צילומים: ציפי מנשה

את פנינו הקבילו באשדוד שני פקחי עירייה וגברת עם בלון. הפקחים העירוניים, ג'קי מרציאנו והנרי קוקה, יצאו לקחת אוויר במרינה מול הים, אבל קוקה מצא את עצמו, פתאום, דואג לאשתו שנסעה להתאוורר ב… תל אביב. איום הטילים הבלתי פוסק לא הפריע גם לגברת שצעדה עם בלונים ברחובה הראשי של עיר. תגידו, בלונים, עוצרים טילים?

בצומת עד הלום עצרנו, חמושות בעט ובמצלמה, לפלאפל אצל ישראל ולובה המקסימים, שהם בכלל תושבי אשקלון. איציק המשועמם מפגיז אותי בצרור בדיחות קרש. השומר הדתי בכניסה מסביר לי שמי שלא מאמין באלוהים סופו מוות. מפגש פתיחה מלבב עם צאן מרעיתו של הקב"ה.

גם אשקלון שינתה פניה ובתוך השממה הגיח לקראתנו מן הים אלברט, נהג אגד בקו אשדוד ודייג חובב לעת מצוא, שהצליח להעלות בחכתו כמה דגים הכי טריים שיש, לארוחת הצהריים. גם נערה ונער לפני גיוס ששבו על עקבותיהם מנסיעה לתל אביב, התפשרו על הקרוסלה מול הים.

במרינה של אשקלון המסעדות פתוחות. אבי, הבעלים של  scobar . מסעדה ובי"ס לצלילה, יושב עם כוס קפה ומספר שההכנסות בקושי מכסות את ההוצאות, אבל הוא לא מתכוון לסגור.

רציתי לשבת על בירה קרה מול היאכטות והים אבל מיהרנו לשדרות. אין זמן, הפסקת האש בדרך. הבירה תחכה.

בשתי הערים האווירה שקטה ולא מרגישים את המתח. מי שכבר מסתובב בחוץ, נהנה באופן פרדוקסלי מכמה ימים של מנוחה.

צומת יד מרדכי. אין אפשרות להמשיך ישר, רק שמאלה לשדרות.

בכניסה לעיר מחכה לנו טל ים, הצלם שלנו בדרום. נוסעים ל"גבעת התקשורת" הצופה על רצועת עזה.

צוותים של רשתות זרות, החל מהסינים ועד הספרדים, ניכסו לעצמם שטח וגידרו אותו כשטח סגור. השדרן הסיני עומד בצייתנות עם הגב לעזה, הוא מחזיק, כמהופנט, במשך דקות ארוכות, מיקרופון ביד ולא זע. צוות אחד מביא כורסה ומושיב עליה בחור מקומי לראיון על רקע הרצועה. קשה להאמין, אבל גם בתצפית על טילים מתפוצצים, ממשיכים הצוותים לביים: כולם מחכים למופע של חיל האוויר. מציאות סוריאליסטית.

שני אברכים חרדיים מישיבת תולדות אהרון בירושלים הגיעו לשטח, באו לחזק את תושבי הדרום. מפגש מספר שניים עם משרתי האלוהות, אז מי אמר שהם לא לוחמים? הנה, הם מנסים לשכנע אותי מהכתובים: "הבא להרגך, השכם להרגו". לא התאפקתי ופתחתי באש. "למי אתם מצביעים בבחירות?" שאלתי את המבוגר בין השניים. "למי שישרת את האינטרסים שלנו", ענה.

"אתה הולך לשלשל פתק לקלפי בבחירות דמוקרטיות של מדינה שאתה לא מאמין בה?!" והמשכתי "למה לא התגייסת לצבא?" תשובתו הייתה בהחלט לא צפויה. "מכל מיני סיבות", ענה, "אבל את רוצה את האמת? אני מתבייש להגיע לישיבה עם מדים".  פה נשארתי פעורת פה. "יחרימו אותך?" שאלתי, "לא, אבל כולם יצחקו עלי". בפעם האחרונה לפני הפסקת האש החד צדדית (שלי) יריתי: "אין לך דעה משלך?"

למעט כמה "בומים" שנשמעו מדי פעם ברקע וטיל שיורט ונראה מרחוק, לא היה זכר להצגה של היום הקודם.

ירדנו למרכז פרץ לחפש בירה ומשהו לאכול. התיישבנו אצל הקווקזי ואשתו הבוכרית מול המסך הענק, שם דיברו על הפסקת האש שתיכנס לתוקף בשעה תשע, ואני סוף סוף קיבלתי בירה קרה.

הזדרזנו לצאת משדרות ולחצות את הכביש לקיבוץ ניר-עם.  תוך כדי נסיעה לאורך הגדר של הקיבוץ  הקפיץ אותנו "בום" חזק. אביטל קיבלה את פנינו בביתה עם החתולה, הכלבה שוקו הקטנה והמתוקה שכבר מסריחה מרוב חרדה ופחד מכל האזעקות וספרינג הזאבה הלבנה. הפוגת קפה-עוגה הופרה על ידי התראת "צבע אדום" וצפצוף עצבני בלתי פוסק מהביפר. דקה בממ"ד. שוקו המסכנה הסתתרה מכווצת מפחד מתחת לכסא המחשב, אחרי שלקחתי אותה על הידיים לממ"ד.

זהו, הפסקת האש נכנסה לתוקף ואנחנו שבנו צפונה.