כולם אומרים שהשדרותים חוזרים לשגרה מהר, אני לא שדרותי, אבל יכול להעיד שהשדרותים אינם חוזרים לשום שגרה. הם חיים את השגרה הזו והטילים הם חלק בלתי נפרד מנוף חייהם.

בזמן שאני כותב, נשמעת אזעקת צבע אדום… המולת צעדי השכנים ואז… בום. נפילה. תארו לעצמכם את היישובים הסמוכים יותר לקו האש, שומעים צבע אדום, בום.

ביום חמישי היה גשום ואמרו בתחזיות שתהיה סופה, ירדו ממטרים ויהיה חורף. היו ממטרים, יותר ממאה טילים התעופפו מעזה. חלקם לא הצליח לרחף עד שדרות, חלקם האחר הצליח ואפילו פגע, חלק נוסף נשם עמוק והרחיק מעוף עד אשקלון, באר שבע, אשדוד והסביבה, מה קורה לתושבי המקום?

מעט אחרי השעה תשע, חיפשתי לתומי מנת פלאפל במרכז העיר. בלכתי נשמעה שוב האזעקה ונתכנסנו כולנו מאחורי דלפק המכירה המשומן. חיכינו לנפילה, חיכינו… חיכינו ואז היא נשמעה מרחוק, אחד הסועדים (או המוכרים) התלוצץ ואמר במבטא רוסי כבד: "הלכה כל הדבש ביד מרדכי".

לאזעקת צבע אדום קוראים צבע אדום מפני ששחר אדום קלקל את מצב הרוח של ילדה בשם שחר. לפני שחר אדום הייתה אזעקה עולה ויורדת, כמו במלחמת המפרץ ולפני כן היו רק בומים. לפני לפני כן, אמנם לא היה שלום, אבל היו עושים שוק בעזה. עכשיו עסקי הזגגות, במיוחד במחלקת החלונות, פורחים.

מספרים על בעל קיוסק מוכר אשר בביתו לא היה מרחב מוגן, מה עשה? בכל פעם שהייתה העיר מופגזת, חילק את ילדיו בין החדרים בבית.. עניין של המזל, שרק אחד יילך. למשפחה שלום. מספרים גם על הונאות ביטוח גאוניות, אם יפול טיל בביתך, הטח את המחשב על הריצפה, רסק את מסך הפלזמה על הקיר והסע את רכבך אל הסלון, הביטוח יכסה.

עוד אגדה עירונית: מספרים על בחור שנסע ברכבו בשדרות והאזין למוסיקה בווליום גבוה, לפתע ראה אנשים רצים אל עבר תחנת האוטובוס, עצר את רכבו בפתאומיות, הרים את מעצור היד והצטרף לריצה. הם כולם עלו לאוטובוס והוא נותר המום למראה הפקק שיצר בכביש. יש עוד הרבה סיפורים מצחיקים-עצובים ומקווים שהם הזיכרון היחידי שישאר.

בכניסה לעיר אפשר לראות תלמידי כולל עוצרים טרמפים, בגשמים ובמטחים, כנראה שזה אף פעם לא ישתנה. כל אחד ששאלתי אם הוא לא רוצה לגור כאן, צעיר או מבוגר, ענה לי שהוא לא מסכן, שהממשלה אכן מקפחת, אבל הוא לא עוזב את שדרות. לחלקם יש אידיאולוגיה שלמה סביה הבחירה לגור כאן, על כך שבעצם אם לא היו תושבים וחיים שגרתיים בשדרות, זה היה ניצחון לערבים, ושחובתינו, כיהודים ציוניים, לחיות כאן למרות הקשיים.

כששאלתי תלמידים לשלומם ודעתם בנוגע למצב, הכריזו שהם מרגישים בטוחים בבית ספרם הממוגן, ״פעם פגע בנו טיל, אבל לא נכנס, רק בכיתה ליד״, כך ילד בן שמונה.

המשכתי לתהות בקשר למרחבים המוגנים, האם הם באמת מוגנים? באחד מסיורי, למשל, במכללת ספיר, נתקלתי בפס שחור על הרצפה, מעבר לפס, לכיוון הקיר, סומן המרחב המוגן. באמת שיש לי נטייה להאמין לתמרורים ושלטים אך משום מה – אינני מרגיש מוגן דווקא מעבר לסימון.

היום כולם מאחלים לכולם יום שקט ואומרים אמן. לי צריך לאחל שאף פעם לא ייפול טיל ברדיוס שלושים מטר ממני, לא בטוח שאעמוד בזה.

הכותב הוא סטודנט ממכללת ספיר בשדרות