרגע, לצערי הגדול באמת, אני לא רואה את שני התנאים האלה מתקיימים. יודע מה? אפילו לא אחד מהם. אם תצליחו בזה – זה יהיה שאולי גם אנחנו נצליח, בניסיון שלנו.
אני מבין לגמרי את התחושה האישית הלא נעימה לטקסט שאינו מתיישב אחד לאחד עם התחושה והשליחות שלך. מכיר את זה על בשרי, והרבה. אבל כמו שאמרו לי – תנסה לחשוב חיובי: אם זו התחושה של מי שהגיע מתוך האמונה והרצון האמיתי לשנות (המלחמות שלי בתחום מתועדות בכתובים כבר יותר מעשור, ובעקביות) – אולי יש עוד כמה שזו תחושתם.
הלוואי שתצליחו. הלוואי שנצליח.
טובי
יאיר טרצ'יצקי
14 בינואר 2012 @ 11:47
היי טובי
ברכות על האתר.
קצת לא נעים לי להרוס לך את הקונספט של הטור, אבל
1. האירוע של אתמול היה כנס פעילים. יש לא מעט עיתונאים מאוד מאוד בכירים שתומכים במהלך וכאלו שהצטרפו כבר לארגון, אבל מטבע הדברים לא אלו האנשים שיהיו הפעילים של הארגון. אני לא רואה עיתונאים בכירים מאוד רצים להחתים עשרות אנשים, או מארגנים את ההשתלמויות המקצועיות או כל פעילות אחרת. וגם אין צורך בכך. מספיק שהם יצטרפו כחברים, יצהירו פומבית על התמיכה או סתם לא יפריעו לעובדיהם להתאגד.
אגב, הנה דוגמה טובה מהימים האחרונים. סגן עורך מעריב, שי גולדן, שהצהיר בשידור חי ברשת ב' על תמיכתו בארגון ואף סיפר איך כעיתונאי מנוצל בתחילת דרכו הוא היה זקוק לגב של איגוד מקצועי:
http://www.youtube.com/watch?v=2faRYyt-3-w
יש עוד רשימה ארוכה של בכירים שהצטרפו.
2. אולי מאחר שאתה כבר הרבה זמן לא בתוך עולם העיתונות, אתה גם לא יודע לזהות עיתונאים בולטים (אלא אם כן הם מופיעים בטלוויזיה). היו שם הרבה מאוד מאלה. כולל ראשי מערכות בכירים, עורכי תוכניות בערוצים המסחריים, כתבים חברתיים בולטים (למעשה אני חושב שכמעט כל הכותבים החברתיים הבולטים היו). רובם, ואל תיעלב, הרבה יותר בכירים "מהעורך הראשי של מגפון" ובטח יש להם הרבה יותר מה להפסיד מאשר לך יש.
3. אני לא יודע איך אתה מודד את רמת הסקפטיות, אבל יש לי תחושה שאתה לגמרי שוגה. אם מאה האנשים שהיו אתמול באולם היו סקפטיים הם לא היו באים לכנס שמטרתו המוצהרת היא להתנדב להיות פעיל ביוזמה. סביר גם להניח שהם לא היו ממלאים בסוף האירוע דפים שמפרטים איך הם יכולים ורוצים לעזור (החל מלנדב את האוטו שלהם וכלה בצוות אינטרנט). אני חושב שגם הדיבורים על הפחד בעיקר עסקו ב"איך לשכנע אחרים לא לפחד". מי שהגיע לכנס אתמול כבר חצה את המחסום הזה.
מוזר לי שמישהו שמלא אמונה לגבי היכולת להקים אתר חדשות משפיע שפועל כקואופרטיב, כל כך מלא סקפטיות לגבי הקמת איגוד עיתונאים חדש. פסיכולוג בגרוש דווקא היה אומר שזה מתבקש: אולי הדרך היחידה להקים כזה אתר היא להיות בטוח שזה הפתרון היחיד לאנושות ולעיתונות כי הכל מסביב מסריח וחסר סיכוי. שיהיה.
מאחל בהצלחה בהקמת מגפון. זה ניסיון חשוב.
יאיר טרצ'יצקי, ממובילי ארגון העיתונאים