לפני שנים התגנבו אליי השמועות מבעד לחומות השתיקה. עוד ועוד עדויות על ה"דברים לא דברים" שנעשים בחסרי ישע במחשכים במוסדות הסגורים הגיעו אליי. במקומות הללו נמצאת אוכלוסיה שקופה ומוחלשת. אין להם לא לובי ולא מפלגה, ובסופו של יום, אף אחד לא סופר אותם. אז, לפני למעלה מעשור, החלטתי להשתמש בחסינות המוקנית לי כחבר כנסת כדי להיכנס למוסדות בתור אורח בלתי קרוא, או לערוך ביקורות פתע, אם תרצו.

ביקורות הפתע זימנו את כל הדברים שמנסים להסתיר מאחורי שערי המוסדות. באחת הפעמים, באמצע אוגוסט המהביל וכשהטמפרטורה מורה על 38 מעלות, המזגנים לא פעלו במוסד הגריאטרי. הבעלים הפרטיים מנסים לחסוך בכל דרך ולא בוחלים באמצעי: אם זה בכביסה, אם זה באוכל, וכמובן בכוח האדם הלא-מיומן, שהקשר בינו לבין מקצועיות מוטל לעיתים בספק. היו גם מקומות שלא אפשרו לי להיכנס אליהם: נשארתי מחוץ לשער, ממתין להחלטת הבעלים או לוויתי אחר כבוד לחדר המנהל בכניסה למוסד, בטענה של פגיעה בפרטיות. כך גם בביקורת במתקן המגורשים בנתב"ג יחד עם עמותת "ילדים ישראלים". היה ברור מעבר לכל ספק שדווקא במקומות האלה יש מה להסתיר.

אני מודה שלאחר כל ביקור, הייתי זקוק בעצמי לכמה ימי השתקמות כדי לחזור לעצמי. כשאתה יוצא ממקום שבו מתייחסים לאנשים כאל אבק אדם, תמיד מתגנב החשש שבאחד הימים, אתה או יקיריך עלולים להגיע לשם, נטושים, חשופים ונתונים לחסדיהם של זכיינים פרטיים שמנסים לחסוך על חשבוננו. בסיום כל ביקור, שנערך תמיד בשיתוף ארגון "בזכות" (המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלות), היינו כותבים דוח מדויק ומפורט. כך התרענו על בעיית האלימות במוסד הפסיכיאטרי "נווה-יעקב", שהמשטרה עצרה בתחילת החודש עשרות מעובדיו, כבר במאי 2011.

אני זוכר כי ההזנחה הקשה הייתה בכל פינה. בכניסה למחלקת האשפוז היכה בנו ריח עז, ובמחלקה הועמדו לשימוש 44 המאושפזים ארבעה חדרי שירותים, כן כן. ברגע שבו האחות הראשית לא עמדה לידי, פנו אליי ארבעה דיירים וסיפרו שהוכו קשות על-ידי אנשי הצוות. הממצאים הקשים הועברו למשרדי הבריאות והרווחה בדרישה לטיפול מיידי והיכו גלים גם בתקשורת.

בעקבות הדוח החמור, התלווה אליי סגן שר הבריאות לביקור חוזר בנווה יעקב באוגוסט 2011. גם אז התלונן אחד הדיירים על אלימות. ריח עז של אקונומיקה קידם את פנינו והעיד שמישהו רק סיים לנקות מעט את הרצפות לכבודנו. מה שלא מנע ממקקים להלך חופשי במסדרונות. בדוח נוסף דרשתי להדק את הפיקוח על המגורים הטיפוליים, שאינם חשופים לעין ועלולים לשמש כר להזנחה ולהתעללות.

זוהי כרוניקה ידועה מראש של התעללות בחסרי ישע

המאבק הממושך הגיע השבוע להישג: משרד הבריאות החליט להחזיר לידי המדינה את השירות המופרט בבתי-החולים הפסיכיאטריים הפרטיים. מה שקורה בנווה יעקב הוא נחלתם של מוסדות רבים, בהם אנחנו מניחים את יקירנו לטיפולם של קבלנים שעיקר מעייניהם הוא למקסם רווחים ולצמצם הוצאות. זוהי כרוניקה ידועה מראש של התעללות בחסרי ישע.

בתי-החולים הפסיכיאטרים הם לדאבון הלב המשל למדינת ישראל כולה. המדינה שלנו התפרקה מכל אחריות כלפי אזרחיה ומשבר האמון העצום בין האזרחים לשלטון ניצב בפנינו במלוא גודלו. הכול מופקר, נתון בידיים פרטיות ולחסדיהם של אלה העסוקים בלצבור כסף והרבה ממנו. והאזרחים? יוק.

המעגל הזה של קבוצות ואנשים בחברה שדעתם אינה נחשבת ושזכויותיהם נרמסות ומופרות בזו אחר זו, רק גדל וגדל. ואנחנו שם בשביל להילחם. אם זו בת למהגרי עבודה שמועמדת לגירוש, העובד במפעל בפריפריה העומד בפני סגירה, הפלסטיני ששטח המרעה שלו נגזל, הנוסעת שספגה גידופים באוטובוס רק כי היא לא עמדה בקודים הצניעות החשוכים, וכל אדם באשר הוא אדם.

והרי זהו הסיפור של מה שקרה לנו בעשורים האחרונים. ההפרטה הפושה בכול, דחיקת קבוצות בחברה אל השוליים והידרדרות זכויות האדם במדרון חלקלק ומסוכן. את זה אנו הולכים לשנות ב-22 בינואר. החברה הישראלית עליה אני חולם היא שוויונית ואוהבת אדם, מוקירה את החלקים השונים בה, מטפחת ולא מקפחת את החלשים בה. עד שננצח.