הסתיו הגיע לאברדין הצפונית שבסקוטלנד הרחוקה. בבת אחת התחלפו כל גווני הירוק השונים של העצים בערב רב של צהוב, כתום, אדום וחום, בתערובת מרובה של גוונים שאילו היה וינסטנט ואן גוך מסוגל לראותם, בוודאי היה שוקל שוב אם לכרות את אוזנו, שכן הניסיון לציירם היה מספק לו שכחה ותעסוקה מלאה לכמה שנים טובות.

הדרכים והרחובות התכסו במרבד של עלים נושרים בגובה של כעשרה ס"מ, וזאת מכיוון שגודל העלים הוא כה גדול, שלמראם אפשר להבין כיצד נתפרה חליפת בגדיהם הראשונה של אדם וחוה.  מזג האוויר השתנה באופן מיידי והפכפך, מקיץ גשום וסגרירי עם טמפרטורה חמימה ממוצעת של כ-12 מעלות, לימי שמש יפהפיים בטמפרטורה  ממוצעת של כ-4 מעלות, כך שיום אחד אנו קופאים ב-2 מעלות, ולמחרת חמסין משוגע של 10 מעלות. מעולם לא שיערתי שלמראה השמש בבוקר אפטיר אנחות כבדות וקורעות לב ואבקש את הגשם.

מהם הגרביונים הסגולים האלה על רגלי הגברים והנשים?

אך יותר מכל, ניכר שהגיע הסתיו למראה לבושם של תושבי אברדין הנמרצים. בכל שנה, בתחילת האביב, קרי ב-21/03 בדיוק, מופיעים תושבי סקוטלנד כשהם לבושים בלבוש הקיצי האופנתי לטעמם – הנשים והנערות בשמלות קצרצרות, חצאיות מיני, נעלי סירה קטנות, והגברים לובשים את מיטב מכנסיהם הקצרים ונועלים נעלי התעמלות, זאת ללא קשר כלשהו למזג האוויר, שהוא בדרך כלל גשום וקר עד מאוד, ולפעמים אפילו מושלג. גרביוני יוניסקס בצבע סגול, שמאפיינים גברים ונשים כאחד, הפתיעו אותי מאוד בתחילה, אך אשתי היקרה העמידה אותי על טעותי והסבירה לי ש"גרביונים" סגולים אלו אינם אלא כתמי קור על רגליהם החשופות, שכן תושבי אברדין מאמינים כי הגרביים אינם יפים לבריאות בין מארס לאוקטובר.

בסתיו, לעומת זאת, קרי תחילת אוקטובר, מופיעות הנשים והנערות באותו לבוש, אך בתוספת גרביונים שחורים – ואך ורק שחורים – והגברים מחליפים את המכנסיים הקצרים במכנסיים ארוכים. פה ושם רואים גם תוספת מעילים, אצל טיפוסים שאוהבים להיראות שונה מהשאר, או אצל זרים, שבדרך כלל לובשים מעילים וכובעים ואף נועלים נעלים עם גרביים כל השנה, אך הללו לא נחשבים.

וכך, עם עצבות הסתיו הקלילה המתלווה בדרך כלל לעונה זו (גם "אם אתה סתם ציניקן"), נעצב עד מאוד גם ליבי; זאת גם (ובעיקר) לעצם הידיעה  שאין ברירה, ואהיה חייב להסתפר. למעשה, מאז שהגעתי לאברדין לפני מספר חודשים (שהתגלו כמספר רב של חודשים) לא הסתפרתי, ושיערי גדל לו פרא. אמנם בדרך כלל אני מקפיד על תספורת עסקית קצרה ושמרנית,  אך למראה התספורות המקובלות באברדין, פשוט הדחקתי את העובדה שאצטרך, מתישהו, לביקור אצל הספר.

אין אני מעביר ביקורת, חלילה, על סגנונות הופעתם של המלבבת של הסקוטים, שכן אין אני מחזיק מעצמי בר סמכא בתחום האופנה, אך לטעמי האישי הופעתם מזכירה במעט, ואפילו יותר ממעט, את שנות ה-80. נשים בצבעי שיער סגול, אדום וכחול מזעזע, גברים עם שיער ארוך אסוף בקוקו או מסודר כחיקוי לדורבנים גדולים (וגם הרדיו המקומי משמיע מוזיקה משנות ה-80). ואילו אני, שנפרדתי משיערי הארוך (אכן בשנות ה-80), פיתחתי חיבה לתסרוקת קצרה ומסודרת.

גבר עם חיוך זדוני, המחזיק בתער נוטף דם בידו

בנוסף לאופנה הרווחת בענייני שיער באברדין, התווסף חשש נוסף לביקור אצל הספר. מסתבר שאותה פרסומת של גבר עם חיוך זדוני, המחזיק בתער נוטף דם בידו, אינה פרסומת לרשת איטליזים כמו שחשבתי, אלא הסמל המסחרי לספר באברדין. דבר זה בהחלט הוסיף לרתיעתי מביקור אצל הספר, שכן אין אני מחבב אלימות  לשמה.

אך בסופו של דבר מה שהביא להחלטה להסתפר היה ריב נוקשה בין הקטנות בנושא התור של מי מביניהן לקלוע לי צמות. כיוון שחבל לי ליצור סיבות חדשות לוויכוחים ביניהן כשיש להן כל כך הרבה סיבות טובות לוויכוחים גם  בלעדיי, גייסתי את אומץ לבי, ואחרי כשבועיים של אימונים בניסוח משפטים באנגלית המסבירים היטב כיצד ברצוני להיראות (כשהקטנות מתקנות את שפתי לכדי סקוטית מדוברת), ניגשתי אל הספר השכונתי.

הספר ממוקם מול הפאב השכונתי, שבפתחו מתנודדים בצוותא כל יום בצהריים מספר גברים כשהם מעשנים סיגריה. המספרה והפאב, יחד עם המכולת של שלום (השם האמיתי שלו הוא מק משהו, אך הוא תמיד מקבל את פנינו ב"שלום" רחב בעברית במבטא סקוטי כבד, זכר לביקור צליינות בישראל, כך ששמו הומר על ידי הקטנות ל-שלום), מהווים שלושתם את לב מוסדות הקהילה השכונתית הקטנה שלנו.

אחרי תפילה קצרה, ניפחתי את חזי בגבורה, לבשתי חיוך מסביר פנים ונכנסתי בשעת בוקר מוקדמת, מעט לאחר הזריחה (בערך ב-10 בבוקר) למספרה השכונתית. התקבלתי ב"הללו" גדול במיוחד ובחיוך חושף  ערב רב של שיניים בנויות לתלפיות על ידי הספר, שאכן זיהיתי אותו כאחת הדמויות המתנדנדות יום יום בפתח הפאב בצהריים. מיד הושבתי עמוק בתוך המספרה, רחוק מהדלת, כדי להמתין לתורי. מכיוון שבשלב זה הרגשתי מספיק בטוח להבין את הניב המקומי (הבנתי מגיעה לכדי 30% מהמדובר), הקשבתי בעניין רב לשיחה המתנהלת בין הספר למסופר ושאר הלקוחות במספרה. השתדלתי כמיטב יכולתי שלא לשים לב לעבודתו של הספר, שנראה כמי שיודע  היטב מה מתאים ללקוחותיו, בלא קשר לבקשותיהם לגבי אופי תספורתם.

הספר, כנראה כמו כל הספרים בעולם, היה עסוק בדיבור ללא הפסק תוך כדי עבודתו, והשיחה נסבה בעיקר (כמובן) על מזג האוויר, הטיולים האחרונים שביצעו ברחבי סקוטלנד ועל הארוחות שהוגשו בפאב השכונתי בסוף השבוע. מודה אני שבשלב מסוים שקלתי לוותר וללכת, אך הדלת הייתה רחוקה ממני ולא רציתי לפגוע בספר, מה עוד שהוא נראה מיומן מאוד בשימוש בתער. בשלב הסיפורים על המאכלים האחרונים בפאב חידדתי את אוזניי במיוחד, מכיוון שהסתבר שהטבח בפאב נוהג להגיש צ'ילי חריף מאוד מאוד ביום ראשון בצהריים, ואצלי קיימת חיבה גדולה למאכלים חריפים (כשבדקתי את הצ'ילי, שבוע אחרי, הסתבר שמאוד מאוד חריף הוא עניין גיאוגרפי כנראה, מכיוון שהצ'ילי היה כמעט מתוק לגמרי לטעמי).

אני הישראלי הראשון שהוא פוגש, והוא מאוד נלהב לרעיון

בהגיע תורי הסברתי עם חיוך (כדי להבהיר שאני ידידותי, ולא חלילה מפקפק בטיב עבודתו) לספר כיצד ברצוני להיראות אחרי התספורת, שזה בעיקר קצר אבל ממש לא קצר מדי, ומאוד שמרני. ואכן, הושבתי על הכסא ביד תקיפה בצירוף המשפט (למיטב הבנתי) שהכל ברור. הספר התעניין מהיכן אני, וסיפר איך בצעירותו (לפני כ-15 שנה בלבד, להפתעתי, מאחר שהערכתי אותו בשלב הרבה יותר מתבגר בחייו) היו בכל אברדין רק שחור-עור אחד, סיני אחד ויהודי אחד, כמה שאברדין השתנתה לשמחתו הכנה (בזכות גילוי נפט באזור הסמוך) וכיצד, בזכות זה שמספרתו ממוקמת בקירבה לאוניברסיטה, יוצא לו להכיר אנשים מכל העולם (שוב לשמחתו) כולל דרום אפריקה,  טורקמניסטן וקזחסטן (לא מכיר את השמות האלה, אמר אחד הלקוחות בתור). ואכן הוא מכיר כמה יהודים (חלק מהקהילה היהודית התוססת בת 30 הנפשות שבאברדין), אך אני הישראלי הראשון שהוא פוגש, והוא מאוד נלהב לרעיון. הבעתי את הסכמתי בהתלהבות, מתוך תקווה שהחיבה שהוא מגלה כלפיי תתבטא גם בעבודתו על שערותיי.

עם סיום התספורת נשאלתי אם אני שבע רצון, ומובן שהגבתי בחיוב מטעמי נימוס ודרך ארץ, מה עוד שהבנתי ששעתו של הספר אצה לו להתנדנדות היומית שלו בפאב. זאת למרות שלא הייתי בטוח באם התוצאה היא בדיוק מה שביקשתי.

כשחזרתי הביתה הגיבו הקטנות בשתיקה רועמת למראי. הקטנה יותר אף פלטה יבבה ורצה להתחבא מאחורי אמה. לשאלתי איך אני נראה השיבה אשתי היקרה, אחרי מספר דקות ארוכות, ב"זה מעניין" (תשובה שבדרך כלל אני מוצא כחשודה למדי). אחרי כמה דקות נוספות הוסיפה, שאם פעם חשבתי לעשות קרחת דוגמת נהגי רכבי השטח בארץ, עכשיו זה הזמן לכך.

למרות זאת, אני מרגיש שבע רצון, מכיוון שהצלחתי לעבור את הניסיון המסוכן הזה בשלום (פחות או יותר) ואף רכשתי ידיד חדש.

[related-posts title="עוד סיפורי אברדין"]

האימייל של יוסי