Skip to content

קיזוזים זה לא הכול

"קיזוז" בקאמרי היא הצגה מבדרת ומצחיקה, שמציגה את נבחרי העם במלוא מערומיהם, תרתי משמע. מי שמצפה לסאטירה פוליטית בועטת ונושכת, יתאכזב. משחק מצוין של שמואל וילוז'ני, לימור גולדשטיין ואבי טרמין - ומעל כולם בולטת אודיה קורן בתפקיד מתנחלת פנאטית
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

[rating=3]

לתיאטרון הקאמרי יש להיט ביד, או בעצם בין הרגליים: "קיזוז", שכתב וביים אילו חצור, היא קומדיה סאטירית, שמציבה מראה לא מחמיאה מול נבחרי העם ומול עבודת הכנסת, וגם מציגה שני ח"כים, מימין ומשמאל, במלוא מערומיהם, תרתי משמע.

שמואל וילוז'ני הוא ח"כ בני שבות, מתנחל מהימין שבקואליציה, נשוי לתפארת ואב לילדים, שמנהל רומן עם לימור גולדשטיין – ח"כ תמרה ירדן, יו"ר מפלגת השמאל שבאופוזיציה ואלמנה סקסית. מעל דוכן הכנסת ובתוכניות טלוויזיה הם אויבים מרים, אבל במיטה, מתחת ומעל לסדין בצבעי דגל ישראל, הם זוג אוהבים, שעושים את זה בביתו של טייקון פאשיסט, שתורם לימין.

רבים ואוהבים. וילוז'ני וגולדשטיין. צילום: טל פרי

בני הזוג, שלא יתנו לדעות הפוליטיות להפריד ביניהם,  מחליטים להתקזז לפני הצבעה גורלית על עתיד ההתנחלויות ביהודה ושומרון.

באמצע, בין כל הדמויות במחזה, מתרוצצת אודיה קורן – מוריה שבות, מתנחלת פנאטית ואשתו הקלאפטע של ח"כ שבות, שנמצאת על סף מולטי אורגזמה מרוב תשוקתה לארץ ישראל השלמה והבנויה.

הטקסטים של "קיזוז" לקוחים מכותרות העיתונים ומקלישאות שעוסקות בוויכוח על עתיד השטחים וההתנחלויות פלוס יצרים, תככים ופיתויים.

העלילה זורמת, הקומדיה עובדת, פה ושם הטקסט יורד הכי נמוך, אבל זה לא מפריע לקהל לצחוק כמעט ברציפות במשך שעה וחצי. הבימוי של חצור מוציא את המקסימום מצוות השחקנים המצוין שהועמד לרשותו. בולטים במיוחד וילוז'ני, גולדשטיין ואבי טרמין, שמשחק שני תפקידים – ח"כ ערבי ופקיד מדינה.

תשוקה לא"י השלמה. וילוז'ני וקורן. צילום: טל פרי

הבולטת מכולם היא אודיה קורן, בתפקיד המתנחלת מוריה שבות, שמגלמת דמות אמינה ומוטרפת כאחד, ומשכיבה את הקהל מרוב צחוק.

אף אחת מהדמויות לא יוצאת טוב מהמחזה שכתב חצור, אבל מי שמצפה לסאטירה נושכת ובועטת, יתאכזב. מדובר בתיאטרון הקאמרי ובקומדיה סאטירית רכה, שלא תעורר סערה למרות ניסיונותיו הפאתטיים של ח"כאורי אריאל לעשות כותרות כאשר ביקש ממנהלי הקאמרי להוריד את ההצגה.

כאן, אולי, טמונה ההחמצה הגדולה של "קיזוז": במקום ללכת עד הסוף עם הסאטירה ולגעת במקומות הכואבים באמת ואפילו להרגיז, החליטו בקאמרי לבחור באפשרות הבטוחה והקלה – ולעשות הכול כדי להצחיק. זה אולי טוב בשביל קופת התיאטרון, אבל אני בספק אם זה נכון לתיאטרון רפרטוארי, שתפקידו, במקרים כאלה, לאתגר את הצופים ולעורר אותם למחשבה ולא רק לבדר אותם.

1 Comment

  1. מאיר מינדל, מלחין והסטוריון
    16 בינואר 2014 @ 12:13

    שלום לאילן חצור ולאלון אופיר,
    נהניתי מאד מ"קיזוז" ,שראיתי שלשום. בקשה אחת לי- ניסיתי לשמוע את כל השנינויות של המחזאי וקלטתי רק חלק מהן.
    וזאת למה- כל השחקנים חטאו ברישול ההגייה של המלים. מפאת התרגשות או מפאת אי הקפדה של הבמאי או מפאת
    אי הבנת החשיבות של הנשימה בזמן המונולוג.
    מאד חבל לי כי המחזה- טוב מאד, המשחק- קולח, התפאורה- מתאימה, אפילו הבקשה לכבות את המפלצות האלקטרוניות- מקורית היא. מדוע יצאתי וחצי תאוותי בידי? בגלל בליעת הברות, חצאי מלים, אי הקפדה על עיצורים ועוד מרעין בישין.
    אודה מאד למזכירה אם הערתי תגיע לידיעתם של הבמאי והמחזאי.
    עוד יותר אודה אם אזכה לתגובה. בברכת חג נטיעות שמח.. מ.מ.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן