משחק הפינג פונג הנצחי בין ימין ושמאל בישראל ממחיש שלמרות הכל, יש כמה הבנות בסיסיות שאין עליהן ויכוח. כמעט כולם רוצים שלום ומאוד לא רוצים מלחמה. מוכנים לוותר למען השלום. אז נו? מה הבעיה? ישאלו הימנים. אנחנו מסכימים לגמרי, לא?

השיח הנוכחי מאפשר לשמאל להשיב, למשל: הבעיה היא, אחי, שאנחנו דפוקים. שהפכנו לבית היוצר של תיאוריות ספינים וחשדות הדדיים, שאנחנו אוהבים לשנוא, ובקטגוריה הזו, ביבי לוקח אצלנו את הגביע.

היום זכה הגביע של ביבי לציפוי יהלומים: מחנה השלום מציף את הפייסבוק במגוון נוסחים, שרובם ככולם תגובה צפויה ולא מקורית לפעולה "עמוד ענן" (הפעם הצליח להם עם השם, לא כמו עופרת יצוקה) בעזה. כמה שקופה החשדנות של לוחמי השלום ועד כמה היה ברור שבו ברגע שצה"ל יפצח בפעולה, תוצף תיאוריית הקונספירציה הטוענת כי הפעולה (ונקווה שלא תהייה "המלחמה") היא "תעמולת בחירות".

מדהים לגלות, בכל פעם מחדש, עד כמה כולנו, כולל השמאל הרדיקלי, רוצים את אותו דבר, ועד כמה גדולה התהום הפעורה בינינו. זו שעה טובה לכתוב על נרטיב השמאל, הנשען תמיד על לקסיקון שחוק לעייפה, שבסדר יורד משמשות בו המלים "כיבוש", "דיכוי עם", "חיילי צה"ל פושעים אכזריים ונטולי חמלה" וסיפור תורן של גדעון לוי על פלסטיני שקרה לו משהו, כמובן באשמתנו, "ממצאים" חד צדדיים של ארגון "בצלם" וכמובן, הכי הכי חשוב – "להחליף את ביבי".

מצחיק/עצוב ש"הציבור" הלא נאור לא מבין את המסרים ומפרש הכל הפוך. את האנטי של השמאל הוא הופך דווקא להיסחפות לא רציונלית אחרי ביבי. להראות להם, לסמולנים האלה. לכן, אולי צודק השמאל כשהוא מניח שהמבצע ישפר את סיכויי ביברמן ואהוד ברק בבחירות הקרבות.

שמאלנים יקרים, אחינו לנשק, כמה שתשליכו על ביביברק בליסטראות, כך תגבר אהדת הציבור אליהם. למה? כי הציבור לא סובל אתכם. אז הגיע הזמן לשאול, בכנות, למה הציבור מתעב את הסמול? הציבור הוא כמובן ההמונים הלא אינטלקטואלים, רצוי מזרחים, אלה שיש להם ראש קש ושכל של לטאה מיובשת ולכן הוא לא יודע לדקלם את המנטרות שלכם. בעצם, לציבור הזה יש היגיון מה-זה-עקום. הם, למשל, מתפתים לחשוב שהשכנים שלנו לא רוצים שלום ושהם מתכננים את ההפוגות במתקפה על הישראלים לפי נוחותם וגם לפי המינוח שלהם. כשמנהיגיהם נאלצים להתחבא, הם שולפים מיד משהו כמו 'הודנה' או אופציות אחרות שהדעת הפלסטינית מסוגלת לסבול, כי הדעת הפלסטינית לא רוצה פה בכלל את ישראל: לא בגבולות 67' ולא בכלל.

הם, הפגאנים היהודים האלה, גם מאמינים שהמבצע היה כורח המציאות, כי לדעתם אנחנו לא צריכים לשתוק כשיורים על אזרחים שלנו. איזה יצר נקמה קמאי ומטופש. אתם מנסים לענות להם, להחדיר לראש הנבוב שלהם שממילא זה לא יעזור כי ישראל לא תוכל לשבור את חמאס, ואתם אפילו מצטטים את ביביברק, והם בשלהם. הם לא מבינים שהפעולה הזו לא תעזור בכלום. ושלכן אנחנו צריכים לשתוק ולתת להם להמשיך לטווח את יישובי הדרום. אתם, האינטלקטואלים, יודעים למשל היסטוריה. לכן אתם יכולים להסביר, על סמך תקדימים היסטוריים, יותר טוב מה זה ספין ותזמון של ערב בחירות ואתם יודעים כמה שהממשלה צינית עד כדי יוזמת מלחמה כדי לנצח בבחירות.

לפני חודש נערכה פתיחת תערוכה בהשתתפות בתי ביד מרדכי. שמונה ק"מ מעזה. שבוע קודם, היו מטחי רקטות/טילים/גראדים (מחק את המיותר) לעבר יישובי הדרום. "איש לא נפגע ולא נגרם כל נזק". נסענו. ישבנו בקפה ג'ו שחטף בעבר פגיעה ישירה . למחרת, שוב שמענו דיווחים דומים בחדשות. מאז זה לא פסק.

ביישובי עוטף עזה, בקרית מלאכי, חיים (והיום מתים) אנשים. בשדרות יש ילדים שהולכים בבוקר לבית הספר ושומעים בדרך אזעקת צבע אדום. ילדים שמרטיבים במיטה והורים נפגעי חרדה. ההפגזות אינן פוסקות. השמאל מציע לא להגיב וחושב, כמונו, ש"הלוואי שימותו" מפקדי החמאס לדורותיהם, אבל עדיף שזה יהיה מוות טבעי ובינתיים, שימשיכו להפחיד ולפעמים גם להרוג או לפצוע אזרחים בדרום הארץ. זה נראה להם מחיר סביר לשלם להגשמת חלום השלום של כולנו, בעיקר כשלא הם משלמים אותו.
עוד נרטיב מופלא מציע 'לדבר' ומוסיף בנשיפת בוז ומשטמה ש"ביבי לא רוצה לדבר איתם. המצב הזה נוח לו". ומהו "המצב הזה"? זהו המצב של "הכיבוש".

והנה שוב אנחנו מסכימים עם השמאל. נהדר. כולנו רוצים לדבר. עם מי? אדרבא, אולי תנסו לדבר, למשל, איתי. להסביר לי עם מי יש לנו לדבר. להסביר לי למה החמאס ובני בריתו ממשיכים להפגיז אזרחים בדרום הארץ אחרי ההתנתקות המקודשת? למה אבו מאזן לא מוכן להיפגש לשיחה מקדימה עם הישראלים (אולי כי הוא פוחד שבביקורו הקרוב בעזה יחסלו אותו)?

חזון שתי מדינות לשני עמים יזכה למחיאות כפיים של הרוב המכריע של הישראלים שהוא גם מאוד מאוד נגד מלחמה. רבים יתמכו בפינוי התנחלויות, אבל דבר לא יזיז את הקבעון התפישתי של השמאל המשווה לציבור הזה תדמית של מחרחר מלחמה שונא ערבים חשוך, בניגוד אל השמאל המנכס לעצמו את החמלה, את היושרה ואת אהבת האדם. הוא שוקל על המאזניים את הכאב שחש שמאלן כשהוא רואה פלסטיני סובל על לא עוול בכפו, למול, לתפישתו, האדישות/ שמחה לאיד של הימין: שמחה הקיימת רק במוחותיהם המעוותים של בריונים במסווה אידיאולוגי, בעלי המונופול על השלום שלא בא.

אז בואו נניח, לרגע, שהכיבוש יסתיים. שנפנה את כל שטחי יהודה ושומרון ונשוב לגבולות 1967. שנעשה זאת בחדווה ובאופן חד צדדי, ואפילו קצת נרחם על המתנחלים (אם זה אפשרי) כמו ששרון עשה ברצועת עזה. מחר יהיה שקט?

אולי זה יישמע לכם כדמגוגיה אבל לגמרי במקרה, אני נצר למשפחת הרב הראשי הספרדי של צפת שנרצח בפרעות תרפ"ט יחד עם אשתו. חכם ישמעאל הכהן קראו לו. באוגוסט 2009 במלאת 76 שנה לפרעות, ובבית הכנסת האר"י הספרדי בצפת התקיים טקס אזכרה לנרצחי פרעות תרפ"ט. הייתי שם ושמעתי את האלוף במיל' ישראל טל (טליק) ז"ל כשסיפר על זכרונותיו כילד צפתי. רבים מהדוברים המבוגרים היו ילדים כשאירעו הפרעות והם תיארו תמונה קשה ואכזרית של פחד נורא, של התנפלות הבריונים באלות ובמכות על הדלתות המוגפות והתפרצות לבתים של אנשים חפים מפשע, של ניסיון להסתתר ולחמוק מידי הפורעים שרצחו אנשים בדם קר, כי הם היו יהודים. טל נשמע חסר פשרות. הוא שב וקרא: "נקמה, נקמה, נקמה" ודיבר על חובת המדינה למנוע הישנות של מקרים כאלה, כן – גם על ידי הרתעה.

ההיסטוריונים שבינינו יודעים היטב, שבתרפ"ט לא היתה "מדינת ישראל" וגם לא היה "כיבוש" – ובכל זאת, נוכחותם של יהודים בחברון, בירושלים ובצפת הפריעה לחוליות רוצחים סדיסטיים ששחטו את הרב הקשיש ואת רעייתו בין כותלי ביתם כמו עוד אחרים שחטאו ביהדותם.

מי שרוצה יכול להגיד שזו דמגוגיה. מי שרוצה להאמין שיש תקווה לשלום, כמוני, צריך לנתח את הסמנטיקה של בני השיח שלנו ולהבין שלהם יש אג'נדה אחרת. הוא צריך גם להתבונן בעיניים פקוחות ולראות שבן השיח נותן לגיטימציה לחגיגות ולחלוקת סוכריות ברחובות כשילדים ישראלים נרצחים באוטובוסים.

אז מצדי אתם יכולים לקרוא למבצע הנוכחי ספין בחירות, ואני אכנה אותו הצהרת כוונות מאוחרת מדי, למקרה שארגוני הטרור מתקשים בהבנת הנקרא ומפרשים את המציאות במונחים של: אנחנו נפגיז אתכם ואתם, תגישו את הלחי השנייה, כי ברגע שתגיבו תזכו לגינויים מכל עבר, גם של אינטלקטואלים ישראלים.