״סע לאט, עם חלון פתוח ובלי מוסיקה בווליום גבוה, כאן זה לא תל אביב, תקשיב לרחוב, לשמיים, אולי תישאר לישון?"
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
ההנחיה היא: להשאר במרחק חמש עשרה שניות מהמרחב המוגן.
מה זה אומר?
לפנות ערב, אחרי החיסול של ג'עברי. אנשי הדרום יושבים בבתיהם, חרדים לשמע הפיצוצים ושאון הכלים האוויריים של צה״ל.
מרוב שעמום וחוסר מעש, מהולים בפחד ואימה, מתעורר הוויכוח הפוליטי ורגשות קשים שהותירה מלחמת עופרת יצוקה צפים ומתגלים מחדש. מה יהיה הפעם? איזה מנהיג ישראלי רוצה שלום? איך זה ששוב פעם הסלמה לפני הבחירות? החכמים טוענים שידעו שהמבצע יצא לפועל כבר אתמול, כי שלשום, כשנורו עשרות טילים אל עבר שדרות, לא הייתה תגובה מיידית מצדנו: ״ככה גם היה בפעם שעברה, ממש לפני הבחירות".
מיום חמישי לא יתקיימו לימודים ולא תהיה יציאה לעבודה. כל הילדים יישארו בבית, כל בתי העסק, חוץ מפיצרייה אחת, סגורים כבר מהיום.
ערב על כוס קפה בביתם של זוג צעיר, אנחנו מנסים להבין איך יראה השבוע הקרוב. האייפונים דלוקים על אפליקציית צבע אדום, כולם דרוכים ומוכנים לזנק לממ"ד. אם היה שם מקום לארח, היינו יושבים בממ"ד. ״מרוב פחד שלא נספיק להגיע לממ״ד, היא לא תתקלח ואני לא אשב בבית השימוש״. כך המארח.
בהישמע הצבע האדום, רצנו למרחב המוגן, אני, הזוג המארח וחיות המחמד שלהם (חתול בעל עין אחת וכלב). פתאום, בחדר המוגן, ראיתי את הפחד בעיניים שלהם. ככל שניסו לחייך ולהסביר פנים, נשקפה מפניהם תחושת חוסר אונים. עומדים ומחכים. מישהו מזכיר חברה שנפצעה בידיים, במלחמה הקודמת, ״אבל רק פגעו בה הרסיסים, בידיים, לא משהו רציני״.
בלכתי, אמרה לי המארחת: ״סע לאט, עם חלון פתוח ובלי מוסיקה בווליום גבוה, כאן זה לא תל אביב, תקשיב לרחוב, לשמיים, אולי תישאר לישון?"
לילה.
בלילה ציפיתי למצוא עיר רפאים. ברדיו מראיינים אנשים שמנסים לישון בממ״דים, על פי הנחיות פיקוד העורף. העיר אכן שקטה. בנקודות התצפית מצאתי קהל ערני ותוסס. בני נוער מקומיים הפכו את הצפייה בשיגורי טילים, לכיוון שדרות, לספורט חדש. טיפסתי בחשש על אחת הגבעות. הציעו לי כסא, תה, והסבירו לי בדיוק מה רואים. "ממול – עזה. מימין – אשקלון. שם רחוק זו באר שבע״.
אני רוצה מאוד שהנערים ירדו מהגבעה, אבל אין סיכוי שזה יקרה. זה קשה, זה אדיוטי, זה בידור מיותר, אסור ומסוכן. אני שואל את עצמי בקול רם האם זו דרך לגיטימית להתמודדות עם המצב.
לפתע, עלה גוף מואר השמיימה וכולם צעקו ״שיגור״. הטיל התעופף ימינה ונעלם. אחרי המחזה, הגיעה גם העדות הקולית. בום. ״בבוקר, יהיו כאן מלא אנשים ולא יהיה מקום לעמוד על הגבעה. גם ככה זה מסוכן באותה מידה. אנחנו פה בלילה, מעודדים את צה״ל. לערבים בכל מקרה לא אכפת מאיתנו, יורים ישר לבאר שבע ואשקלון. אפילו הם ויתרו עלינו״. כמובן שבציניות.
שדרות, צהרי היום.
"אין נפגעים, מזל שלא היה אף אחד בבית, פגע לו בול בדלת הכניסה".
עומדים על הגבעה ומשקיפים על הקרב האווירי, כיפת ברזל שלנו פוגשת את הטילים שלהם בדיוק באמצע הדרך. זה קצת כמו לצפות בסופת ברקים ורעמים, מרגע שרואים את תמרות העשן, סופרים שניות עד הישמע הבום.
"צבע אדום! צבע אדום!" נשכבים על הרצפה ומיד נשמע פיצוץ אדיר. כמאה מטרים מאיתנו, אני רץ לצלם, אין נפגעים, נגרם נזק, יכול היה להיגמר אחרת.
כולם פה מכירים את כולם, יודעים שהוא (הדייר) לא בבית וממשיכים בצפייה האובססבית. מתחת לגבעה, כביש נירעם-ארז. תנועת המשאיות המשנעות את כלי הקרקע מתגברת וכולם פה מצפים בכיליון עיניים לכניסת חיל הרגלים. מדהים איך שכולם פה מתורגלים ומכירים לעומק את תנועת כוחותינו.
"או היום או במוצ״ש תהיה כניסה קרקעית, הנה מגיע אוטובוס מלא חיילים, הנה טנקים, הנה כניסה, יציאה, כיפה…" כך מתלהם אחד מתושבי שדרות הוותיקים, אשר בנו נפצע במהלך עופרת יצוקה. והוא ממשיך: "אז, במלחמה, בני שיקר לי בטלפון שאין כניסה לשדרותים ואני האמנתי לו. ערב אחרי התקרית ביקרתי אותו בבית החולים, המ״פ שלו נהרג. התקשרו אליו היום ואמרו לו שיהיה מוכן. תאמין לי, אמיר פרץ, כל הכבוד לו. כולם צחקו עליו והוא התעקש על כיפת ברזל".
יש שתי גבעות תצפית, אחת מלאה עד אפס מקום (!) בכתבים והשנייה, בה אני עומד, מלאה בתושבים שפשוט מסרבים לשבת בבתים. פה מנתחים את המצב בצורה מאוד אמוציונלית ומאוד גאה. עובדות מוצקות? לא בגבעה הזאת: ״פה זה הבית שלנו ושם בעזה, החיילים, לא הערבים, הם הם האחים שלנו". כך יושבי הגבעה.