מדינת ישראל איבדה את הזיכרון. לקתה באמנזיה קשה. איבדה לגמרי את כל סוגי הזיכרון: לטווח ארוך בוודאי, אבל גם לטווח הבינוני והקצר. אין לי אלא להניח שכל הפוליטיקאים הישראלים, אנשי הצבא בדימוס, הקצינים בסדיר, הכתבים, השדרים, הפרשנים – אף אחד לא שוכח כאן כלום ולא זוכר דבר.

כמה פעמים יצאנו – במדינת הגמדים רעש מהומה הצבא לבוש מדים יוצא למלחמה – לצרוב להם את התודעה? להכניס להם מכה שהם לא ישכחו לעולם? כמה פעמים השמדנו עד היסוד את התשתיות? כמה מנהרות הרסנו ופוצצנו? כמה מהנדסים חיסלנו? כמה ראשי נחש רוצצנו? כמה בנייני ממשל מוטטנו? כמה צדיקים שלחנו לעולם שכולו בתולות?

שוב ושוב זה חוזר על עצמו; לופ אינסופי של איומים, הפצצות, הפגזות, חיסולים, מטוסים מאוישים, מטוסים לא מאוישים, לוויינים, טילים נגד וטילים בעד, התקפה הגנתית והגנה התקפית, סיכול, מניעה, מרדף, מעצר. ושוב, ועוד ועד בלי די.

ושוב מגיע הרגע שבו אי אפשר ("ואסור") להבליג עוד. הרגע של "עד כאן". ושוב חיסול קולוסאלי, וספיגת אלפי טילים ורקטות, שוב השבתת המשק לשבועות ארוכים, שוב שריפה חסרת פרופורציות של מיליארדים, שוב חיסול כל דיון על פתרון של קבע, של קיצוץ בתקציב הביטחון. ושוב הדיבורים הבלתי נמנעים על הצורך בכניסה קרקעית, גיוס נרחב של מילואים – ואחרי שכמה אלפי אזרחים לבשו מדים, לא יעלה על הדעת שיילכו הביתה בלי שעשו משהו. כי מה עשינו בעצם.

שוב הכל. שוב עוד מאותו דבר. 

ממשיכים לחפש את המטבע מתחת לפנס שהופצץ

ואף אחד ממקבלי ההחלטות לא נעמד וצועק בקול גדול שהמלך עירום. שאולי אנחנו מתעקשים לחפש את המטבע מתחת לפנס שהופצץ. מישהו באמת חושב שעוד סיבוב של חיסולים, הפצצות, הפגזות ושאר מיני בלגן – יקדם במשהו את החיים כאן? שמץ של נורמליות? פירור של שפיות? אפילו אלה שקוראים לכתוש את עזה, להשמיד את כל המשגרים (כן, אנחנו זוכרים את ההכרזה של דוברי צה"ל  – אלה שבמדי זית ואלה שעטים על עצמם ז'קטים מעור – כבר בערב הראשון, על כך שכל הטילים ארוכי הטווח הושמדו. זוכרים היטב); לעצור את כל הבנדיטים; להרוג את כל הנחשים, ראשי הנחש, גורי הנחש; להרוג את כל מפקדי האזורים וגם את החיילים הפשוטים; לפוצץ את כל המנהרות; לשטח; לחשף; למוטט ולהמטיט; לשבור ולהרוס ולא להשאיר אבן על אבן. אה, כן – ותמיד יופיע איזה מנהיג ש"סי שיגיד (ממש היום) ש"צה"ל יחזיר את עזה לימי הביניים". אוהה, יאהה.

אף אחד לא מעלה על דעתו אופציה אחרת. לדבר, אולי? משהו? עם מישהו? אולי לנסות להחזיר את הרלוונטיות של הרשות הפלסטינית, שהם כולם כל כך אוהב להציג כנעבעך שלא שווה כלום? ואולי הוא יהיה שווה לכם משהו?

מו"מ אמיץ, פתוח, נדיב, חכם, מול הרשות הפלסטינית – יכול היה לשנות את תמונת המצב מן היסוד. גם אם התוצאה היתה מגיעה בעוד הרבה שנים. גם לתהליך יש ערך. אנחנו לא רוצים ולא מסוגלים לספח את השטחים – אבל אנחנו הרי לא מסוגלים להכיל אותם לנצח. את זה מבינים כולם, אבל עושים מה שאפשר בשביל לעבור בשלום את המשמרת שלהם. שהדורות הבאים יתעסקו עם הקטסטרופה שתבוא. בוודאות תבוא.

החמאס הוא אויב. אין ויכוח. אבל גם מול אויב מר צריך לפעול בשכל

נכון, חמאס הוא ממש תועבה. שונא ושנוא. שונא אותנו מן היסוד. אם היה יכול, היה משמיד אותנו, מרסק וטוחן ומשליך את הפירורים לכרישים. אבל הוא לא יכול, אז זה לא קורה ולא יקרה. ויודעים מה? לא צריך לדבר. אבל איפה הטעם וההגיון במה שאנחנו עושים מול עזה? מצור? הצחקתם את הנייה. יש לו הרי אוטוסטרדה פתוחה וזורמת דרך המנהרות מול מצרים, סעודיה, סודן. מה לא. אז מה הטעם במצור? ובשביל מה אנחנו רודפים אחרי כל דוגית אירופית ששטה ממלטה לעזה? מה אכפת לנו בכלל? מה הם יבריחו לשם, פצצת אטום? זה מזכיר לי את הימים של האינתיפאדה הראשונה שבהם רדפנו אחרי כל דגל אש"ף. פתטי. תנו להם נמל, תעשו ביקורת על ספינות חשודות. מה הם יביאו דרך הים התיכון שהם לא מקבלים דרך היבשה ממצרים? מה הטעם? ובשביל מה הפצצנו את שדה התעופה המסכן של דהנייה? מה אכפת לנו שיהיה להם איזה שדה זעיר של פייפרים? במה בדיוק הוא מסכן אותנו?

מילא, בתקופת שביו של גלעד שליט – אפשר היה להבין את ההיגיון של המצור. אבל עכשיו? אוכל ממילא אנחנו מכניסים דרך המחסומים; חשמל ודלק אנחנו ממילא מוכרים להם; נשק הם ממילא מקבלים מדרום וממערב. מה הטעם? מה התכלית?

הפתרון ידוע ולבסוף גם יגיע. יש את היכולת – אין את הרצון

הסיבה לכל הדברים האלה פשוטה: הפתרון ברור לכולם, ולאף אחד אין אומץ לב היסטורי – אומץ לב בגיני או רביני או בן-גוריוני – ללכת את האקסטרה מייל הזה; כן, שתי מדינות לשני עמים (למרות הפופולריות האופנתית המתחדשת של אופציית המדינה הדו-לאומית); פינוי השטחים וההתנחלויות (אפשר לרדת מהקשקוש שזה בלתי הפיך – הכל הפיך); וגם (כן, כן) חלוקה הגיונית של השליטה והריבונות בירושלים. אפשר לחשוב מה יש לרוב המכריע של הישראלים ולירושלים המזרחית, לא כל שכן עשרות הכפרים הערביים שמסביב.

אבל זה דורש ראייה רחבה, אומץ לב ציבורי, החלפת דיסקט (ובעצם החלפת כל הדיסק הקשיח). זה להגיד את האמת בלי לחשב כמויות של בוחרים, פופולריות זולה, לאומיות ולאומנות; זה דורש אמירה אמיצה, מנומקת, מנותקת מאמיתות חסרות תכנית שאבד עליהם הכלח לפני שנות דור. זה להגיד לעם במילים פשוטות: אני לא אעשה את מה שאתם רוצים שאעשה – אני אעשה את מה שנכון לעשות.

אבל כששומעים היום את יו"ר מפלגת העבודה, היו"רים של קדימה (עבר-הווה-עתיד), המשיח החדש לפיד וכל השאר – ברור שזה לא יקרה. אין כאן עם שמאפשר את זה, אין כאן מנהיג שיעז ללכת ראש בראש מול הדמגוגיה ששטפה עד היסוד את מוחו המורעל של העם.

אז כן, לנצח נאכל חרב. ואכן, לנצח נאכל אותה.

[related-posts title="מאמרים נוספים בנושא עמוד ענן"]