עיתון מעריב הוא לא המפעל הראשון שהגיע לפשיטת רגל, ומן הסתם גם לא האחרון; עובדי מעריב –  עיתונאים, אנשי מכירה ושיווק, עובדי דפוס והפצה, נהגים, מנקים ואנשי אבטחה – הם לא הראשונים שמפוטרים ממקום העבודה שלהם, ומן הסתם גם לא האחרונים.

אבל מה שקרה השבוע במסדרונות המרקיבים של בית מעריב, עבר את כל גבולות האנושיות. אנשיו של הבעלים החדש של העיתון, העמידו מאות מהעובדים של המפעל שהוא רכש בתור ארוך לאורך המסדרון, אנשיו הכניסו אותם בזה אחר זה לחדר סגור, שבו קיבל כל אחד מהם מכתב במעטפה סגורה.

וכך הם צעדו בסך (גם אם זה בפועל היה מעט שונה, התיאור הגרפי תואם לפחות את התחושה), נכנסו לחדר ויצאו מהחדר; רובם המכריע ידעו מן הסתם מה טמון במעטפה הסגורה, מקצתם קיוו שאולי מה שהם יודעים יתבדה, אחרים התפללו שמה שחשבו שהם יודעים לא ישתנה.

הרבה בכי, הרבה דפיקות לב, הרבה מאוד רגשות התפרצו ברעש גדול ביום הארור הזה, אולי היום הכי אפל בתולדות העיתונות העברית. מאות אנשים שנתנו למפעל הזה את מיטב שנותיהם, כשרונם, מרצם, בריאותם ומי יודע, אולי גם את חייהם – נאלצו לעמוד מושפלים מול דלתות מוגפות ולבבות אטומים.

אז כן, זה לא המפעל הראשון שנסגר, שכשל, שפשט את הרגל. זה לא המפעל הראשון – וגם לא האחרון – שנגמר לו הכסף ונאלץ לפטר את עובדיו. את מרביתם. יש הרבה דרכים לעשות את זה, ויש דרך אחת שבה אסור לעשות את זה: וזו הדרך שנבחרה. האנשים של בעל הבית החדש של מעריב בחרו לעשות את זה בדרך הכי משפילה. הכי פחות אנושית. הכי מגעילה.

העיתונאים מעולם לא לעגו לעובד שפוטר. לאיש משפחה שאיבד את פרנסתו וכבודו

בעיתון מעריב, מוסד בן 64 שנים, סיקרו לאורך השנים הרבה מאוד מוסדות ומפעלים שהצליחו, שנכשלו; שביתות, מאבקים, אלימות, פיטורים. בעיתון מעריב מעולם לא לעגו למי שאיבד את עבודתו, את עולמו, את כבודו; בעיתון מעריב – כמו גם בעיתונים האחרים – לא שמחו לאידם של אלה שנאלצו לשלם את מחיר ההפקרות של הבעלים שלהם. העיתונאים של מעריב מעולם לא בזו לאלה ששילמו בגופם, בבריאותם – בטוח שבכבודם – את מלוא המחיר.

אומרים שאין שמחה כמו השמחה לאיד ואין ספק שיש הרבה מאוד אנשים בארץ הזאת ששמחים היום לאידם של האומללים ממעריב. כי מי אוהב את המראה שהעיתונות שמה לו מול הפנים. לתקשורת בישראל יש מעט מאוד בשורות לבשר, והרבה רע לספר. ככה זה. ויש גם את הקנאה. העיתונאים חשופים. שמם גלוי, לעיתים גם פניהם. וכאשר העם שומע ורואה את הקולות, הוא מקנא ומחכה לנקמה. מה שהוא לא יודע, זו העובדה שהפנים המוכרות של הכותבים, השדרנים, הכוכבים, הטאלנטים – הם פניו של הדובדבן, אבל קומץ הדובדבנים האלה ממש לא מונחים על ערימת קצפת. להיפך. ואל תדאגו לטאלנטים. הם ברובם מסודרים. רובם כבר לא שם; יש להם הצעות לא פחות טובות במקומות אחרים. אבל אלה שעמדו במסדרון כמו כלבים שוטים, מחכים, מדוכאים ומושפלים, לגזר דינם הבלתי נמנע – היו העובדים הפשוטים. פועלי הייצור. עובדי המשמרות. האנשים שבתחתית סולם השכר, המעמד, הכבוד, התנאים והפרסום. כמו תמיד, הגדולים חוגגים כשלקטנים חותכים.

ואת אלה העמידו אנשיו של הבעלים החדש של מעריב בשורה ארוכה של השפלה, ואחד אחד נתנו בידיהם את המעטפות החתומות.

לסוס גוסס מגיע חסד אחרון: כדור בראש. מעריב לא זכה לחסד המופלא הזה

עד לרגע זה לא ברור לשם מה נכנס הבעלים החדש של מעריב להרפתקה הזאת. מה הוא צריך את זה. מה ייצא לו מזה. לשם מה לו כל זה. אבל במידה רבה, האיש ומה שהוא מייצג נוקם באנשים הטובים האלה על עוול שהם לא גרמו לו. מאות האנשים שהושפלו השבוע במסדרונות הבית המתפורר ברחוב קרליבך לא עשו רע לאיש. הם היו עובדים מן השורה. פועלי הייצור. מטחנת הבשר של המקצוע. כתבים ועורכים, צלמים ומעצבים, מעמדים וביצועיסטים, משכתבים ומגיהים, אנשי יום ואנשי לילה, אנשי שטח ועכברי משרד. השכר ותנאי העבודה של רובם המכריע מעולם לא היה משהו לכתוב עליו הביתה. בינוני ומטה. לרובם המכריע לא היה מעולם רכב צמוד, חשבון הוצאות, משרד פינתי (עם נוף לשוק הסיטונאי) ואפילו לא כיסא שכל ארבעת הגלגלים שלו מסתובבים (אם בכלל נשארו לו גלגלים). הם לא היו השמנת. אפילו לא החמאה. הם בסך הכל היו שמן המכונות שבלעדיו המכונה הזאת לא היתה מצליחה לפעול אפילו יום אחד במשך 64 השנים האחרונות.

מעריב כפי שהכרנו אותו לא יהיה עוד. אז ייתכן שייצא לאור מוצר עיתונאי, כאילו עיתונאי, שבראשו מתנוסס הלוגו המוכר. זה ייקח עוד חודש, עוד חצי שנה, אולי עוד שנה. אבל הסוס הזה  גוסס ובקרוב ימות. וידוע שהחסד הגדול ביותר שראוי לעשות עם סוס גוסס וחסר סיכוי הוא כדור אחד בראש. זה מעשה של חסד, לא של אכזריות.

אם למוכרים, לקונים וגם למתווכחים היה שמץ של כבוד ואנושיות – הם היו יורים כדור אחד מדויק בראשו של הסוס הזה. ואז בוראים מנשמתו סוס חדש. סייח צעיר עם עתיד. או שלא.

[related-posts title="מאמרים נוספים בנושא מעריב"]