'הַצָּעָה לְסֵפֶר' / 28.11.2014

אדם הנצחי / ז'ול ורן  על אף שלנצח ישאר ורן הצרפתי מזוהה עם ספרי הנעורים שלו אשר כללו אין ספור המצאות (מסביב לעולם בשמונים יום, עשרים אלף מייל מתחת למים ועוד רבים וטובים), מדהים לגלות עד כמה היה מגוון ובין ספריו למבוגרים נכללים גם דיסטופיות, ספרי מתח, ריגול ועוד. "אדם הנצחי" הזוכה כעת לתרגום ראשון בערית, פורסם לראשונה בצרפת בשנת 1910, 5 שנים לאחר מותו של ז'ול ורן.

אי שם בעתיד הרחוק מאוד, (שבימים אלה דווקא נראה כמו קרוב מתמיד) ולאחר שנים ארוכות של סכסוכים עקובים מדם, סוף העולם מגיע. מדינות העולם, על עריהן ותושביהן נכחדו ורק קבוצה קטנה של ניצולים נותרת על ספינה מיטלטלת עד שהיא מוצאת מפלט ביבשת חדשה המתגלית לפתע. יצר האדם והתשוקה לחיים עומדים למבחן בנובלה של ורן בה הוא מנסה לברר עד כמה רחוק מוכנים בני אנוש ללכת על מנת לשרוד.

אדם הנצחי מאת ז'ול ורן, הוצאת נהר ספרים, תרגמה מצרפתית: אביבה ברק-הומי, 109 עמ'

 

הר הזכרון יזכור במקומי / ליאת שטייר-לבני  בשנים האחרונות נהוג להזכיר בהקשר למאורעות השואה את הרגע ההולך והמתקרב שבו לא יהיו בינינו עוד ניצולים חיים. מעבר למשמעות הסמלית של הרגע האמיתי בו ימות הניצול האחרון נדמה כי במובנים מסוימים אנחנו כבר שם  וחלקים מן הדור השני ובוודאי הדור השלישי מנסים לנסח לעצמם זכרון מעט אחר.

ליאת שטייר-לבני, מרצה במחלקה לתרבות במכללת ספיר עוסקת ב"הר הזכרון יזכור במקומי" (השם לקוח מתוך שיר של יהודה עמיחי) בזיכרון החדש של השואה בתרבות הפופולרית בישראל. מהן אפשרויות השימוש הלגטימיות והלא לגטימיות בהומור בכל הנוגע לשואה ולניצולים, עד כמה רחוק בוחרים ללכת יוצרים מתחומים שונים ועד כמה מתקבל הדבר. הספר עוסק גם בשימוש שעושה הפוליטיקה בזיכרון (ראה ערך ב. נתניהו) וכן בשאלת היחס לזכרון השואה על ידי יוצרים מזרחיים. כמעט שבעים שנה לאחר הניצחון על הנאצים, הזיכרון אמנם משנה צורה אבל הוא נוכח בכל עת ובכל מקום.

הר הזכרון יזכור במקומי מאת ליאת שטייר-לבני, הוצאת רסלינג, 199 עמ'

 

איך כותבים סיפור – מדריך לכתיבת פרוזה / אורי פרץ-שרון  ספק אם יש משהו שמעורר אמוציות אצלי ואצל כותבים מנוסים ממני, כאלה שפרסמו כבר ספר או שניים, כמו מדריכים מהסוג הזה. מיד עולה השאלה השחוקה בנוגע לצורך בספרים המתיימרים ללמד כתיבת פרוזה או האם בכלל ניתן ללמוד כתיבה. ההסתייגות הטבעית שלי כבר חלפה לפני שנים ונדמה לי שלכל הפחות ניתן לומר שכמעט תמיד הסקרנות הטבעית מצדיקה את עצמה ותמיד אפשר למצוא משהו חדש גם במדריכים שחוקים, שהספר הזה, חשוב לציין, לא נמנה ביניהם. נדמה כי אחד הדברים שמבדלים את הספר הזה מספרי כתיבה אחרים הוא נסיון להעמיק מעט יותר, לצאת מהגבולות המוכרים שבין מבנה עלילתי לאפיון דמויות ולנסות ולהציע תשובות לשאלות מורכבות בהרבה כמו מהי כתיבה טובה וכיצד והאם בכלל יש דרך "מסודרת" לגרום לקורא לפתח הזדהות ומעורבות רגשית. עבור אנשים כותבים, וותיקים וצעירים הסקרנות לגבי ספר כזה מובנת מאליה אך נדמה לי כי גם קוראים שאינם מתיימרים לכתוב יכולים למצוא עניין רב הן בשאלות המועלות בספר והן בתשובות שהוא מציע.

איך כותבים סיפור מאת אורי פרץ-שרון, הוצאה עצמית, 302 עמ'

 

איפה תהיו / פאט פארקר ספר שני לעוד הוצאה עצמאית חדשה, "רעב", אשר הוקמה בשנת 2012 עם יציאתו לאור של קובץ שירת המחאה השחורה "כושילאמאשלהם". ההוצאה אשר חרטה על דגלה תרגום טקסטים בעלי אופי מחאתי שעל אף חשיבותם וההכרה להם זכו במקומות שונים בעולם טרם תורגמו לעברית. תודות ל"רעב" רבים מאיתנו זוכים להכרות ראשונה עם שיריה הנהדרים של פאט פארקר, משוררת אפרו-אמריקאית לסבית פמיניסטית, מהחשובות במחצית השניה של המאה ה-20

בִנְעוּרַיי / לִמְדוּ אוֹתִי / הַחוֹק מֵטִיב / הַהוֹרִים שֶׁלִּי / הַמּוֹרִים שֶׁלִּי / כּוּלָּם / אָמְרוּ שֶׁהַשּׁוֹטְרִים / יַעַזְרוּ לִי לִמְצוֹא אֶת הַדֶּרֶךְ / שֶׁבָּתֵּי הַמִּשְׁפָּט יַעֲנִישׁוּ / אֶת מִי שֶׁיְּכוֹלִים לִפְגוֹעַ בִּי / לִמְדו אוֹתִי / כַּבְּדִי אֶת הַחוֹק / עַכְשָׁיו / בַּעָשׂוֹר הַשְּׁלִישִׁי שֶׁלִּי / רָאִיתִי אֶת הַחוֹק / הַחוֹק / מַגִּיעַ לַבָּתִּים / וְתוֹפֵס אֶת הָעֲנִיִּים / בִּגְלַל דּוּ"חוֹת
הַחוֹק / לוֹקֵחַ אֲנָשִׁים לַכֶּלֶא / בִּגְלַל שֶׁגָּנְבוּ אוֹכֶל / הַחוֹק / מַגִּיעַ בַּחֲצָאִיוֹת מִינִי / לִרְאוֹת אִם הַבַּיִת שֶׁלָּךְ / עָנִי מַסְפִּיק / בַּשְּׁבִיל תְּמִיכַת סָעַד / הַחוֹק / יוֹשֵׁב בִּגְלִימוֹת / בְּאוּלַמּוֹת בָּתֵּי מִשְׁפָּט / וְלוֹקֵחַ מִמֶּךְ / אֶת הַיְּלָדִים שֶׁלָּךְ / הַחוֹק / עוֹצֵר אֶת הַזּוֹנָה / אֲבָל לֹא אֶת הַלָּקוֹחַ / הַחוֹק / שׁוֹלֵחַ אִישָּׁה עֲשִׁירָה / לַכֶּלֶא בְּסוֹפִי שָׁבוּעַ / עַל רֶצַח / שׁוֹלֵחַ מוֹכֵר סִפְרִי פּוֹרְנוֹ / לַכֶּלֶא לְ30 שָׁנָה / הַחוֹק / שׁוֹפֵט נָשִׁים שֶׁהָרְגוּ / אֳנָסִים / וּמְשַׁחְרֵר אֶת הָאַנָּס / כִּי אוֹנֵס / זֶה תְּגוּבָה / "נוֹרְמָלִית" / וְהָרֹאשׁ שֶׁלִּי מִסְתּוֹבֵב / סְתִירוֹת / סְטִירוֹת / וְהַקּוֹלוֹת / מֵהַנְּעוּרִים שֶׁלִּי מַכְרִיזִים / הַחוֹק מֵטִיב / הַחוֹק שָׁוֶוה / הַחוֹק צוֹדֵק / וְאָז אֲנִי קוֹלֶטֶת / מֵטִיב, שָׁוֶוה, צוֹדֵק / כּוּלָּן מִילִּים שֶׁל 4 אוֹתִיּוֹת / וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִילִּים שֶׁל 4 אוֹתִיּוֹת / זֶה נֶגֶד הַחוֹק. (עמ' 31, "החוק")

איפה תהיו מאת פאט פארקר, הוצאת רעב, תרגמו מאנגלית: יעל דקל, יעל חזן וחני כבדיאל, 134 עמ'

'הַצָּעָה לְסֵפֶר'[related-posts title="'הַצָּעָה לְסֵפֶר'"]

פורסם בקטגוריה ד, טורים, ספרות, רשמים | עם התגים , , , , , , | להגיב

אי של קדושה / סקירה וביקורת על קובץ הסיפורים "תל אביב נואר"

הספר "תל אביב נואר" מאגד ארבעה עשר סיפורים קצרים שכתבו יוצרים שונים המתכתבים עם תל אביב. הקובץ, בעריכתם של אתגר קרת ואסף גברון, יוצא לאור בו זמנית בעברית ובאנגלית ב"סדרת ערי נואר" של הוצאת Akashic, במסגרתה יצאו לאור למעלה מששים ספרי נואר על ערים רבות ברחבי העולם, מניו יורק ועד לטהרן.

ההתכנסות סביב תל אביב מטילה על הכותבים אחריות מוגברת. ראשית, סיפורי הקובץ מעמידים מראה, אולי בפעם הראשונה, מול העיר ללא הפסקה. הם מציירים קלסתר של העיר, גם אם סובייקטיבי וחלקי, ומחייבים את העיר העברית הראשונה לשאול את עצמה: מי אני?
האם אני ניו יורק של הישראלים, או שכפול של עיר אחרת בעולם רק בגרסה עברית? איני יודע אם הדבר בשלבי תכנון, אך כמדומני ש"ירושלים נואר" יהיה קובץ מעניין יותר, לאור הגיוון הדמוגרפי של העיר, הקדושה שדתות שונות מייחסות לה והמצב הגיאופוליטי הנפיץ שלה. לדעתי, יש הרבה יותר פוטנציאל לאפלוליות בירושלים.

לא אחת קיבוץ סיפורים לפי קונספט מזמין בינוניות, כשם, להבדיל, שכל הזמנת סיפור לפי אידאולוגיה מסוימת מעלה את החשש שהמניע לכתיבת הסיפור עלול לפגום בטיבו.

הנטל הרובץ על כתפי הסופרים גדול יותר בשל הוצאת הספר בעברית ובאנגלית במקביל, שכן עליהם להציג את פניה של תל אביב הן בפני הקהל בישראל והן בפני הקהל בעולם, כאשר כל אחד מן הקהלים שופט את התוצאה לפי קריטריונים שונים: אם תל אביב היא עיר קוסמופוליטית, מה מייחד אותה, ישאל הקורא העולמי, ממטרופולין אחרות בעולם?

הקורא הישראלי, יבקש לקרוא את העיר בעיניים חדשות, שלא מבעד לסטראוטיפים המוכרים של תל אביב. וכמובן, כדאי לקוות שסיפורי הכותבים ראויים לפרסום בפני עצמם, ולא נכנסו לקובץ רק בגלל שהדמות הראשית בסיפור גרה ברחוב "ארבע ארצות" בעיר או כי במגירה מחכה סיפור בו הגיבור עובד בדיזינגוף סנטר.

שני הסיפורים הטובים ביותר בקובץ תמתית ופיגורטיבית הם "אל הגינה" של דקלה קידר ו"מי ילד טוב!" של ג'וליה פרמנטו. הראשון מעניק חתך סוציו-אקונומי מדויק של תושבים שונים בתל אביב ומבט פנורמי על העיר; השני פותח בתל אביב, יוצא ממנה וחוזר אליה, ובאמצעות בחינת הגבולות של העיר מצליח להעמיד דיוקן עמוק ומדויק או לפחות טיוטה לדיוקן שלה.

אולם רוב הסיפורים בקובץ נופלים באחת ממלכודות האלו: לא כולם מנסים או מצליחים לתפוס משהו מאופי העיר, אלא מתרחשים בה בלבד; אם הם תל אביביים, הם לרוב סטראוטיפיים, ולא אחת הם בינוניים, וייתכן שנבחרו רק בגלל שהם תל אביבים. "Clear Recent History" של גון בן-ארי, "מערבולת" של סיליה בקנג או "המיותרים" של גיא עד ואחרים, היו יכולים באותה מידה להתרחש בעיר אחרת, הגם שרחובותיה של תל אביב מפציעים באופן רנדומלי במהלך הסיפורים; סיפורים כמו "נשים" של מתן חרמוני, "הבלש שזלג הצידה בזמן" של לביא תדהר, "סנטר" של אסף גברון או "תל כביר" של שמעון אדף הם אמנם יחסית תל אביביים, אך לטעמי הם בינוניים במידת מה, מה שמעלה את החשש האמור שלולא הקובץ הנוכחי לא היו רואים אור.

סיפורים אחרים, כמו "מורה דרך" של יואב כ"ץ או "מסכת שינה" של גדי טאוב, הם יחסית טובים, אך הם מאששים את הסטראוטיפים התל אביביים, ולכן קצת משעממים אותי כקורא ישראלי. הסיפור של טאוב, למשל, מתרחש סביב מכוני ליווי. בכך שיש זונות בתל אביב, כשם שיש קדושה בירושלים אין כל חידוש. יהיה מרתק יותר לקרוא על אי של קדושה בתל אביב או על מכוני ליווי בירושלים. מנחם בגין הודיע לנו ש"יש שופטים בירושלים". האם יש זונות בירושלים?

תל אביב נואר, אתגר קרת ואסף גברון עורכים, כנרת, זמורה-ביתן, דביר – מוציאים לאור, 2014, 254 עמ'

[related-posts title="אודי נוימן ביקורות קודמות"]

פורסם בקטגוריה ד, טורים, ספרות, פרוזה, רשמים | עם התגים , , , , , , , , , | להגיב

להסכים להיות אדם

העובדה שאנו חיים על פני האדמה עדיין אינה מעידה על כך שהסכמנו להיות ילדי האדמה. נולדנו לכאן – זו עובדה. אנו מעבירים את חיינו על קליפת כדור הארץ – זו עובדה. אך האם קבלנו עובדות אלו? האם הסכמנו להיות "בני אדמה"?

האדם הויטרוווי

האדם הויטרווי – ליאונרדו דה וינצ'י

הסכמה, כלומר בחירה מודעת להיות "בן האדמה", היא משימה תודעתית משמעותית שמעטים עוסקים בה, ומעטים עוד יותר מצליחים בה.

לא אחטא לאמת אם אומר שהיותר רוחניים שבינינו הם אלו המתחבטים בשאלה זו, אך הם גם המתקשים העיקריים לקבל את עובדת היותם בני האדמה. מאחר ואני עצמי משתייכת לקבוצת "היותר רוחניים", הרי שאמירה זו מתייחסת גם אלי.

הגעגועים לגן עדן

בן האדמה, כלומר האדם, הוא ישות רוחנית, החיה בגוף חומרי, כחלק מקבוצת בני האדם. ההתנגדות לעובדות אלו, כלומר, אי קבלת הגוף החומרי על חוקיותו ואי קבלת היותנו פרט יחיד בתוך קבוצה, באה לידי ביטוי במחלות נפש וגוף ובפחדים שונים, בהם: פחד מאהבה, מקרבה, ממין, מאינטימיות, מחברות, מסמכות ועוד.

כל הסבל בעולמנו מקורו בסירוב עמוק, לא מודע, לקבל את עובדות החיים. בעיקר את תופעת המוות, שבהכרח נלווית אליהם. אם אנו מודעים לכך שאנו בני האדמה, ואנו מקבלים זאת באהבה גדולה, משמע שאנו גם מקבלים באהבה שיום אחד נשוב לאדמה – אז המוות והזקנה, על כל תופעותיה הגופניות, נראים מבורכים. לעומת זאת, אם אנו שומרים לעצמנו את ה"זכות" שלא להכיר בכך שאנו בני האדמה, הרי שבסתר ליבנו אנו מדמים ש"לי זה לא יקרה": אני לא אזדקן,  לא אחלש, לא אחלה, לא אמות – ואז, כל תופעה הקשורה בהתבגרות סודקת את האשליה בה אנו נתונים. אנו מתקשים לקבל את מותם של הקרובים לנו, וכל מוות המתרחש בסביבתנו מנפץ את השקט, לכאורה, בו אנו חיים בזכות ההכחשה. פרידות הופכות בעינינו לנטישות ולהפקרות. הן נחוות כבגידות בלתי נסבלות, ואנו כואבים אותן מבלי יכולת להתגבר על הכאב. כדי שלא יכאב, אנו שומרים על עצמנו ולא מתחברים רגשית לבני אדם אחרים ולחיים בכללותם. אנו מתגעגעים תדיר לבית אידיאלי, שאינו מצוי כאן, לגן עדן שמצוי אי שם.

החלק הנצחי שבנו

החלק הנצחי שלנו מסרב בכל תוקף להפנים את זה שיש בנו חלק זמני, חולף ומתכלה. הוא מתעב את העובדה שהחלק הזמני זקוק לתחזוקה מתמדת, להזנה, הגנה ולהעברת הגנים קדימה, לדורות הבאים. לחלק הנצחי שבנו קשה להסכים לכך שהחלק החולף והמתכלה, הוא החלק המרכזי שלנו כאן על כדור הארץ; הוא זה שנראה לעין ונתפש על ידי החושים,  זה שדורש ומתעקש על מילוי צרכיו בעוצמה אדירה, ומפריע לנו להתפנות לצרכים אחרים; הוא זה שתופש את העולם הסובב אותנו באמצעות חושיו החומריים ומונע מאיתנו לחוות שיש עולמות שמעבר לתפישת חושים אלו. יתרה מכך, מאחר והוא האחראי הבלעדי בכדור הארץ על ההוצאה לפועל של כל מה שאנו, הרי שהחלק הנצחי שלנו תלוי בו לחלוטין.

החלק הנצחי שבנו אינו מסוגל להיכנע לעובדה שהגוף הוא האמצעי היחיד דרכו הוא יכול להתבטא בתקשורת ובעשייה כלפי חוץ. הוא אינו מצליח להיכנע לחוקי החומר, לחוקי הזמן, לחוקי החברה, לתכתיבי המציאות. החלק הנצחי שבנו כועס שהגוף כל כך "מפגר" ועדיין אינו מסוגל לראות-לתפוש-לחוות-להבין, או לבטא את מה שאינו פיזי.

החלק הנצחי שלנו הוא ישות בעלת גאווה. זו ישות עקשנית ומתנשאת, המסרבת להיכנע למה שנראה לה מטופש, נחות, חסר טעם, עלוב וחסר משמעות. "איזה טעם יש בהתקשרות רגשית למה שיסתיים בעוד זמן קצר?", "מה טעם שאקפוץ אל סערת החיים ואתן אמוני בה, אם החיים כה קצרים?", "מדוע שאתן כבוד לגוף שפועל ללא שליטה – מתבגר, מזדקן, מתכער, מאבד איזון מכל אירוע, מתערער מכל רגש, מגיב בסערה בלתי נשלטת חדשות לבקרים?".

המאבק בין הנצחי לחולף    

מאבק ארכיטיפי אימתני זה שבין הנצחי לחולף, הופך להיות למקרים פרטיים יומיומיים. כלומר, כל רגעי הקושי שלנו הינם תרגומים של מאבק איתנים זה.

בתחילת חיינו הגוף הרך התקשה להתרגל למעבר מן הרחם המפנק והשופע לפעולות קיומיות כמו אכילה, עיכול, יציאות; טיפול בידיים של אם שאינן רכות דיין, שמיעת צליל קולה המתוח. ברגעים אלו הנצחי שבנו מפקיר את הגוף הנאבק לסבלו. הוא עולה ומרחף מעליו מתוך כעס על עולם החומר המאוס. או, למשל, כשהגוף הצעיר שלנו אמור לשבת בבית הספר ולכנס את עצמו לשעות של ריכוז ללא תזוזה, בעודו חפץ להשתובב, והוא מתקומם וחוסם את עצמו מלקלוט כי אינו בשל עדיין – אז, מתנכר אליו הנצחי ומנתק עצמו ממנו, במקום להבינו, לעמוד לצדו ולעזור לו. הדוגמאות להפקרת הגוף על ידי החלק הנצחי שלנו רבות מספור, והן כאמור יומיומיות.

מאבקי החיים אינם מעניינה של נשמתנו הנצחית. מאבק זה נחות בעיניה ומביש. היא חפצה בטוב השלם, ולא במאבק להשיגו. ואם הטוב השלם והאידיאלי איננו בנמצא, היא תיטוש, תרחף לה למעלה, ותאמר "אני לא מכאן". תחושת חוסר השייכות, אותה מרגישים כה רבים, נעוצה בגאוותה ובדרשנותה של נשמתנו הנצחית. העובדה שהגוף צעיר, רך, חסר ניסיון ואינו מסוגל להבין את סודות הנשמה ולהכיל את עוצמתה, את גדלות תובנותיה, את הידע ואת האהבה המוכלים בה, אינו מתקבל אצל הנשמה באורך רוח ובסובלנות.

תהליכים הקשורים בזמן אינם מובנים לנצחי. הנצחי שבנו רוצה שהכול יהיה נצחי, ובעיקר שהקשרים האישיים יהיו נצחיים; שהאהבה תהיה נצחית. הנצחי שבנו רוצה שלעולם לא יהיו סוֹפים – שאם עכשיו מתקיים רגע יפהפה, שהוא יקפא לנצח, שלא יחלוף – שההתרגשויות לא תחלופנה, שהקסם של הרגע לא יחלוף, שההרגשה הטובה תימשך לתמיד; וכמובן, שהחיבור הנפלא שנוצר לרגע בין שני לבבות לא יגמר לעולם. עצירה של מצב מופלא לא מתקבלת על הנצחי, בעיניו זו הבגידה. הפרת רגעי האמת שהושגו היא בגידה שלא תכופר. הנצחי לא מוכן לקבל את העובדה שגדלנו וכבר אי אפשר לנו להיות עטופים ברחם; כבר אי אפשר לנו להיות תינוק יונק; כבר אי אפשר לנו להיות ילד חסר אחריות התלוי באחרים. החלק הנצחי שבנו חווה את החיים כאינספור בגידות. כשרשרת של נטישות. הטוב בגד ונטש אותנו לטובת הלא כלום, לטובת המעמסה, לטובת הכיעור והבדידות, והותיר בנו רק מפחי נפש, ואכזבה.

החיים הם תנועה מתמדת של השתנות

הסבל בחיינו הינו "ניתוח רגשי לא מוצלח" של עובדות החיים. החיים הם תנועה מתמדת של השתנות, אבל "האני", היפה והנצחי, לא מקבל זאת. אנו מאשימים את האחרים שלא הכירו בצרכים העמוקים שלנו – אך בעצם זה אותו חלק גאוותני-נצחי שבנו, שאינו אוהב את תמונת החיים כאן, ורואה בעין ביקורתית את העובדה שיש להילחם כאן על ההישרדות הפיזית. החלק הנצחי דוחה את הורינו. הוא מאשימם בכך שהביאו אותנו לעולם שכולו חוסר מושלמות. מאחר וההורים הם נציגיו הראשונים של עולם זה, הם אלו שנראים בעיניו הכי רחוקים משלמות.

הנצחי שבנו לא מוכן להיוולד לחיים החולפים שמבוססים על זמן. על האדמה יש סדר, יש מקצב, יש חוקיות, יש ארגון סביב זמן ומקום. אבל החלק הנצחי שבנו טוען מה לי ולכל אלו? מדוע שאצמצם את עצמי לתיבה קטנה של סדר; לימים-לילות-שעות-מעשים קבועים סביב שעון? לחוקים מעשיים שבני אדם אחרים מצאו שהם נכונים? לתנועה כבדה ואיטית ממקום למקום?

הנצחי שבנו אמור להשקיע אנרגיה כדי לגרום לגוף להיות פחות מפוחד ומכווץ, פחות מגיב לכל, פחות כפוף לאיום המוות; מתפקידו לגרום לגוף להיות פתוח פיזית ורגשית לידיעה ששוכן בו חלק שלא ימות לעד. אך במקום לעסוק בכך, הוא כעוס על כך שעליו לטפל בגוף העלוב ולקדמו.

החלק הנצחי רוצה לבוא אל המוכן. מדוע זה תפקידו לקדם את הגוף? לשכלל אותו? להוציא אותו מן הטמטום החושי בו הוא שרוי? הנשמה שלנו טוענת: למה שלא אבוא כבר אל המוכן? אל הגוף הרחב המבין? הכול-יכול? אל מערכת עצבים משוכללת שמסוגלת להעביר פקודות-על? אל עיניים שרואות את כל האמת? אל חושים שקולטים את כל מורכבות החיים?

משימת חיינו היא הזיווג המלא בין תודעה לחומר

יחסית לנשמה הנצחית, היודעת-כל, גופנו נמצא בפיגור אדיר. אבל אין מי שיקדמו לבד ממנה. אם נסרב לקחת על עצמנו את המשימה לקדם את הגוף ולשכללו עצבית-רגשית-מעשית – נישאר בסבל. אם כל אדם ייקח על עצמו לשכלל את היכולות הרגשיות שלו, לצאת מאיום המוות, ולהתחיל לחוות דרך הגוף את האמת הרגשית המשוחררת של הנצחיות –  כל המין האנושי יקפוץ קדימה כישות קולקטיבית, וייוולד לגוף משוכלל יותר. כבני האדמה מוטלת עלינו האחריות לפתח מיומנויות-על של ידיעת סודות היקום והגוף, באופן חווייתי, ולא להתמכר לידיעה שכלתנית, שנשארת בתחום הראש. רק אם נדע את היקום והגוף חווייתית נצליח לקדם את האנושות למצב אשר לו הנשמה שלנו כל כך מייחלת.

בדורות האחרונים יותר ויותר אנשים למדו את סודות הרוח. רובנו יודעים מה "נכון" להיות. רובנו יודעים שיש תודעה אחרת, אך אנו עדיין רחוקים מלחיות אותה באברי גופנו. האנשים בעלי הנטייה הרוחנית החזקה, למרות רצונם העז לחיות את התודעה האחרת בפועל, נוטים בסתר לבם להילחם בגוף ולדחותו, במקום להתמסר אליו. כל עוד איננו מורידים את התודעה בפועל לאברי הגוף, אל מערכות העצבים, ההורמונים והרבייה, ורק חווים אותה בראש, כסוג של חשיבה, בעצם לא עשינו דבר.

החוויה הרוחנית של היות אדם, פירושה פתיחות רגשית מלאה, לא רק רעיונית, של אהבת החיים עלי אדמות וההתמסרות אליהם. לא העלייה למעלה וידיעת האמת היא המטרה, אלא הורדת האמת אל עצבי הגוף. משמעות חיי הרוח עלי אדמות, אם כן, היא לחיות חיים שמקדמים את היחיד והאנושות לכדי חומר חי המודע לסודו. המטרה הגבוהה ביותר של חיי אדם היא קידום יכולת החומר לחיות מתוך תודעת עצמו באופן מלא. הזיווג בין החומר לתודעה זה משימת החיים שלנו – וזיווג זה, כמו כל זיווג אחר – הוא מעשה של שיתוף פעולה בין שני מרכיבים אוהבים.

אירי ישראלי-רושין – חוקרת התודעה הנשית, מייסדת "האקדמיה לנשיות".
פורסם בקטגוריה אלטרנטיבי, גוף רוח ונפש, ד | עם התגים , , , , , | תגובה אחת

חוק הלאום הוא מפלטו של הלאומן היהודי

יותר מ-66 שנים מתקיימת מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. יותר מ-100 שנים מתקיימת התנועה הציונית, החולמת והמגשימה. יותר מ-120 שנים מאז שהחלו יהודים מכל קצוות העולם להתגלגל ולנוע אל מחוז החפץ, אל האין מדינה. אל פלסטינה. אל ארץ ישראל שבלב.

הרבה לפני בלפור. הרבה לפני פיל. לפני תוכנית החלוקה. לפני כ"ט בנובמבר. לפני מגילת העצמאות. הרבה הרבה לפני היהודית והדמוקרטית.

ובוודאי שהרבה לפני "מדינת הלאום". הרבה הרבה לפני ה"מדינת יהודית שהיא מדינת הלאום של העם היהודי שבה יהיו "זכויות אישיות" – "זכויות אישיות"! – לכל השאר.

כחול ולבן ונחוש ותקיף. ומאוד מאוד יהודי. נתניהו (צילום ארכיון: קובי גדעון, לע"מ)

דוד בן-גוריון חי, חלם, הקים, ברא ומת, בלי שחש צורך כלשהו להגדיר את המדינה שהקים כ"מדינת הלאום של העם היהודי".

יצחק רבין נולד, חי, לחם, הנהיג – ונרצח – בלי שהיה חסר לו במיוחד להיות חלק מ"מדינת הלאום של העם היהודי".

אבא שלי עלה, עבד, אהב, הוליד את ילדיו, שילם מיסים ותרם את תרומתו הצנועה למפעל הציוני, ומת בלי שחש תשוקה כלשהי לקדם את "חוק הלאום של המדינה היהודית".

מאות אלפי, מיליוני פליטים וניצולים הלכו ברגל, היטלטלו בספינות רעועות, חלו בקדחת, חצבו כבישים וייבשו ביצות וגם מתו בהמוניהם על קידוש היישות הציונית – ועשו את כל זה בלי שאפילו שמעו על צירוף המילים "מדינת הלאום של העם היהודי".

פשוטי עם, זוכי פרס נובל, בורים גמורים וגאונים מופלגים, יוצרים דגולים, פועלי תעשייה, חקלאים, פלחים, נהגי אוטובוס וטייסי קרב – כולם באו אל העולם שהוא מדינת ישראל, שהיא התוצר המעשי של החלום הציוני, נולדו ועשו וחיו ורבים מהם מתו – כששאלת "מדינת הלאום של העם היהודי" אפילו לא הייתה מצמוץ חולף במוחם ובדימיונם.

לאומן חדש. אלקין (צילום: אתר הכנסת)

לשאריות הפליטה שנדדו מכל קצוות העולם, ארץ ישראל הייתה הארץ ומדינת ישראל הייתה המדינה. הייתה ועודנה. הם היו מי שהיו, ראשוניהם הגיעו בגלל שהיא הייתה החלום שלהם או של הוריהם וצאצאיהם הגיעו ועשו ובנו ושירתו ורבים מהם גם מתו – כי היא הייתה שם. מדינת ישראל. המדינה שלהם.

חלקם קידשו את היהודיות שלהם; אחרים נשבו בקסם הישראלית שלה. ושלהם. הם לא באו בגלל שחלמו על הגירה או חיים ב"מדינת הלאום של העם היהודי" – הם באו ובנו ועשו ונלחמו ורבים מהם מתו, כי זו הייתה מדינתם. המקום שבו חיו, נולדו בה או היגרו אליה.

"מדינת הלאום של העם היהודי" לא הטרידה אותם. המדינה הייתה, הווה ותהיה עבורם עובדה מוגמרת. מדינה שהם אימצו לחיקם והיא עטפה אותם. מדינה שהיא בית, כמו כל מדינה אחרת שהיא הבית של אזרחיה ("אוהב להיות בבית"… "כמה טוב שבאת הביתה"… "להיות תמיד בבית"… "יונתן סע הביתה"… "הכי בבית בעולם"…).

אנחנו, הורינו, ילידנו, בעתיד גם נכדינו ונינינו – באנו, נולדנו, חיינו במדינה שהיא מדינה – מעולם לא "הבית היהודי" ובטח לא "מדינת הלאום". יש לנו תעודת זהות. יש לנו דרכון. אנחנו אזרחי מדינה. כמו כל אזרח בכל מדינה בכל מקום בעולם.

לנו, לישראלים, למיליונים שחיים במדינה ולא ב"בית יהודי" או ב"מדינת לאום", לנו ההגדרה הזאת לא מזיזה. לא מעלה ולא מורידה. לפעמים היא משעשעת אותנו, בדרך כלל אנחנו לא מבינים אותה. לרוב אנחנו אדישים אליה.

לאומנית חדשה. שקד (צילום ארכיון: ציפי מנשה)

יוזמי התפלצת המזיקה הזאת הם אנשים חסרי ביטחון. אנשים שאישיותם משלבת רוע, ציניות ובעיקר פחד. אנשים שלא מצליחים להסביר לעצמם מדוע הם חיים כאן. חלקם בילה את מיטב ימי התבגרותם בגולה הנוחה (אתם יודעים מי), אחרים הגיעו לכאן ממניעים לא ברורים ואולי נשלחו / נשתלו כאן בידי גורמים זרים ועוינים (אתם יודעים מי), וכל השאר פשוט גזענים מתנשאים. מקצתם משיחיים – מרביתם צינים ורעים.

לנו, לבני הארץ – אלה שבאו אליה כי היא כאן ובוודאי אלה שנולדו כאן – אין ספקות. אנחנו לא מחפשים לעצמנו הגדרות. אין לנו ספקות. מבחינתו, היהדות היא עובדה שאין לנו שליטה עליה. היא המוצא שלנו. היא הייתה האמונה והדת של הורי הורינו. מבחינתנו, בני הארץ, היהודות היא יהדות – היא בוודאי לא לאום. הלאום שלנו הוא ישראלי.

לפטרונים מטעם עצמם, אלה המקדמים חוקים ותקנות והגדרות מפרידות ומפלות – אין יותר מדי ביטחון שמה שהיה הוא מה שיהיה. הם פחדנים.

ה ם . . . מ פ ח ד י ם . . .

הקול השפוי האחרון. נשיא המדינה ריבלין (צילום ארכיון: ציפי מנשה)

ומכאן גם ברור בעליל המניע לטירוף הלאומי-לאומני החדש: הדרה, הפרדה, הגליה, קיפוח. הם אחוזי פחד מהמיעוט בחי בתוכנו. איתנו. המיעוט השותף לנו. המיעוט שבחלקו שותף לנו במוות, אבל לעולם לא בחיים. המיעוט שהחוק מונע ממנו שותפות בחובות, רק בשביל שתהיה לרוב סיבה לקפחו, כי… הוא לא שותף בחובות. המיעוט שיודע שהוא מיעוט, אבל אם לא הפנים את זה עד הסוף – הרוב הדורסני יוכיח לו את זה בחקיקה. בכסף, בחינוך, בתשתיות, בהזדמנויות הלא שוות, בהשפלה, בהפרדה.

עם – לאום, אם תרצו – שבנה את הנרטיב שלו על כך שהוא עצמו הודר, קופח, נרדף, נרצח – בונה ומגדיר את עצמו מחדש על בסיס אותה רעה חולה בדיוק.

ומה שהמיעוט לא יעשה ללאום החדש שנוצר כאן – יעשה לעצמו הרוב הלאומני, הרע והציני, העשבים הלאומיים-לאומנים השוטים שהשתלטו על גינת הלאום הישראלי.

[related-posts title="מדבר אל הקיר - מאמרים קודמים"]

 

 

פורסם בקטגוריה א, בארץ, מאמר מערכת, מאמרי עמדה, מדיני-פוליטי | עם התגים , , , , , , | תגובה אחת

החיים קשים, למה לא להקל עליהם

צרפת היא מדינה סוציאליסטית, אבל גם כאן כמו בכל מקום בעולם מקצצים באופן קבוע בהטבות הניתנות למעמדות הנמוכים. אחת השיטות היא לסבך את הביורוקרטיה כדי שרבים יסוגו מהדרישות הלגיטימיות שלהם. אבל למרות כל זאת ישנו סקטור אחד שממשלת צרפת לא מקצצת בהטבות שלו – הנכים ובעלי המוגבלויות למיניהן. ממשלת צרפת או יותר נכון המחוזות השונים מקציבים לנכים קצבאות משלימות בתוספת קצבה לאוטונומיה וסיוע משמעותי במימון שכר הדירה. אפילו סכום כסף לסיוע אנושי לבעלי מוגבלות בתקשורת. ירידי תעסוקה לנכים קיימים זה שנים והחוק בצרפת נותן הקלות במס למי שמעסיק נכים במכסה העומדת על 6% מכוח העבודה שלו, ואלו שאינם עומדים במכסה, נקנסים.

פקק תנועה בצומת - צילום: עמית מנדלזון

וכל זאת למטרה אחת בלבד – לסייע לנכה להגיע לאוטונומיה מוחלטת או לפחות כמיטב יכולתו. בדיוק למטרה זו נערך יריד האוטונומיה לנכים. הכניסה חינם, הגישה מותאמת לבעלי מוגבלויות קשות וכיסאות גלגלים מכל סוג שהוא. לחרשים מובטח ליווי צמוד של דובר שפת הסימנים, לעיוורים יוצמד אחד מעובדי התערוכה שיוביל אותם מביתן לביתן. בקיצור התחשבות מלאה בסקטור לא פשוט.

כסא ממוחשב שמאפשר לנכה להעביר עצמו למיטה או לכל כסא אחר - צילום: עמית מנדלזון

בתערוכה אפשר למצוא כל מה שיסייע לנכה בחיים אוטונומיים.

כסאות גלגלים שמסוגלים לעלות מדרגות, אחרים מסוגלים להעביר את הנכה מהכסא למיטה ללא צורך בסיוע אדם נוסף, כסאות גלגלים לתנאי שדה, אופן קדמי לחיבור לכיסא גלגלים כדי לאפשר לנכה ליהנות אף הוא מחווית הרכיבה, ולהיפך, כסא שאפשר לחבר לאופניים כך שהרוכב יוכל להסיע נכה, ועוד.

ילדה על כסא גלגלים שמתאים לכל תנאי שדה - צילום: עמית מנדלזון

עיוורים יוכלו למצוא מערכות קריאה וכתיבה בברייל, מדפסות ומקלדות, טאבלטים ושאר מכשירים ממוחשבים, שאינם נגישים לעיוורים בדרך כלל. כלבי הנחייה נהדרים שממש קשה להפסיק ללטף אותם והם לא מתנגדים באופן עקרוני כל עוד זה מאחורי האוזן והרבה.

כלבי הנחיה - צילום: עמית מנדלזון

ארגוני סיוע כספי מהמערכת הממסדית, חברות לביטוח משלים, ארגוני ייעוץ ללא מטרות רווח וגופים שמעודדים ומקדמים פעילות ספורטיבית לנכים, כולם מיוצגים בתערוכה.

כדורסל על כסאות גלגלים הנדיספורט - צילום: עמית מנדלזון

כמובן שעיצוב הבית לנוחיות ולשימוש אוטונומי לנכה הוא חלק עקרוני מהחיים. מטבחים שמעוצבים בצורה שלא רק תתאים לנכה אלה שהוא יוכל לשנות את מיקומו וגובהו של כל אלמנט במטבח. שולחנות עבודה שמותאמים לנכויות שונות וכסאות שמיועדים לאפשר לנכים הסובלים בבעיות יציבה וגם להשאר במקומם בלי ליפול.

מטבח גמיש - צילום: עמית מנדלזון

תערוכה מהסוג הזה לוקחת בחשבון את הדרישות הבסיסיות של כל נכה, והמבקרים הם אנשי מקצוע, אחים ואחיות, בני משפחה של מוגבלים, רופאים, מהנדסים ורבים אחרים.

המודעות וההכרה בצורך לחיים אוטונומיים עבור בעלי מוגבלויות, וקידומם של פרויקטים ורעיונות במימון וסיוע טכני מיטיבים עם נכים ומקלים עליהם את החיים. אולי זה לא כל כך מפתיע עבור מדינה שמערכת הבריאות שלה נחשבת לטובה ביותר בעולם.

פורסם בקטגוריה א, טכנולוגיה, עוד טכנולוגיות | עם התגים , , , , , , , , | 3 תגובות

השב"כ: חשפנו רשת טרור שתכננה לבצע פיגוע באיצטדיון טדי

הבוקר (חמישי) הותר לפרסום כי השב"כ בסיוע צה"ל חשף חוליית טרור של החמאס שמחבליה הוכשרו בחו"ל והונחו להוציא פיגועים שונים בהכוונת חמאס טורקיה. במסגרת החקירות נעצרו למעלה מ-30 פעילים והוסגרו שני רובים מסוג M16, תחמושת וחומרים לייצור מטענים. החשודים, כך טוען השב"כ, הונחו לפעול להוציא אל הפועל פיגועי ירי ומטענים נגד יעדים ישראליים ביהודה ושומרון, פיגועי חדירה ליישובים ישראליים, פיגועי חטיפה של ישראלים ביהודה ושומרון ובחו"ל, פיגועי מכונית תופת, פיגוע באצטדיון "טדי" בירושלים ופיגוע נגד הרכבת הקלה בירושלים. מהחקירה עולה כי חלק מפעילי תשתית זו הם שביצעו, ב-31 אוגוסט 2014, את פיגועי המטען בשומרון: בצומת רחלים, ובצומת ג'ית (2 מטענים), ללא נפגעים. המטענים, שהופעלו באמצעות טיימר, תוכננו כך שהמטענים יופעלו במרווח זמנים, בכדי לפגוע גם בכוחות המגיעים לסייע. עוד עלה מהחקירות כי חלק מהפעילים גויסו לפעילות בירדן, כבר בשנת 2012. הם עברו הכשרות צבאיות וקיבלו משימות, ומתחילת 2014 החלו להיכנס לשטח, זאת כדי לקדם את הפעילות. בין משימותיהם היו לבצע קיום מפגשים עם פעילים, הכנת תשתיות, ואיסוף מודיעין על יעדים לפיגוע.

ראשי המחבלים (צילום: דוברות השב"כ)

ראשי המחבלים (צילום: דוברות השב"כ)

בין חברי החוליה: מנאף מוחמד עבד א-רחמן אג'בארה (28), תושב ירדן, רג'אאי אחמד מצטפא עמורי (30) מטול כרם, מחמוד ואאל מחמוד מלחם (30), תושב ענבתא טול כרם, עבדאללה מחמד יוסף זיתאוי (25), תושב ירדן, מוצעב ח'אלד אבראהים דויב (23), תושב זעתרה/בית לחם, עדנאן תיסיר כאמל סמארה (30), תושב ספארין/טול כרם, צוהיב רדואן מחמד תאבת (29), תושב בית דגן/בקעות, מחמד יוסף מחמד שורבג'י (25), מוצאו מכוויית, ולמד בירדן. חברי החוליה, כך למדו בשב"כ, פעלו בתאום עם החמאס בטורקיה, ירדן, סוריה וברצועה. המגויסים הגיעו לרצועה לעיתים דרך מנהרות הברחה ושם עברו קורסי חבלה, אימוני נשק, ניווט ועוד.

בתורכיה התמקדו הדרכות המגוייסים בתכנון הפעילות הצבאית: תכלול צירי פעילות שונים, שמטרתם מימוש פיגועים כנגד יעדים בשטחי ישראל, איו"ש וחו"ל. בירדן כללו ההכשרות הצבאיות אימון בנשק, חבלה, התנהלות חשאית ותדריכים ביטחוניים לקראת יישום פיגועים.

הנשקים שנתפסו (צילום: השב"כ)

הנשקים שנתפסו (צילום: השב"כ)

לאחר סיום ההכשרות הצבאיות, הפעילים היו משולבים בצירי הפעילות, על-פי חלוקה וציוות שנעשה בידי בכירי הארגון בתורכיה, שהם גם היו המחליטים על המשימות. ההנחיות לפעילות "יורדות לשטח" באמצעות המפעילים הקדמיים בתורכיה ובירדן, האחראים על מימוש הפעילות.

עוד נודע כי לאחר סיום תהליך הגיוס, ההכשרה וההשתלבות בצירי הפעילות נשלחים הפעילים לשטחי איו"ש, כדי להוציא אל הפועל את המשימות שקיבלו, ביניהן: מימוש פיגועים כנגד יעדים ישראליים, תיאום והעברת אמל"ח וכספים לפעילות, גיוס חוליות צבאיות מקומיות, הכשרת וביסוס תשתיות בשטח, לרבות איתור מקומות לבניית מעבדות חבלה ושימוש בדירות מבצעיות.

הפיגועים אותם הונחו המחבלים לבצע היו: פיגוע באצטדיון "טדי" בירושלים, פיגוע כנגד הרכבת הקלה בירושלים, פיגועי ירי ומטענים כנגד יעדים ישראליים באיו"ש (צירי תנועה, יישובים, נקודות צבא). פיגועי חדירה ליישובים ישראליים. פיגועי חטיפה של ישראלים באיו"ש ובחו"ל. פיגועי מכונית תופת. גיוס חוליות צבאיות בירדן לטובת מימוש פיגועי חדירה לתחומי ישראל.

המטען הממולכד (צילום: השב"כ)

המטען הממולכד (צילום: השב"כ)

 

כיסא ששימש "כיסוי" למטען (צילום: שב"כ)

כיסא ששימש "כיסוי" למטען (צילום: שב"כ)

 

צילום: השב"כ

צילום: השב"כ

לחשיפת התשתית, שהייתה מעורבת בפיגועי המטענים בצומת ג'ית ובצומת רחלים שבשומרון ב-31 אוגוסט 2014, קדמה חשיפה נוספת, באוגוסט 2014, של תשתית חמאס צבאית רחבה ביהודה ובשומרון, בראשותו של ריאד נאצר, פעיל חמאס בכיר מאזור רמאללה, שהוא עצור בישראל. גם תשתית זו, שהוכוונה בידי ראש "מרחב הגדה", צאלחערורי, פעלה להקמת חוליות צבאיות מכלל אזורי איו"ש, הכניסה לאזור כספים בסכום העולה על מיליון ₪ ורכשה אמצעי לחימה לביצוע פיגועים.

בשב"כ מדגישים כי שתי החשיפות מצביעות על מוטיבציה גבוהה של חמאס בכלל, ושל צאלחערורי בפרט, אשר חותרים, ללא לאות, לשיקום תשתיות החמאס הצבאית באיו"ש, והנעתן לביצוע פיגועים כנגד יעדים ישראליים.

מימוש פיגועים באיו"ש, המשמש את חמאס גם להרחקת "אור הזרקורים" מהרצועה, נועד, בין היתר, לגרור את ישראל לתגובה חריפה באיו"ש,וכפועל יוצא מכך להוביל להתמוטטות הרש"פ, שזהו אחד מיעדיה של חמאס. ללא ספק, סיכול התשתית, בעיתוי בו סוכלה, מנע מחמאס אפשרות לממש פיגועי טרור נוספים באיו"ש.

"אני מבקש לשבח את שב"'כ ואת צה"ל, שסיכלו פעולות טרור מסוכנות מאוד שהיו יכולות לגבות הרבה קורבנות", הגיב הבוקר ראש הממשלה בנימין נתניהו, " זאת פעולה שפורסמה, אבל יש הרבה פעולות שנשארות עלומות. זו פעולות סיכול נגד הטרוריסטים, נגד החמאס שקורא תיגר על קיומה של מדינת לאום יהודית, ובעצם קורא תיגר על קיומם של יהודים בכלל. אנחנו פועלים יום, יום ולילה לילה כדי לשמור על ביטחונם של אזרחי ישראל והאנשים שעוסקים בכך ראויים לכל שבח ולכל תמיכה", אמר ראש הממשלה.

פורסם בקטגוריה א, אקטואליה, בארץ, בטחוני, פליליים | עם התגים , , , , , , | להגיב

"רוזווטר": מופע הקולנוע המחשמל של ג'ון סטוארט

[rating=3]

מעריצי תוכנית האירוח האמריקנית "הדיילי שואו" (המשודרת בארץ ב-Yes), בוודאי הופתעו בשנה שעברה, כאשר מנחה התוכנית, ג'ון סטוארט, הודיע שהוא יוצא לחופשה בת 12 שבועות כדי לכתוב ולביים את הסרט הראשון שלו: "רוזווטר", המבוסס על ספר הזיכרונות Then They Came For Me: A Family’s Story Of Love, Captivity And Survival (בתרגום חופשי: "ואז הם באו לקחת אותי") משנת 2011, שנכתב על ידי עיתונאי יליד איראן היושב בבריטניה, מזיאר בהרי. המסקנה מהסרט: הם כנראה לא היו צריכים לבוא לקחת אותו.

בין רצינות להומור. באדיבות סרטי יונייטד קינג

הצופים הקבועים בסטוארט מכירים אותו כאדם ציני מאוד, מצחיק ביותר, שנון כתער וביקורתי בטירוף. אין זה משנה מהי דעתו הפוליטית, מי שמכיר את עבודתו, יודע שיש לו מצפון ואחריות חברתית גבוהה. ניתן לראות את המצפון והאחריות האישית שלו גם בלקיחת מושכות הבימוי של "רוזווטר", כיוון שאחרי הכל, הראיון של בהרי בתוכנית "הדיילי שואו" שימש כראיה נגדו כשהוא נכלא ועונה על ידי שלטונות איראן בשנת 2009.

השחקן המכסיקני, גאל גרסיה ברנאל ("ואת אימא שלך גם") נבחר לגלם את בהרי, שכיסה את הבחירות באיראן עבור מגזין "ניוזוויק", ולאחר מכן נכלא למשך מספר חודשים, תוך שהוא נאלץ להודות שהוא מרגל. מאז החל להופיע על המסך הענק ברנאל תמיד הקסים את הצופים באישיותו, אבל דווקא המענה שלו בסרט, השחקן הדני קים בודניה ("פושר"), מחזיק בתפקיד המסקרן ביותר, כרוזווטר: "המומחה האחראי" על חקירתו של בהרי.

רוזווטר הוא מענה במקצועו, ובאופן מפליא – אדם שאינו מרוצה ממקום עבודתו, ומוציא את תסכוליו המקצועיים על המעונים שלו. האנשת המענה היא החלק המעניין ביותר בסרט, וחבל שסטוארט לא פיתח קצת יותר את דמותו של רוזווטר. יחד עם זאת, זהו הסיפור של בהרי. הסצנות בין השניים מחשמלות ובלתי צפויות, מצליחות להעלות את דופק הצופים, אך במקביל, גם גורמות לנו לא לקחת העינויים בכזו רצינות.

הסיפור עצמו רציני ביותר, וסטוארט, בסרט בכורה שלו כבמאי, מצליח לשחק בדקויות שבין רצינות להומור, כפי שרוזווטר שואל את בהרי בזעם על היבטים מסוימים בדף הפייסבוק שלו, או כאשר האסיר מסביר לשובה שלו על מכוני עיסוי במערב. הסרט בהחלט משתבח בזכות ההומור, אולם מספר חלקים לא עוברים חלק באופן מושלם: בהרי מדבר לא מעט עם אביו המנוח ועם אחותו שהלכה לעולמה לא מכבר – רגעים שמרגישים מאולצים משהו ורק מכבידים עוד יותר על כמות גדולה של רצינות.

ובכל זאת, כיוצר טירון, לסטוארט יש דרך מעניינת להעביר את רעיונותיו, תוך שימוש נבון בצבעים ובצילומים חדים, תחושה נכונה בהעברת סיפור וכמובן בחירת נושא מרתק. הסרט בונה עצמו בתבונה, חלק על גבול הרגשנות, וחלק אחר בזכות הליהוק החכם והיוצא דופן (שחקנים מכסיקנים, דנים ואף הודים – כולם מגלמים איראנים). כיצירה קולנועית ראשונה, סטוארט צולח באופן מוצק ובטוח. גם אם לא ימשיך בעבודתו כבמאי סרטים, תמיד יש לו את תוכניתו היומית "הדיילי שואו".

פורסם בקטגוריה ד, סרטים, תרבות | עם התגים , , , , | להגיב

לדוג ולא כדי לאכול

זוג דייגים בכנרת. שני אנשי צוות מתחלפים ביניהם כל העת ודגים רק באזור שנקבע להם. (צילום: עידן טולדנו, פקח רשות איגוד ערים כינרת)

זוג דייגים בכינרת. שני אנשי צוות מתחלפים ביניהם כל העת ודגים רק באזור שנקבע להם. (צילום: עידן טולדנו, פקח רשות איגוד ערים כינרת)

יש כאלו שסובלים בחורף, ויש כאלו שרק מחכים לימי הגשם והקור. אלה, כמובן, החקלאים ודייגים ובעיקר דייגי הספורט, שפתחו את עונת הדייג הספורטיבי בחופי איגוד ערים כינרת- רותם ושיזף.

פקחי איגוד ערים כינרת סייעו לחברי עמותת "ישראפיש" ישראל ולדייגים בהתארגנות בשטח כולל לינת לילה בחופים.

מאיגוד ערים כינרת נמסר, כי הם מעודדים ספורט זה, מאחר ובתחרויות הדייג הספורטיבי, מוחזרים הדגים לכינרת ללא פגע. הם נתפסים, נשקלים, ומוחזרים לימה. אירוח תחרויות הדייג הספורטיבי הינו חלק מהמהפך, אותו עוברים חופי איגוד ערים כינרת בהנגשתם לציבור המשפחות ופיתוח ספורט ימי ודייג ידידותי.

בתחרות, ביזמת חברת "ישראפיש" ישראל, שמתקיימת שלושה ימים ברציפות, יום ולילה, ישנים הדייגים באוהלים על החוף. הצוותים מורכבים משני אנשי צוות המתחלפים ביניהם כל העת ודגים רק באזור שנקבע להם על ידי השופטים המקצועיים. הם ישנים ואוכלים על החוף.

באירוע זה מתחרים 34 דייגים מישראל במציאת דג הקרפיון הגדול ביותר.

זוהי התחרות הראשונה מתוך שלוש תחרויות דייג ספורטיבי, ברמה ארצית ובינלאומית שיתקיימו במהלך החודשים הקרובים בכינרת, במהלכן נשקלים הדגים על ידי שופטים מקצועיים.

התחרות הקצרה הזאת הינה רק הכנה לתחרות הבינלאומית שתתקיים ב-21-26 בדצמבר בחופי איגוד ערים כינרת, בה יתחרו צוותי דייגים מקצועיים מהארץ ומהעולם במטרה לזכות בגביע הבינלאומי ובניסיון לשבור את שיא כל הזמנים בתחרות, העומד על קרפיון ענק במשקל 16.200 ק"ג שנתפס בכינרת בשנת 2012.

דייגים עם דג קרפיון מרשים. יש אליפות? (צילום: עידן טולדנו, פקח רשות איגוד ערים כינרת)

דייגים עם דג קרפיון מרשים. יש אליפות? (צילום: עידן טולדנו, פקח רשות איגוד ערים כינרת)

יו"ר עמותת "ישראפיש" אנדריי מאזלין אומר, כי לתחרות חוקים בינלאומיים נוקשים וכי הדייגים המקצועיים שוהים על החוף בזוגות, אשר מחליפים משמרות לאורך שעות היממה, כאשר למעשה אין הפסקה.בדייג. הדייג המוקצה להם בתחרות הארצית הינו 50 שעות רציפות.

לדברי אריה סגרון, מרכז החופים ברשות ניקוז ונחלים כינרת, מסורת תחרויות הדייג הספורטיביות סביב חופי הכינרת הינה נדבך נוסף בפרויקט "כינרת אחרת" שמוביל איגוד ערים כינרת בכדי לקדם את האטרקציות הבילוי גם בעונת החורף ובכך להטיב עם הציבור.

עוד מוסיף סגרון, כי תחרויות דיג הקרפיון שאינן פוגעות באוכלוסיית הדגה, מביאה לכך שהכינרת מהווה מרכז דייג עולמי לקרפיונים. זאת לצד העובדה שאגם הכינרת אינו קופא כמו אגמים באירופה בעונת החורף. "חשוב לנו שהציבור הרחב יוכל ליהנות ולהיות חלק מהחוויה המיוחדת הזו" מוסיף סגרון.

למידע נוסף: כוכבית כינרת מכל טלפון נייד – 55477*

www.kineret.org.il..

להרשמה לתחרות הבינלאומית – www.israfish.com.

פורסם בקטגוריה ג, תיירות, תיירות בארץ | עם התגים , , , , | להגיב

הנבחרת המנצחת פוינטר-3M יוצאת לראלי 24 השעות של יוון

צוות "פוינטר-3M" יוצא לאחד מאתגרי הנהיגה הקשים ביותר- 24 שעות רצופות של נהיגה. אחרי שזכו בראלי בלקן יוצאים עכשיו הלל סגל ורז היימן, נהגי הראלי הבכירים בישראל לאחד ממרוצי הראלי הקשים בעולם. מסלול הראלי מתפרס על פני 1018 ק"מ, רובם בשטח, אותם צריכים המתמודדים לגמוע ביממה אחת.

בעבר זכו השניים במקום השני בראלי זה, זאת לאחר שהתהפכו עם רכבם והצליחו לחזור למסלול. אם לא די בכך, במהלך הראלי הנהגים אינם מתחלפים כך שרז נוהג לאורך כל המסלול והלל מנווט. אופי הראלי לוקח את הצוות לקצה גבול היכולת ומחייב אותם לקבלת החלטות קריטיות בתנאים קשים.

הצהובה המשופרת (צילום יח"צ)


חברת 3M, שהצטרפה השנה כנותנת חסות מרכזית לצוות פוינטר-3M, ציידה את הצמד בטכנולוגיה המתקדמת בעולם בתחומי הרכב והבטיחות. חטיבת הבטיחות בחברת 3M, ציידה את רז והלל באוזניות תקשורת חדשניות המבודדות רעשי רקע כמו גם במחזירי אור מיוחדים של 3M בצדיו האחוריים של הרכב, לטובת נראות טובה גם בשעות הלילה. חטיבת הרכב של 3M ציידה את הרכב של רז והלל בחומרי איטום ובידוד לאטימה כנגד חדירת מים ולהעלמת רעשי רקע כגון פגיעות אבנים, במערכת גימור לליטוש ופוליש לחידוש חלונות הפוליקארבונט להעלמת השריטות בחלונות הצדדים וקבלת שקיפות מלאה, סרט איטום גמיש כנגד חדירת מים דרך משקוף הדלתות, חומר הגנה לריפודי הרכב מסדרת מוצרי סקוטשגארד המיועד לדחיית מים, וציפוי קריסטלי מיוחד לצבע הרכב ולחלונות שמיועד לדחות מים באופן מוחלט וע"י כך לדאוג שפחות בוץ יישאר על הרכב.
בנוסף, הצוות צויד בחליפות מרוץ, נעלי מרוץ וכפפות מרוץ מקצועיות מבית Italy MOMO שנמסרו לצוות ע"י חברת אוטולוקס טיירס, יבואנית צמיגי Toyo לישראל.

אילן גולדשטיין, מנכ"ל פוינטר: "הראלי הפך לדרך והדרך הפכה למסורת. הניצחונות וההישגים, כושר ההתמודדות וההתמדה, המובילות הטכנולוגית והאנושית והשאיפה למצויינות הם ערך מוסף לפוינטר. יש לנו הכבוד להיות שותפים לדרך לצוות מיוחד במינו שמביא כבוד למדינה, לחברה, לספורט ולספורט המוטורי וכמובן לעצמם".

יונתן פנטנוביץ', מנכ"ל 3M ישראל: "מאז שהצטרפה חברת 3M לצוות הראלי, רז והלל נמצאים ב-100 אחוזי הצלחה עם זכיה בראלי בלקן. אנחנו מקווים שישמרו על הנתונים האלה גם בראלי הזה. וברצינות, אנחנו גאים שרז והלל הם חלק ממעבדת המבחן למוצרים המתקדמים של 3M בשורה ארוכה של תחומים תומכי תקשורת, בידוד מניעת זעזועים ועוד. ההצלחה המשותפת מוכיחה שהבחירה בצמד הייתה הדבר הנכון ביותר לשני הצדדים".

מארק מוטלואוגלו, משנה למנכ"ל קבוצת אוטולוקס, "אוטולוקס טיירס, יבואנית צמיגי Toyo לישראל, גאה להיות נותנת החסות של צוות הראלי המוביל בישראל, המגיע להישגים משמעותיים גם בחו"ל. השנה, מעבר לאספקת צמיגי שטח מלא מדגם Open Country M/T, הרחבנו את החסות וסיפקנו לצוות גם ציוד מקצועני מבית MOMO Italy המיובא על ידינו – חליפות מירוץ, נעלי מירוץ וכפפות מירוץ".

ערן תמיר מנכ"ל ICL מציין כי שילוב ושיתוף פעולה זה של ICL עם רז והילל אינו חדש, יש לנו היכרות ארוכה עם רז והילל – האנרגיות, היזמות, המקצוענות, הספורטיביות, הגיבוש והרעב הבלתי פוסק לכבוש ולנצח, ראויים לא פחות מאשר להערצה. קבוצת ICL גאה להמשיך ולקחת חלק מנותני החסות הרשמיים לצוות של רז היימן והלל סגל ומאמינה כי דרכם משקפת את דרכנו לחתירה בלתי פוסקת למצוינות. רז והלל נחשבים לצוות נהגי מרוצי השטח הטובים בישראל ומהטובים בעולם, ונותנים השראה לנהגים רבים בתחום. קבוצת ICL מובילה בתחום ניהול שרשרת האספקה, שילוח בינ"ל וניהול מרכזים לוגיסטיים בארץ ובעולם. SHOW TIME מקבוצת ICL מובילה בתחום הובלת רכבים להדגמות, תחרויות, תצוגות וניסויים.

הכנות למירוץ (צילום יח"צ חו"ל)


על ראלי 24 השעות של יוון:
ראלי 24 השעות של יוון, הוא ראלי סיבולת אשר מתקיים זו השנה ה- 11 ומחולק ל – 5 קטגוריות. קטגוריות T1 , T2, T3 המקצועיות, קטגוריית אופנועים, וקטגוריה המיועדת למשתתפים אשר מתחרים עם רכבי 4 X 4 הרגילים שלהם. הראלי נערך במרכז המדינה, מזרחית לאתונה ונמשך 24 שעות ברציפות. הראלי יוזנק בשבת ה – 29.11 בשעה 11:00 ויסתיים לאחר 24 שעות, ביום ראשון ה – 30.11 בשעה 11:00.

הראלי יתפרס לאורך 1018 ק"מ רצופים, 177 ק"מ יהיו קטעי קישור על דרכים ציבוריות, היתרה – 841 ק"מ תורכב מ- 6 קטעים תחרותיים בשטח באורך של 75 עד 169 ק"מ כל אחד, כאשר ביניהם 2 עצירות ביניים לטובת סיוע ומנוחה (אם זו תתאפשר) של 90 דקות כל אחת. תנאי השטח מגוונים וכוללים שבילי יער הרריים, המאפשרים נהיגה מהירה בסגנון ראלי אקרופוליס, שבילים צרים ובוציים המתפתלים תוך שינויי גובה של עד 1,500 מ' על "הרי הרוקי" של מרכז יוון ולקינוח דרכים בוציות בעמק, בינות לשדות חקלאיים.

בקטגוריית הרכבים כבר רשומים 46 מתחרים, מתוכם 17 צוותים בקטגוריה הפתוחה והחזקה, ביניהם צוותים מנוסים וותיקים מאיטליה, בולגריה, צ'כיה ויוון.

גם לראלי זה יצאו רז והלל מצוות "פוינטר 3M" עם חליפות המרוץ החדשות של MOMO מדגם XL ONE, שהינו הדגם המקצועני של MOMO Italy, המיוצר מבד נומקס Tela 110 ומצטיין במשקל קל במיוחד (300 גר' למטר מרובע). החליפות ונעלי נהיגה MOMO נמסרו לצוות ע"י חברת אוטולוקס טיירס, יבואנית צמיגי Toyo לישראל, נותנת החסות הרשמית לצוות, שהיא גם היבואנית הבלעדית של מוצרי MOMO Italy לישראל. בנוסף נמסרו לצוות נעלי מרוץ וכפפות מרוץ מקצועיות של MOMO Italy.

על הרכב:
מדובר ברכב השייך לקטגוריית T1.2 (רכבי אב טיפוס מבניה עצמית בעל מנוע דיזל), בעל שלדת צינורות עליה הורכבו מכלולים מכניים של מיצובישי פג'רו. לרכב מנוע טורבו של BMW בנפח של 3,000 סמ"ק, 6 צילנדרים ו- 250 כ"ס עם מחשב בעל תוכנת מרוצים מיוחדת. צריכת הדלק תעמוד על כ-3.5 ק"מ לליטר בזמן המרוץ. משקל עצמי 1,980 ק"ג, צמיגי Toyo חדשים מדגם OPEN COUNTRY M/T, מערכת הרמה עצמית הידראולית מובנית, מידות הרכב: אורך 4.2 מטר, גובה 2 מטר, רוחב 2 מטר.

כלקח מראלי 24 השעות בשנה שעברה, הוחלף מכסה המנוע בחדש, רחב יותר ב 7 ס"מ שיחפה על הגלגלים הקדמיים טוב יותר וימנע השלכת בוץ מסיבית על השמשה הקדמית. על גג הרכב הורכבו זוג פנסי קסנון לטובת תאורת לילה מיטבית לטווח הארוך, זאת בנוסף לארבעה פנסי הלוגן המכסים את הטווח הקרוב והבינוני. מעבר לכך, מראות הצד הוחלפו לגדולות יותר ויציבות יותר, כאלה שבעזרתן תמרונים לאחור יהיו פשוטים ומהירים יותר ללא צורך ביציאה מהרכב לטובת הכוונתו.
כננת של חברת WARN נתרמה על ידי היבואן – הנפלד טכנולוגיות, מאוחסנת ברכב ובמידת הצורך ניתנת להתקנה זריזה בחלקו הקדמי או האחורי.

על רז והלל:
זהו הראלי הבינלאומי ה – 23 במספר של רז וה – 18 של הלל. רז והלל הם מנהגי השטח הבכירים והמעוטרים ביותר בישראל, זוכי פרס שרת התרבות והספורט לספורטאים מצטיינים לשנת 2009. הלל סגל, נווט הצוות, בן 65, בעל מוסך ליוגב. הנהג רז הימן, בן 50, מנכ"ל תנועה מערכות מחשוב וניווט. בעשור האחרון חזר הצוות מתחרויות הראלי בהן השתתף עם הישגים רבים, ביניהם מקום ראשון כללי בברסלאו בלקן 2014, אלופי סבב הבלקן 2013, מקום ראשון כללי בראלי יוון 2013, מקום שני כללי ב- 24 השעות של יוון 2013, מקום ראשון בדאקאר 2012 (קטגוריית רוקיז), מקום ראשון בראלי דרך המשי 2009 ו- 2010 (קטגוריית (T1.2, מקומות שני ושלישי בראלי הפרעונים במצרים 2005, 2006 ו 2007 (קטגוריית (T1.2, מקום שני כללי בראלי בלקן 2012 ומקום שלישי בראלי יוון 2014.

נותני חסות נוספים:
נותני חסות נוספים הם חברת אוטולוקס יבואנית צמיגי TOYO, אשר תספק צמיגי שטח מלא למרוץ ובנוסף חליפות, נעלי וכפפות מירוץ מקצועיות מבית MOMO Italy; חברת ICL אשר תשלח את הרכב במכולה מישראל לורנה ובחזרה; הנפלד יבואן כננות WARN, טלפארמה, גילת סאטקום ומשקפי רודי פרוג'קט.

צוות פוינטר 3M מאמץ את האופנוען יוני לוי:
רז והלל לוקחים תחת חסותם את האופנוען יוני לוי שבגיל 30 עושה שינוי בקריירת המרוצים המפוארת שלו ועובר להתחרות בסצנה החמה ביותר בשטח בשנים האחרונות – הארד אנדורו. מרוצי הארד אנדורו התפתחו ממרוצי אנדורו הקיימים בעולם כ- 85 שנה. התוואי בו המתחרים רוכבים קשה מאוד לרכיבה, כולל אלמנטים טכניים מורכבים ומסובכים למעבר ולרוב יתרחש בהרים, ביערות, בנחלים סלעיים תוך רכיבה בסינגלים בעליות וירידות תלולות.

מרוצים מפורסמים השייכים לסצנת ההארד אנדורו הם הרומניאקס, הארצברג, ROOF OF AFRICA, ורבים נוספים. בשלושת המרוצים האלה ישתתף יוני בשנה הקרובה, כאשר כבר ב- 6.12.14 יעמוד על קו הזינוק בלסוטו, במרכזה של דרום אפריקה. מטרתו תהיה לעמוד על הפודיום ואף לנצח את קטגוריית הברונז, משימה לא פשוטה בהתחשב בכך שבקטגוריה זו משתתפים 150 רוכבים וליוני זהו מרוץ ההארד אנדורו הראשון בחייו.

יוני ירכב על ימהה WR450 וימשיך ליהנות מחסותה של יבואנית מותג אופנועי YAMAHA לישראל – מטרו מוטור, אשר תתמוך בו בעונת 2015 גם בליגת האנדורו בישראל וגם במאמציו בזירה הבינלאומית.

רז והלל רואים חשיבות רבה בקידום הספורטאים המוטוריים הישראלים בחו"ל, תוך הבנה שהצלחתם תקדם את ענף הספורט בו הם מתחרים, תדרבן ישראלים נוספים להתאמן, להשתפר, להצליח ולכוון החוצה להשגת מטרות בחו"ל. יוני לוי, בכיר רוכבי השטח בישראל בשנים האחרונות הוא הבחירה המוצלחת ביותר למימוש מטרה זו ויכול בהחלט להביא גאווה וכבוד לאוהדי הספורט המוטורי בישראל ולעצמו בענף ההארד אנדורו.

על ROOF OF AFRICA:
ה ROOF OF AFRICA הוא מרוץ ההארד אנדורו הוותיק ביותר ומתרחש כל שנה בתחילת דצמבר, 47 שנה ברציפות! שמו ניתן לו משום שתוואי המסלול מתפתל על ההרים הגבוהים במדינת לסוטו שבמרכז דרום אפריקה, בגבהים שבין 1500 ל 3000 מטר. מזג האוויר לרוב גשום והרכיבה בסינגלים הסלעיים המשמשים במשך השנה חמורים בלבד, קשה מאוד. השנה צפויים להשתתף כ 400 רוכבים, מחולקים לשלוש קטגוריות אשר נבדלות זו מזו באורך המסלול ובדרגת הקושי שלו, מעטים מתוכם ייזכו לסיים את כל שלושת ימי המרוץ ולהגיע לקו הסיום.

על יוני לוי:
יוני לוי, בן 30, נשוי + 1, תושב טבעון, בעל הישגים מרשימים בספורט המוטורי בישראל ובחו"ל: שבע פעמים אלוף ישראל באנדורו, קטגוריית E2, 7 פעמים אלוף ראלי חרמון אילת, פעמיים אלוף ליגת באחה ישראל, 2 פעמים זוכה מדליית זהב באליפות העולם באנדורו – ISDE, מקום 17 באליפות העולם באנדורו 2012 – EWC.

פורסם בקטגוריה מה חדש, מוטורי, רכב | עם התגים , , , | להגיב

זהירות בכביש רטוב

כאלף בני אדם נפגעים בממוצע מדי שנה בתאונות דרכים בעת נסיעה בכבישים רטובים או מכוסים בוץ בערים, כך על פי נתוני עמותת אור ירוק המבוססים על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. נתונים אלה נכונים לעשר השנים האחרונות, בין השנים 2004-2013.

עוד עולה מהנתונים, כי מדי שנה נפגעים באורח קשה בממוצע כ-55 בני אדם בתאונות אלה בערים ושמונה בני אדם נהרגים בתאונות דרכים בערים, בכבישים רטובים או בוציים.

התפלגות הנפגעים בתאונות דרכים בכבישים רטובים או מכוסי בוץ בשנת 2013, עפ"י ערים:
• בירושלים נפגעו 73 בני אדם ואדם אחד נהרג.
• בתל אביב נפגעו 41 בני אדם.
• בחיפה נפגעו 40 בני אדם.
• באשדוד נפגעו 38 בני אדם.
• בעכו נפגעו 29 בני אדם.
• בפתח תקוה נפגעו 28 בני אדם, שני בני אדם נהרגו.

אחת הבעיות של החורף הישראלי, היא המרווחים הגדולים בין הגשמים, הגורמים לכך שכל גשם שיורד הוא למעשה "הגשם הראשון" המאופיין בסכנת החלקה רצינית יותר. הסיבה לכך היא, כי טיפות שמן ואבק יחד עם המים יוצרים שכבה דקה של נוזל צמיג על פני הכביש.

אחת הדרכים להקטין את הסיכון להחלקה היא באמצעות שימוש באספלט מחורץ, שהפך כבר לסטנדרט בהולנד למשל. סוג אספלט זה מאפשר למי הגשמים להתנקז מהר יותר מאשר בכביש רגיל ועל ידי כך מקטין את סכנת ההחלקה וכן גורם לסימונים בכביש להיראות ברורים יותר גם כשגשום.

מספר כללים על מנת להקטין את הסיכוי לתאונה בכבישים רטובים:
1. יש לנסוע במהירות מופחתת בכ-20 קמ"ש ואילו כאשר מזג האויר סוער במיוחד, גם הפחתת מהירות של 30-40 קמ"ש מומלצת.
2. לפני פנייה בכביש רטוב, יש לבלום לאט ובעדינות ולהתחיל בהאטה בהדרגה לפני הפנייה.
3. כאשר הכביש רטוב או בוצי יש לשמור על מרחק גדול יותר מהרכב שלפנים כיוון שבלימה פתאומית וגסה עלולה לגרום לנעילת הגלגלים ולהחלקה מסוכנת.
4. לפני כניסה לשלוליות יש לנסוע לאט יותר ובהילוך נמוך כיוון שמתחת לשלולית עלולה להיות בור עמוק ובלתי צפוי.

פורסם בקטגוריה בטיחות בדרכים, רכב | עם התגים , , , | להגיב