Skip to content

החיים זה לא "אשה יפה"

החיים שלנו הם סיפור המסגרת של "אשה יפה", רק לא באותו הסדר. והסוף, כמעט תמיד, הוא לא בדיוק הפי אנד. על מפרקים ומרכיבים, סוס שחור וסינדרלה מהאגדות וגם על גסיסה מכוערת וסוף ידוע מראש
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

אחד הסרטים הפופולריים והחביבים של הזמן החדש הוא "אשה יפה". ריצ'רד גיר וג'וליה רוברטס משודרים בסינדיקציה סביב העולם וגם כאן על בסיס שבועי קבוע. הסיפור הוא אתו סיפור בנלי: גבר ואישה, חיבור מקרי, חיכוכים וניצוצות, רומן בלתי סביר, חיבור בלתי אפשרי – וכמו שקורה כמעט בכל סרט מתוצרת אמריקה, זה נגמר בהפי אנד.

גיר ורוברטס בסרט אשה יפה. אגדה

הגבר, איש העסקים המצליח, גבר יפה-תואר במיטב שנותיו, משדר כסף וכוח ועוצמה ושרמנטיות, איש עסקים ממולח ומתוחכם, מיליונר כבד, שתחום התמחותו רכישה של חברות במצוקה, פירוקן לגורמים ומכירתן בחלקים לכל המרבה במחיר. ובדרך לכסף הגדול, כל העובדים יכולים מבחינתו ללכת לעזאזל.

והאישה? אתם יודעים: הזונה טובת הלב, זו שנראית כמו הבת של השכנים, שבסך הכל מספקת שרותי מין (בלי שמץ של תיאור גרפי) אי-שם בשדרות הוליווד הנוצצות, אבל רק לתקופה קצרה, רק בשביל לממן את הלימודים.

ומכאן הכל סיפור מהאגדות: הוא אוסף אותה, הוא הופך אותה לליידי, היא מנפנפת בחן בכסף הגדול שנפל עליה ("ביג מיסטייק… יוג'…"), לומדת לפצח לובסטר ובדרך שובה את לבו של איש העסקים, של המלונאי המלוקק, של בעל העסק הקשיש והחביב; וכמובן – את לבבות כולנו.

יופי של סיפור אגדה. סינדרלה מודרנית. הנאה צרופה. התמכרות.


סיפור מהאגדות? לא כל האגדות מסתיימות בהפי אנד

מיט רומני. פירוק זה תחום ההתמחות שלו (מקור הצילום: יוטיוב)

ובכן, מסתבר שכל המרכיבים האלה נוגעים גם בחיינו שלנו. ממש היום. כל המרכיבים, רק בסדר וערבוב מעט שונה. והתוצאה? בואו נראה. ע"פ הביוגרפיה שלו, המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב, מיט רומני, זה שהפסיד הלילה ליריבו הסינדרלה השחורה ברק אובמה – למרות ועל אף כל הכסף שנשפך מולו, למרות אדלסון ועל אפו וחמתו של נתניהו – עשה הרבה מהונו מ… (ניחוש? מישהו?) כן, רכישת חברות שנקלעו לקשיים, פירוקן, סגירתן, העברת הפעילות למיקור חוץ (סליחה, זה אמריקה: אאוטסורסינג) ובדרך נשלחו הביתה אלפי, עשרות אלפי ואולי יותר מזה עובדים ועובדות שלא התאימו למבנה החדש של המפרק. לא להאמין שזה האיש שביקש את אמון האמריקנים להיות נשיאם. הוא עשיר מאוד, לבן מאוד, מורמוני מאוד, נוצרי אדוק וגם מבין גדול בכסף גדול. כך לפחות לטענתו. בסופו של דבר הוא לא נבחר – הסינדרלה השחורה ניצחה שוב. הפתעה? בעיקר תמיהה. תמיהה על זה שכמעט 50 אחוזים מאזרחי היבשת העצומה הזאת בכל זאת הצביעו בעד מפרק החברות.  

אבל זו אמריקה, והיא אמרה את שלה.

ואצלנו? דומה, אבל בקטנה. אצלנו זה אותו פטרון מיליארדר, שהריץ את מפרק החברות המקומי שלו, אביר ההפרטות, אביר הכסף הגדול של הפירמות הגדולות, מעריץ העשירים ואוכל מכפות ידיהם; ובכן, אותו פטרונו של המפרק הלאומי של אמריקה, הוא בדיוק זה שמנענע את המפרק הפרטי שלנו. הקבלות? מסקנות? מה שלא הספיק וגם לא עזר לו שם – כנראה שיספיק להם כאן. ובדרך הם שניהם מפרקים בשיטתיות את החברה, את הדמוקרטיה, את חופש הביטוי, את העיתונות העצמאית. מדי יום מפיק הפטרון מאות אלפי עלוני תמיכה, ברושורים חינמיים של תעמולת בחירות בוטה שכל כולה תמיכה בלתי מסויגת במפרק הפרטי שלו. הוא שם את כל הז'יטונים שלו על שליחו בירושלים, ומכיוון שהוא בעלי הקזינו – הוא הבית – הוא לא יכול להפסיד. אז מה אם בדרך הכל מתפרק, ובסוף הסיבוב שלו לא תישאר כאן אבן על אבן. זו ממש לא הבעיה שלו.


הזונה הזקנה, המפרק המושיע, ההלוויה שבדרך

בית מעריב (צילום: שרית פרקול)
בית מעריב. רכישה לצורך פירוק? (צילום: שרית פרקול)

ובשולי הפירוק הגדול יש לנו גם את הפירוק הקטן. עיתון מעריב. ובכן, העיתון האומלל הזה מעולם לא היה הזונה המקסימה ושלמה בן-צבי לעולם לא יהיה איש העסקים השרמנטי. אבל גם בסיפור הזה יש סיבוב שמתחיל ביחסי ציבור וייגמר בפירוק לגורמים: המו"ל, איש הימין, האיש המאמין שלמה בן-צבי לא רכש (אם בכלל רכש) את הגופה המתקררת של מעריב בשביל להחיות אותה. הוא זיהה הזדמנות לקנות פירמה עם מוניטין רב-שנים (מוניטין לשעבר), עם כמה מוצרים שיש להם פוטנציאל, ורכש (לכאורה) את השלד. לא הבניין, לא הדפוס, לא העובדים. בעצם הוא שם את ידו על הלוגו. על היסטוריה של 64 שנה. זה הרבה? זה מעט? תלוי מה אתה רוצה לעשות עם זה.

אבל ראו איזה פלא: עוד לא יבש הדיו על דף שעליו נחתם הסכם הרכישה המוזר הזה, ותהליך הפירוק נכנס להילוך מהיר: פיטורים המוניים, סגירת מוצרים עיתונאיים, צמצום דרמטי בהיקף הפעילות, העלאת רעיונות מופרכים של העברת מוספים ומדורים שלמים למיקור חוץ (כן, גם כאן), הצעות מבישות למעט העובדים שאנשיו משערים שנמצאים בצד הנכון של המפה, השלכת העובדים שהעזו להרים את הראש בתקופה הקשה. ובעצם, במילים יותר מפורשות: קניית חיסול.

אשה יפה זה יופי של סרט. סיפורי סינדרלה הם אגדות שמעניקות לנו תקווה. לפחות שמץ תקווה. בסרט ההוא, איש העסקים השרמנטי שמתאהב בזונה טובת הלב מפר את הכללים שלו: אסור לנשק זונה על הפה, אסור לערב רגשות בעסקים, אסור למצמץ לפני שסוחטים את ההדק. אבל הוא חזר בתשובה, נפנף את העו"ד הגרידי שלו ונשא את הסינדרלה שלו על כנף הלימוזינה אל האופק הוורוד. במציאות של אמריקה הסינדרלה אובמה אמנם ניצחה, אבל דרכו בחזרה לוושינגטון זרועה במוקשים קטלניים. מפרק החברות הפסיד, אבל לא חזר בתשובה ויחזור לפרק. כי זה מה שהוא יודע לעשות.

ואצלנו? מילא שהאיש שנרכש על-ידי איל ההימורים הימר על הצבע הלא נכון – הוא עשה את זה ברוב חוצפתו בכסף שלנו. ומכיוון שהבית תמיד מרוויח, ברור שגם במקרה הזה הבית ירוויח. לקזינו הזה יש בעלים, ואנחנו יודעים היטב מיהו. וגם מעריב, הזונה הבלה, המזדקנת, המרוששת, לא יינצל. הפי אנד לא יהיה גם כאן. המפרק הראשי יפרק, הרוכש המפרק יפרק גם הוא ומתישהו גם תתקיים ההלוויה העלובה. וכמו במקרה העצוב של אלינור ריגבי, אף אחד לא יבוא לבית הקברות הנטוש לחלוק כבוד אחרון.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת טובי פולק"]
     

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן