ההצגה "מיין קאמפף", שמתארחת בהאנגר של "גשר" היא עונש למי שאוהב תיאטרון ותמורה הולמת למי שבא לתיאטרון כדי לסבול. למה זה מגיע לנו? העם היהודי לא סבל מספיק? > ציון 4
דו"ח המבקר / ירמי עמיר
ההתחלה היתה מבטיחה: כ-15 מיטות ברזל, עם מזרנים וכריות, מסודרות במבואה של ההאנגר בתיאטרון "גשר" ביפו, ומזמינות אותך לבחור מקום לשבת כדי לצפות בהצגה.
למה מיטות? כי המחזה של ג'ורג' טאבורי מתרחש בבית מחסה להומלסים (מתחת לאיטליז – עוד מעט תבינו למה), שבו ניתן לשכור מיטה בזול וגם לקבל משהו לאכול – והצופים אמורים להיות חלק מההצגה.
"מיין קאמפף" ("המאבק שלי") הוא ספר שכתב אדולף היטלר ובו הוא מפרט את השקפותיו הפוליטיות ומסביר למה היהודים הם סכנה לעולם ולכן יש להשמידם. טאבורי משתמש בספר כנקודת מוצא לסיטואציה דמיונית, שבה נפגשים שלושה הומלסים: הרצל, היטלר ואלוהים, שהוא בעצם שף.
מה הם עושים ביחד? רק אלוהים יודע. כלומר אלוהים האמיתי, לא זה שמופיע בהצגה. הרצל, בתפקיד הקורבן היהודי, רוצה לכתוב ספר ובינתיים מתפרנס ממכירת התנ"ך והקאמה סוטרא. היטלר רוצה להיות צייר ובינתיים צורח ומשתולל רוב הזמן. ברור שהוא יהפוך לרוצח, אלא מה? ואלוהים השפוף, שמנסה לשווק את עשרת הדיברות, לא ממש מוצא את מקומו בעולם הזה.
בין השלושה אמור להתפתח דיון על משמעות החיים. אחרי שעה של צעקות, ויכוחים ובִרבורים של טקסט לא מעניין, הבנתי שאין כאן סיפור.
אפילו גרטכן העירומה, שבאה לפתות את הרצל וחושפת את שדיה היפים והחצופים במשך דקות ארוכות, אינה מצליחה לעורר אותי. זו לא את, זה אני. למען האמת ריחמתי עליה בגלל הקור העז ששרר באותו ערב. מזל שהרצל חיבק אותה.
וגם השף הלא עירום, שמדגים באיטליז המאולתר כיצד שוחטים תרנגולות, שותים להן את הדם ומוציאים מהן את הקרביים לפני שצולים אותן על האש (התרנגולות כסמל ליהודים?) לא מצליח להציל את האירוע מקריסה. כמעט אמרתי שואה.
אחרי שעתיים ארוכות ללא הפסקה מגיעה גברת מוות, סוגרת עניין, לוקחת איתה את הרצל – ובעיקר גואלת את הצופים מייסוריהם. ואיפה אלוהים כשגברת מוות מגיעה ועושה את עבודתה? הוא הלך לישון. כמה סימבולי.
ואני שואל למה? למה זה מגיע לנו? העם היהודי לא סבל מספיק? למה זה מגיע למי שטורח ביום סגריר להגיע לתיאטרון, שמתיימר להיות אחר, מקורי ונועז?
אני מלא הערכה לבמאי גיל אלון ולצוות השחקנים – כולם אידיאליסטים ומוכשרים – שלקחו על עצמם להתמודד עם מחזה כמעט בלתי אפשרי. אבל במקום לערוך את הטקסט ולביים אותו כהלכה, קיבלנו שעתיים של אוננות במסווה של אמנות.
רק לקראת סיום נרשמו כמה רגעים יפים של שקט, של מבטים, של הקשבה, של דיאלוג אמיתי. מעט מדי ומאוחר מדי.
ההצגה, שהועלתה לראשונה בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר ועכשיו הגיעה לבכורה בתל אביב, אינה תיאטרון אחר. היא אינה תיאטרון. היא עונש למי שאוהב תיאטרון, והיא תמורה הולמת למי שבא לתיאטרון כדי לסבול.
איפה אלוהים כשצריך אותו? הוא, כנראה, לא היה בשואה והוא גם לא היה בתיאטרון "גשר".