מדינת ישראל צריכה היתה לפתח את נמל אילת, כנמל בינלאומי  לדרום ולמזרח, ולאחר מכן להפריטו במחיר גבוה ובתנאים ממלכתיים הולמים. בפועל היא נהגה בשבוע שעבר כמו תגרנית בעבור חופן,  במחיר כמעט מגוחך עבור נכס בעל פוטנציאל אדיר.

זה שנים שמדברים על העברת נמל התעופה על מנת שיוכל לקלוט מטוסים רחבי גוף בשטחים מצויים (בניגוד לשדה דב על מגבלותיו, שאליו התייחסתי במאמר קודם), אך הוא עדיין תקוע בלב העיר. עם קצת חזון והרבה מעש, אילת יכולה להפוך לפנינה סביבתית ותיירותית בינלאומית שתמשוך אליה מאות אלפים מרחבי תבל.

כל אימת שאני מבקר בעיר הזאת ורואה את התקדמותה אינני יכול שלא להיזכר בביקור הראשון שלי באום אל ראשרש בשלהי 1948, במסגרת סמינר של הסוכנות היהודית לשליחים שנערך בירושלים. בסיומו עלינו על משאיות עם ברזנטים ועשינו יותר משבועיים ברחבי הערבה ובשיפולי המדבר. המוטלים והאכסניות ביום ובלילה היו כיפת השמיים, והמזון אוחסן במשאיות. המדריכים שלנו, שהוליכו אותנו בנתיבים חבויים, במעלות במורדות, בנחלי אכזב, בנקיקים, בקניונים, היו מנשקה הראל (מפקד גדוד בפלמ"ח), לימים פרופסור מנשה הראל, אחד החוקרים הבינלאומיים הידועים לחקר הנגב,  והמדריך והמורה הגיאוגרפי ,יוסף ברסלבסקי (יוסף ברסלבי), מרצה וחוקר נודע בתחום ארץ ישראל ובעיקר הנגב והערבה. מה שהנוף וגורמי הסביבה לא אמרו לנו, מנשקה וברסלבסקי השלימו והסבירו את קסמי הערבה. בלילה שרנו בהדרכת מנשקה וקולו הרועם "ככלות ייני תרד עיני פלגי מים". אני עדיין שומע את הדהוד המפלים ההם במרחבי הזיכרון.

הפעם הגענו לאילת במסגרת סיור שיזם ארגון הגמלאים של רשות השידור בשיתוף מחלקת הרווחה שלה. היה זה טיול שקיפל בתוכו גם הנאה וגם למידה. אילת ממוקמת  בין רכס הרים לחופי הים האדום וגובלת עם מצרים וירדן. מפרץ אילת הוא הנקודה הצפונית ביותר בעולם בה מצויים אלמוגים, והוא  מהווה בית גידול טבעי לאלפי דגים. עולם החי באזור אילת מכיל מגוון רחב בעלי חיים מדבריים, הכולל חרקים, עופות, זוחלים, יונקים וטורפים. הערבה נחשבת לאחד האזורים הטובים לצפייה בציפורים נודדות, בשל מאות המינים העוברים מעליה בתקופות הנדידה. המפרץ, שהוא אחת מן הלגונות היפות, כמו פאתי העיר ממערב ומצפון, הערבה וקצה המדבר, הם בעלי ערך חינוכי-סביבתי מן הדרגה הראשונה. את החינוך חווה המבקר בשני מעגלים: המעגל הרגיל של התייר המבקר שלומד, והמעגל הראשון, זה שמלמד. היופי הוא ש"המורים" הם צעירים, חלקם עוד לפני גיוס, שהם מומחים בידע ובהגשה בתחומים כמו צפרות, או שוניות ואלמוגים ואוצרות הים. חלקם  אחרי גיוס, שהוריהם היו שוחרי סביבה או צוללנים. את נושא הסביבה לומדים הילדים בגן.

כיום, מה שהיה פעם "מכרות המלך שלמה" הוא הפארק הלאומי תמנע, שטח גדול ואגם בטבורו, שאפשר לשהות בו ימים  וללמוד רק על מקצת ההיסטוריה והמשמעות העכשווית שלו.

בשנת 2012 מנתה העיר אילת כ-50,000 תושבים רשומים, ועוד כ-10,000 שוהים זמניים. שטח השיפוט שלה הוא 84,789 דונם, והיא העיר הרביעית בגודל שטח שיפוטה בישראל. משנת 1985 מוגדר אזור אילת כ"אזור סחר חופשי" הפטור ממע"מ (פרט למוצרים בודדים) וממיסים נוספים. אילת סמוכה לטאבה שבשליטת מצרים ולעקבה שבשליטת ירדן.

אילת  כמוקד תיירותי

אילת היא עיר תיירות, כאשר מוקדי המשיכה העיקריים בה הם ים סוף וחופי הרחצה שלו, הטיילת שסמוכה להם, שמורת האלמוגים, פעילויות ימיות שונות, תנאי אקלים נוחים בעונת החורף ונוף מרהיב וכן  מוקדי משיכה מיוחדים לתיירים כמו  מתחם "עיר המלכים", המצפה התת-ימי, מתחם של אקווריומים מכל סוגי הדגה, ובאחרונה נוספה אטרקציה מיוחדת: קניון ופארק הקרח. הקניון בנוי במעגל כמו מתחם הדיוטי פרי בשדה התעופה בן-גוריון, בטבעת הפנימית בתי קפה ובלבו משטח קרח עליו מחליקים. אתר יפהפה ומושך.

באילת מתקיימים פסטיבלים שונים, שהבולט בהם הוא פסטיבל הג'ז בים האדום, פסטיבלי מחולות, ובאחרונה גם מוזיקה קלאסית. אגודת העיתונאים בתל אביב אימצה את העיר לקיום כנסים בנושאי התקשורת. לתקשורת עצמה, לעניות דעתי, זה לא מוסיף הרבה, אך לאילת זה עוד מקור הכנסה. יש באילת 50 בתי מלון, מהם מפוארים ביותר.

 לאילת  נכס תיירותי נוסף שאינו נדל"ני אלא אנושי. אין עיר בישראל בה השירות שניתן, בבתי מלון,  במתחמים ציבוריים ופרטיים, הוא כה חם ולבבי. האילתים למדו מזמן שעירם ניזונה מענף התיירות ולכן השירות חייב להיות למופת.

התעבורה ביבשה, בים ובאוויר

לפני כחודשיים אישרה הממשלה הקמת קו רכבת לנוסעים ומטענים, מאילת למרכז הארץ. בתוך שלושה חודשים יגיש צוות מקצועי, בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה, עו"ד הראל לוקר, החלטה על הדרך המועדפת למימון וביצוע הפרויקט. שלוש החלופות האפשריות לביצוע הקו הן הסכם בין ממשלתי בין ישראל לסין, הקמת המיזם בשיתוף הסקטור הפרטי, או הקמתו באמצעות מימון מתקציב המדינה.

הרכבת מיועדת להעביר נוסעים מתל אביב לאילת תוך שעתיים, ומהירות הנסיעה שלה תגיע ל-300 קמ"שבחלק מקטעי הדרך.

אמנם ההתעניינות שלי לגבי מאמר זה התמקדה בעיקר בנמל, אך רציתי ללמוד קצת  בנושא הקשר היבשתי, כלומר מסילה בין מרכז הארץ לבין אילת. למי שקורא או שומע את הידיעה, הרושם הוא שמדובר בעיקר בכסף שעונה על הכל. זה נכון. אבל כיום השקעה כרוכה בכדאיות, ומי שאינו מצוי בסוגיית תכנון המסילה, והדגש הוא על תכנון בלבד, היה צריך לבוא לפני שאכלסו את אילת. כיום, אם מדובר בהעברת מטענים, בעיקר ממפעלי האשלג מים המלח ועד לים סוף, הגורם  המפריע בראש וראשונה הוא, לא פחות ולא יותר – העיר אילת. זאת עובדה. ניתן לעקוף אותו על ידי בניית נמל חדש שאליו תגיע הרכבת על מטעניה, או ע"י העברת מטענים מן המסוף בקצה אילת באמצעות רכבים. ישנם עוד תרחישים, אך כולם כרוכים בהוצאה ענקית. הצד השווה שבהם הוא המורכבות הגדולה בכל הקשור בכדאיות הרכבת למטענים. הנוסעים לא יכסו אפילו שמינית מן ההוצאות.

אשר לנמל התעופה, דומני שישנה סינתזה מושלמת בין מיליוני המילים שנכתבו לגבי הצורך בהרחבת  נמל התעופה באילת לבין השנים מאז החלו לדבר על זה. החלופות שהועלו לסירוגין מלמדות לא על מעשים אלא על הבל פה ומחדלים. החדשה האחרונה (ואינני בטוח אם גם האחרונה) היא שבתמנע יוקם  שדה התעופה העתידי שיחליף את הטיסות האזרחיות בשדה התעופה בעובדה ואת שדה התעופה הקיים באילת. נמל התעופה החדש מתוכנן לפעול בעוד שלוש שנים. דרכו יעברו מיליון וחצי נוסעים, מתוכם 90% בטיסות פנים–ארציות. לפי הדיווחים בעיתונות המסתמכים על משרד התחבורה, עבודות התשתית יתחילו בקרוב מאוד.

להערכתי מדובר בהשקעה, שרשמית נאמדת במיליארד וחצי שקל, שכן שטחים יש, אבל גם סחבת יש. עם כל זאת אני מאמין שזה עשוי לקרות תוך חמש שנים, מה שאין כך לגבי הרכבת שעוד נשמע עליה הרבה יותר מאשר על הקו המהיר לירושלים. סיפור אחר הוא הנמל באילת. 

מכירת סוף עונה

החברה שזכתה במכרז היא חברת פפו ספנות שבשליטת האחים נקש, להפעלת הנמל לתקופה של 15 שנים, עם אופציה להארכה בעשר שנים נוספות, וזאת בתנאי שתעמוד ביעדים שהציבה המדינה במסגרת המכרז.  בהודעת משרד האוצר, צוין כי "העברת זיכיון הפעלת הנמל לחברה פרטית תביא לפיתוח ולמימוש הפוטנציאל האסטרטגי והכלכלי הגלום בו למשק ולענף: העברת הזיכיון לידיים פרטיות תחזק ותגביר את התחרות בענף הנמלים בישראל, תייצר ערך לצרכן הישראלי, ליצואנים, ליבואנים ולכלל המשק הישראלי. כל זאת, באמצעות התייעלות, העלאת רמת השירות, הפחתת תעריפים למשתמשי הנמל, שיווק שירותי נמל וגיוונם, ובכלל זה יצירת קווי הובלה חדשים לרבות קווי מכולות, דרך אילת. לשם כך התחייבה החברה לפתח את תחום המכולות, תחום המהווה תנאי למימוש האופציה להארכת הזיכיון". אני מאוד ספקן לגבי עסקות כאלה לנוכח התקדימים, אבל צריך לקוות. אולי.

נמל אילת משמש כשערה הדרומי של מדינת ישראל למדינות המזרח הרחוק, אוקראינה, מזרח ודרום אפריקה והודו. הנמל התחיל את פעילותו בשנת 1950 ועם הקמתו, נבנה גם מגדלור אילת. ב-2005, בעקבות הרפורמה בנמלי הים בישראל, הוקמה החברה הממשלתית נמל אילת בע"מ, שבמסגרתה מתנהלים שירותי התפעול של הנמל. מרבית פעילות הנמל מקורה בייבוא כלי רכב מהמזרח הרחוק וכן מפעילות ייצוא של מפעלי כימיקלים לישראל. בכל הקשור בנמל  כמוקד יצוא, מדובר בדשנים, וגם הם בחלקם מועברים דרך תעלת סואץ, שבמקרים רבים המעבר זול יותר מאשר שינוע במשאיות בהעברה יבשתית לאילת. אבל הוא גם נמל יבוא. בעיקר מכוניות מיפן ומכולות. היתרון בהבאת מכוניות לאילת הוא השטחים הפנויים שבהם ניתן להחנות מאות כלי רכב עד להעברתם לסוכנים ולבעלים, שטחים שאין כמוהם בשום נמל אחר. כמובן, הוא משרת גם את חיל הים.

אין שום סיבה שבעולם שבאילת, בדומה להרבה ערי תיירים בעולם, לא יקום קזינו

בניגוד לנמל תעופה ולקו רכבת, נמל אילת עונה על הצרכים של יבוא ויצוא, אבל אינו עונה על הצורך של היות אילת עיר תיירות. מכיוון שהמפרץ הוא עמוק מים, גם ספינות פאר יכולות לעגון בו. יתרון זה אינו מנוצל, בינתיים. הנמל כיום  עונה לצרכי התיירים במובן ההיצע של שירותים ומצרכים. בשעתו, כאשר מומחי תכנון נפגשו עם איל הספנות טד אריסון ושאלו אותו לגבי הסיכויים, הוא התבטא כך: "האמריקני נוסע באוניה שמה שמצוי בה מזכיר לו את הבית. הוא אוהב גם לעגון במקומות שאמנם הם חדשים, אבל מזכירים לו את הבית". אילת היום עונה על הצרכים האלה. התיירים אוהבים את אילת. מאילת ניתן לטייל לערבה ולפארק תמנע המרתק ואף להרחיק לעין גדי ולמצדה, מקומות שתיירים משתוקקים לראות. ואגב, אין שום סיבה שבעולם שבאילת, בדומה להרבה ערי תיירים בעולם, לא יקום קזינו. אלא אם כן לא אופתע כי בעידן שבו מגלים מידי יום את הקשר בין ההון לשלטון יש אי-אלה אלמונים שיש להם קשרים סמויים עם אותם עשרות גופים של עולם תחתון, או סתם שוחרי מכת כסף מהירה שמפעילים עשרות חדרי קזינו,  או כאלה וירטואליים. זאת תעשיה בלתי חוקית שמגלגלת מאות מיליונים, שלמדינה אין שום הכנסה ממנה. מי שאחראי לחור הזה הוא לא העכבר של המאפיה שלנו, אלא הממשל המהוגן. וכבר נאמר כי מפעל הפיס הוא מפעל ההימורים הגדול במדינה. ומי ששוכח זאת, אמנם לא רואה את משיכת הקוביות  של הקרופייה, אבל יש כרוז בדמות אראלה בקולה וחזותה שמודיעה על הזכייה הגדולה בהימור. השאר עושה פרסומת בהיקף אדיר.

לאילת יש מתחרה רצינית, עקבה ממול. העיר עצמה אמנם פחות הדורה מאילת, אבל הנמל הולך ומתפתח, ובעבר היווה גם נמל יבוא ויצוא לעיראק, שאין לה מוצא לים, ואפשר שאם המצב הבטחוני בעיראק יירגע הפעילות העיראקית שבו תגבר.

לא צריך להשקיע מיליארדים בבניית מסוף עכשווי ויפה לתיירים, בין אם הם באים באוניות ענק ובין ביאכטות. ראש העיר אילת, מאיר יצחק הלוי,  שיש לו קבלות בעשייה, ודאי ייתן כתף לכל יוזמה. הערת אגב: הצעתי בעבר שהדרך לטאבה תיקרא על שמו של נשיא מצרים אנואר סאדאת, שהיה המנהיג הערבי הראשון אשר העז לפרוץ את המצור הגיאופוליטי על ישראל, ובגינו שילם בחייו. פעילותי זו להנצחתו נכשלה. אמנם  הלוי הסכים לפעול, אבל אצלנו בתחומים המוניציפליים, האחריות על הנעשה בתוכם היא אך ורק בכל הנוגע בצרות. בכל השאר יש משרד אוצר ומשרד הפנים הכושל. כשלנו. יש ועדות שמות, שמוציאות שמות מן הגורן מן היקב, ובעיקר מקרב אנ"ש. אשר לנמל, בעניין זה  צריך להפעיל מכבש על הכנסת הבאה, מעבר למפלצת הביורוקרטית , כדי לשפר משמעותית  את השער הדרומי של המדינה. זהו שער שצדיקים אמנם לא יבואו בו, אבל תיירים יבואו. יש לנו מספיק צדיקים כאן שאותם ניתן לייצא, אבל תיירים חסרים לנו.

[related-posts title="עוד בנושא אילת"]

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל