★★★★★

זה אינו סיפור קל. זו אינה הצגת בידור למרות שמככב בה שחקן קומי. בהצגה הזו צריך לפתוח את הלב ואת הראש. בדיוק בשביל הצגות כאלה קיים התיאטרון. ובעיקר תיאטרון לאומי, שאמור להעלות, לצד להיטים מסחריים, גם הצגות איכות, שמציפות את הרגשות ומעוררות למחשבה.

הצגת יחיד היא, בדרך כלל, מתכון לשיעמום, גם כשמדובר בחומר טוב. רק במקרים נדירים מתרחש הפלא הזה, ששחקן אחד על הבמה, כמעט בלי תפאורה ובלי אפקטים, מצליח להדליק את הקהל. זה קורה בהצגה "לא שונא", שמבצע בכישרון רב ג'סאן עבאס.

ההצגה מבוססת על סיפור אמיתי ונוגע ללב. עבאס מגלם את ד"ר עזאלדין אבו אלעיש, רופא פלשתיני המכונה "הרופא מעזה", שכבש את הכותרות בארץ ובעולם אחרי שאיבד שלוש מבנותיו ואת אחייניתו משני פגזי טנק, שנורו היישר לחדר השינה בביתם במבצע עופרת יצוקה. ד"ר אבו אלעיש, שהיה מקושר לאמצעי התקשורת בארץ, התריע ודיווח בשידור חי על האסון בפני שלומי אלדר מערוץ 10, שהעביר את הדיווח בטלוויזיה.

ד"ר אבו אלעיש הוא דמות יוצאת דופן בקרב הפלשתינים. נולד וגדל במחנה הפליטים ג'בליה ברצועת עזה, ונגד כל הסיכויים בנה משפחה לתפארת והצליח בלימודי הרפואה ואף זכה לתואר מאוניברסיטת הרווארד. למרות שיכול היה לעשות קריירה בחו"ל, הוא בחר להישאר כאן ולחיות בקרב בני עמו, עם רעייתו נדיה ושבעת ילדיהם. ד"ר אבו אלעיש עבד תקופה ארוכה בישראל בבתי החולים שיבא וסורוקה והיה לסמל של שלום ודו-קיום. הוא היה מקושר לא רק עם התקשורת הישראלית והעולמית, אלא גם עם חלק מהצמרת הפוליטית הישראלית, ושר הביטחון אהוד ברק נפגש עימו לשיחה ארוכה.

אבו אלעיש כתב ספר על חייו הסוערים ועל האירוע הטראגי שעבר. את הספר עיבד שי פיטובסקי, שגם ביים. דרך סיפורו האישי של אבו אלעיש נפרשת הטרגדיה הישראלית פלשתינית במלוא עוצמתה: הכיבוש והגירוש, הזעם והכאב, ההשפלה והאימה ובעיקר השנאה והחשדנות בין שני הצדדים.

אין כאן צד אחד טוב ואחר רע, אם כי קשה להתעלם מהעובדה שמדובר בעם שחי תחת שלטון של עם אחר. אבו אלעיש אינו פוטר את הפלשתינים ובעיקר את החמאס מאחריות למצב. באותה מידה ניתן היה להעלות מחזה מהצד השני, עם מונולוג מרגש של ישראלי, שמשפחתו נפלה קורבן לטרור הפלשתיני.

אבל ההצגה אינה עוסקת בשאלה מי צודק, אלא באמונתו העיקשת של אבו אלעיש כי רק שלום, פיוס והבנה בין שני העמים, שנגזר עליהם לחיות כאן, יקטעו את מעגל הדמים, האיבה והשנאה. ד"ר אבו אלעיש אינו מאשים ואינו מבקש להצטייר כקורבן. לצד הכאב שהוא נושא עימו הוא אופטימיסט בלתי נלאה, לוחם צדק ואידיאליסט.

 ג'סאן עבאס הוא שחקן נדיר, עוצמתי, כריזמתי ובעל נוכחות בלתי רגילה. הוא כובש את הקהל כבר מהדקות הראשונות בקולו העמוק, באמינותו, באיפוק שהוא מגלה, ברגישות שבה הוא מגיש את הסיפור, בהומור הדק ובאמונה שיכול להיות כאן טוב יותר. עבאס פשוט נוגע ללב ומתחשק לך לחבק אותו. לאורך כל ההצגה הוא נודד עם מזוודה בין המקומות, בארץ ובעולם, שמסמלים את ציוני הדרך בחייו.

מצד אחד יצאתי מההצגה אופטימי, שעם אנשים כמו אבו אלעיש, שרבים כמוהו קיימים בצד השני, יש תקווה. מצד שני אחז בי ייאוש, כי במעשיו אבו אלעיש (שחי ועובד כיום בקנדה), הוא דון קישוט בעולם ציני, שבו מנהיגים קיצונים משחקים בחיי אדם בשם הדת והפוליטיקה.

כמה אירוני, שההצגה מועלית באותו שבוע, שבו דבריו של אבו מאזן בעד שלום ופיוס, זכו לביקורת קטלנית מצד פוליטי אחד של המפה. דווקא משום כך "לא שונא" היא הצגה שחייבת להיות מועלית בכל בית ספר בישראל, פלוס שיחה לפני או אחרי. אבל אני כבר שומע, שמוסדות חינוך רבים מערימים קשיים על התיאטרון ואינם מעוניינים בהצגה. למה, מה קרה? נמשיך עם הכיבוש ועם ההתנחלויות ועם הטרור ועם ההרג הבלתי נסבל בשני הצדדים. כי אנחנו הרי כל כך צודקים.