המנצח לא לוקח הכול, המפסיד לא מאבד הכול

בכל מערכת בחירות אנחנו בוחרים קואליציה ואופוזיציה. שתיהן חשובות. חשובה העשייה, אך זו ישנה גם בעריצות. הדיון הביקורתי, הפינג-פונג בין הקואליציה לאופוזיציה, הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. לכן המפסידים בבחירות לא הולכים הביתה עד לבחירות הבאות. אנחנו משלמים להם כדי למלא תפקיד

Print Friendly

השיטה הפוליטית הישראלית היא שיטה של חלוקת כוח. ממשלות בישראל נשענו תמיד על קואליציה, שכן אף מפלגה לא זכתה מעולם ברוב מוחלט בפרלמנט. אבל ניהול המדינה תלוי לא רק בשותפים הקואליציוניים, אלא גם באופוזיציה. מעבר להצבעות אי אמון בממשלה, ישנם אלף ואחד עניינים שבהם הקולות מתפלגים לא רק לפי ההשתייכות הקואליציונית. גם קואליציה רחבה נשענת לא פעם על שיתופי פעולה עם סיעות ובודדים באופוזיציה.

מעבר לדילים ולבריתות היומיומיים, הפרלמנט הוא מקום שבו מתנהל, או אמור להתנהל, הדיון הציבורי של החברה, שבו השליחים משמיעים את קול הציבור ישירות לבעלי השררה, ללא תיווכם של עיתונאים ויחצנים. שלא כעיתונאים שמורא המו"ל ומורא השררה השורים עליהם מרסנים את ביקורתם, בפרלמנט המבקרים מקבלים משכורת מהמדינה וחסינות מהכנסת. בכל מערכת בחירות אנחנו בוחרים קואליציה ואופוזיציה. שתיהן חשובות. חשובה העשייה, אבל עשייה יש בכל משטר, גם בעריצות. הדיון הביקורתי, הפינג-פונג בין הקואליציה לאופוזיציה הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. לכן המפסידים בבחירות לא הולכים הביתה עד לבחירות הבאות. יש להם תפקיד. אנחנו משלמים להם כדי למלא אותו.

בישראל אנחנו לא מקבלים תמורה בעבור הכסף שלנו. לא רק שליחי הציבור אשמים בכך. ההתייחסות המבטלת לאופוזיציה, לפחות בשמאל הפוליטי וביורשיו במרכז, היא חלק מן התרבות הפוליטית שסיגלנו לעצמנו. קצת היסטוריה חברתית – ההכרזה "אלוהים לשלטון בחרתנו" היא אמנם חלק ממסורת הימין, אבל מי שהזדהה אתה באמת הוא השמאל. יש לכך סיבות היסטוריות: השמאל היה בשלטון בצורה כזאת או אחרת מאז שנות העשרים ועד שנות השבעים של המאה העשרים. הוא התרגל. בתפישתו העצמית הוא "הקים את המדינה" ולמעשה יש לו קושאן מוסרי עליה. אובדן השלטון לליכוד ב-1977 היה טראומה נוראה שהשמאל מעולם לא התאושש ממנה. במידה רבה המהפך נתפש כאקט לא-באמת לגיטימי, תאונה, תפיסת שלטון במרמה. תחלואיה הרבים של מפלגת העבודה הודחקו. הימין תואר (ועודו מתואר) ככוח דמגוגי, פופוליסטי, פרוטו-פאשיסטי, שהצליח לשכנע את האלמנטים "הלא-חושבים", או הקלים להסתה (כאן באה תמיד איזו הנחה גזענית שמדובר במזרחים ולאחר מכן ברוסים) בטיעוניו המופרכים. כשלונות המדיניות החברתית, התנהגות פוליטית שערורייתית (התרגיל המסריח אמרנו?), כשלונות מהלכי שלום אמיתיים ומדומים? מקרים. אלוהים, אתה שלשלטון בחרתנו, למה, למה עזבתנו?

השמאל ויורשיו נאחזים בשיתוק גמור. מנהיגיו עסוקים בטשטוש עמדותיהם
ובחיפוש מועמדים שיקסמו למחנה האחר

לאלוהים סיבות משלו. עד שישנה את דעתו נותר השמאל כצאן הפועה ללא הרף בתקווה למצוא מחדש רועה ובאמצעותו – את הדיר שממנו גורש. אם הימין הישראלי מסוגל לתפקד היטב באופוזיציה, שבה צמח, השמאל ויורשיו נאחזים בשיתוק גמור. מנהיגיו עסוקים, לאין שיעור יותר מן הימין, בטשטוש עמדותיהם ובחיפוש מועמדים שיקסמו למחנה האחר. כיוון שלדעתם אין כל דרך לשכנע את הבוחר הלא-רציונלי לקבל את תפישות עולמם, הם משתדלים להסוות אותן. הם הסוו בהצלחה כזאת, שבשלב מסוים כבר לא היו להם עמדות שצריך להסוות. ויחד עם טשטוש העמדות נערכו לחפש מנהיג שייראה כמנהיג המחנה האחר שנקלע משום מה למחנה שלהם, מתוך תקווה שעם הניצחון יוכלו ראשי הממשלה שלהם (הדוגמאות המובהקות הן רבין ואולמרט) לדחוף את הגלולה המרה (של שלום, זכויות אדם, דמוקרטיה) לפיותיהם הפעורים של המצביעים. הישיבה באופוזיציה נתפשה אפוא לא כעונש על שנים של פוליטיקה רכיכתית ונכלולית ובחירה חוזרת ונשנית בנוכלים פוליטיים כמו פרס וברק, או בבובת חלון-ראווה כמו ציפי לבני, אלא כהיעדר נכלוליות מספקת וכדבקות יתר בכל דבר שאינו סיסמה שכוווווווולם יכולים לאהוב. המסקנה הייתה תמיד שלא נעשה שימוש יעיל מספיק בטריקים, בספינים ובסיסמאות. שוב הפסדנו, למרות ההבטחות (המופרכות) שהבטחנו לעצמנו (הפעם לוקחים ויהי מה). עכשיו צריך לשבת בקור ובחושך של האופוזיציה ולחכות להזדמנות הבאה.

לראות בתקופה שבין הבחירות זמן של למידה ושידוד מערכות פוליטיים

לבני (צילום: ציפי מנשה)

עדיף לא לזוז בכלל, להיות נקייה, ממלכתית. ציפי לבני (צילום: ציפי מנשה)

ועד שתגיע ההזדמנות הבאה? כיוון שאין בעיני "המחנה" שום משמעות מוסרית, פוליטית, וחוקתית לישיבה באופוזיציה, כיוון שהוא מסרב ללמוד, הוא אינו מוכן לראות בתקופה שבין הבחירות זמן של למידה ושידוד מערכות פוליטיות. האלמנטים הלוחמניים שבו רצים לבג"ץ, שם מצאו עד לאחרונה נשיא שביקש, כמותם, לעקוף את הפוליטיקה של האדם הלא סביר (בוחר הימין) במשפטיזציה של האדם הסביר (אהרון ברק וכפיליו). אם הוא פחות נחוש, הוא זוחל נואש לכל ממשלה, מציית לבוסים מן הימין, נאמן, חסר עמוד שדרה. אם החליט מסיבות טקטיות ואישיות, כפי שהחליטה ציפי לבני, לא להצטרף לממשלה, הוא מעדיף לא לעשות דבר, מחשש עינא בישא. כל תנועה לא נכונה עלולה להרגיז מישהו. עדיף לא לזוז בכלל. להיות נקייה; ממלכתית יותר מראש הממשלה. ציפי.

ח"כ דב חנין מפגין הזדהות (צילמה: שרית פרקול)

מה שהופך את ציפי מציפור בודדה על חוט לאופק שלם של ציפיות הוא הנטייה, המתלווה לחוסר העניין באופוזיציה, לייחס חשיבות מכרעת לעומד (יושב) בראש ושום חשיבות לנבחרת, שאותה הוא מוביל. בואו נניח לרגע לציפי ולחבורתה (שנלר ודיכטר, ביבי ואברהם-בלילא, הירשזון ובר און) ונחשוב על פוליטיקאי "איכותי" – דב חנין. חנין עמד בראש רשימת "עיר לכולנו" שהגיעה להישגים נכבדים בבחירות העירוניות. בשביל הבוחרים, הרשימה הייתה חנין וחנין הרשימה. למה חנין? כי הוא הטוב שבנבחרים האפשריים, אשכנזי צפוני משכיל עם משקפיים, שהוא בעת ובעונה אחת רדיקלי ולכן אפשר להצביע "רדיקלי" עאלק ולקבל אחד מהחבר'ה, שאפשר להביא הביתה לפגוש את ההורים. ולמה "עיר לכולנו"? כי דב חנין. הבעיה היחידה הייתה שחנין הצהיר מראש שהוא נשאר רק אם ייבחר לראשות העיר. לזכותו ייאמר שכך עשה – כלומר, לא נבחר ולא נשאר. מי שנשארו הם שני סגניו. עכשיו בואו נעשה חידון: מי הם סגניו של חנין, שהם בפועל האנשים המנהלים את רשימת עיר לכולנו? נכון שידעתם שמדובר ברוחיק גלעד וולנר ובאברהם מדואל? אה, לא ידעתם. המממ.

אנחנו לא רוצים לדעת מי בא עם ציפי, או עם אהוד, או עם רפול, או עם יאיר או עם שלי.
אם נדע, נצטרך לענות לעצמנו על כמה שאלות לא פשוטות

אנשים בישראל מצביעים ביבי או ציפי או אהוד או חנין. וזהו. התמיכה במנהיג היא טבעית כמובן, אבל בחלק גדול מן המקרים התמיכה הזאת מלווה בהתעלמות מן הפמליה שלו. אנחנו לא רוצים לדעת מי בא עם ציפי, או עם אהוד, או עם רפול, או עם יאיר או עם שלי. אם נדע, נצטרך לענות לעצמנו על כמה שאלות לא פשוטות. כי הבאים בתור אינם פשוט ידיים נוספות של המנהיג; יש להם אג'נדה משלהם וידיים משלהם. בשיטה דמוקרטית טובה היינו רוצים לדעת מי הם. המנצח לא לוקח הכול. לא רק לראש הממשלה יש אופוזיציה; גם למנהיג האופוזיציה יש. השנייה בדרך כלל הרבה יותר פעילה מהראשונה.

זוהי מערכת בחירות שיש בה סיכויים לתחילתו של שינוי אמיתי

כל זה מחזיר אותי למערכת הבחירות הנוכחית. אני סבור, ועוד ארחיב על כך את הדיבור במאמרים הבאים, שזוהי מערכת בחירות שיש בה סיכויים לתחילתו של שינוי אמיתי. מצד שני אני גם סבור שהסיכויים שהמחנה של מתנגדי ביבי ינצחו בבחירות אלה אינם גדולים. צריך לקוות לניצחון, אבל אסור להשליך על התקווה לניצחון את כל יהבנו. המנצח לא לוקח הכול. המפסיד לא מאבד הכול. מדובר, עדיין, בדמוקרטיה. כדאי לעשות בה שימוש נאות. צריך לברר, בדחיפות, לא רק איך יתנהגו מועמדים במקרה של ניצחון, אלא גם איך יתנהגו במקרה של תבוסה. מה הסיכויים שאדם כיעקב פרי, למשל, יהיה מעוניין לשמש כאופוזיציונר לוחם, לבקר את הממשלה בצורה שיטתית ולהכין לה אלטרנטיבה בבחירות הבאות? האמת? לא גדולים. כמו פרי ישנם רבים בפוליטיקה הישראלית. הם מגיעים כדי לשבת בקואליציה; כמעט בכל תנאי. אם לא ישבו בממשלה, הם מאבדים מהר עניין.

אלה בדיוק האנשים שאיננו צריכים עכשיו. האופוזיציה אינה ארץ גזירה. היא מקום שבו מגבשים אידיאולוגיה מסודרת ופרוגרמה אמיתית. מקום שבו הבטלנים מופרדים מן החרוצים, שבו הפרימדונות מופרדות משחקני הנשמה.

אם יש לי עצה, היא זאת: הצביעו בעד אנשים שאתם רוצים שינצחו, אבל שגם אם יפסידו ייצגו אתכם כמו שצריך. הצביעו בעד מפלגות שבנבחרת שלהן יש היגיון, ואל תאבדו עניין אחרי שמוקרא שמו של העומד בראש. גלו סבלנות. הפוליטיקה היא לא ספרינט. ה​יא מרתון. הצביעו בעד מרתוניסטים. הם נראים לפעמים טוב פחות, אבל הם מגיעים רחוק יותר.

>>> סוף נשף המסיכות: האיחוד יצר בהירות במפה הפוליטית

>>> עוד מאמרים וכתבות בנושא בחירות 2013

_____________________________________________________________________________

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה אקטואליה, בארץ, ג, דמוקרטיה, חברה וסביבה, מאמרי עמדה, מדיני-פוליטי, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על המנצח לא לוקח הכול, המפסיד לא מאבד הכול

  1. מאת הילל חכים‏:

    אביעד, מה שאתה כותב הוא נכון. הייתי מאוד שמח אם הוא גם היה פרקטי.
    בפועל המצביע הממוצע, לא רק שלא יודע מי הם המועמדים במקומות השלישי ומעלה ברשימה שלה הוא מצביע, הוא אפילו לא יודע מה הם עקרונות המצע של המפלגה שלה הוא נותן את הקול.

    "אנחנו" לא רק שמצביעים ל"כוכבים" ולא למועמדים, אנחנו גם מצביעים לסיסמאות ולא למצע סדור.

    בין השאר, המפלגה הבולטת ששוברת את הדפוס של כוכב ואחריו רשימה של אנונימיים היא ש"ס. בש"ס הכוכב נשאר מחוץ לכנסת והרשימה היא מבצעת המדיניות של הרב עובדיה יוסף. עובדה נוספת ששווה לחשוב עליה היא שחברי הכנסת של ש"ס לא צריכים להתלבט מה הם יעשו אם הם ישבו באופוזיציה.

    דוגמה הפוכה היא מפלגת חד"ש, גם שם לחברי הכנסת אין יותר מדי התלבטויות, בקדנציות האחרונות הם יושבים באופוזיציה (ועושים משם את העבודה הפרלמנטרית של מפלגת אופוזיציה כמו שאתה מייחל לה). לחד"ש יש גרעין מצביעים קשה שכנראה גם יודע מי הם חברי הכנסת השלישי והרביעי ברשימה.

    ואולי זה הפתרון – במקום לחפש מועמדים שיהיו פעילים רק אם הם יהיו בקואליציה / אופוזיציה, אפשר להצביע מראש למפלגה שיש ביטחון שהיא תהיה באחד הצדדים ולוודא שחברי הרשימה שלה יהיו כאלה שיתפקדו במיטבם בצד הזה.

  2. מאת נמרוד נוי‏:

    לאביעד קליינברג שלום רב,

    אופוזיציה זה אכן תפקיד חשוב בשיטה הדמוקרטית שלנו, אך בשום פנים ואופן לא הייתי מעמיד את איכותה של הדמוקרטיה שלנו על הבט זה של חיינו הפוליטיים במדינה. חולשת המערכת הפוליטית בישראל מורכבת מיסודות רבים ועד שלא נתמודד עמם כראוי גם אופוזיציה טובה לא תושיע אותנו. ראה ספרי "לקראת פרדיגמה חדשה", שניתן לקרוא בו דרך הקשת שמי "נמרוד נוי" בגוגל ולחיצה על אתרי. ניתן גם להגיע ישירות לספר דרך הקשת שמו המלא בגוגל. בברכה נמרוד נוי 3611500 052