Skip to content

אבא לארבעה מפרגן לאשתו חופשה בחו"ל

יונתן שלח את רונית לשופינג בלונדון ונשאר עם הילדים. בסופו של היום הראשון הלכתי לבקר אותו בביתו. חברה טובה צריכה לוודא שהוא מסתדר (וגם לשמור על סכום ההימור הגבוה ששמתי). מה קורה באמת כשהגבר נשאר לבד עם הילדים?
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

כשפגשנו את יונתן בבית הקפה השכונתי הוא הודיע בחגיגיות שהוא מתכוון לבלות את השבוע הקרוב לבד. "פרגנתי לרונית אשתי מתנה", הוא צהל וחיוך של גאווה התפשט על פניו, "נסיעה ללונדון, מלון חמישה כוכבים, וכמובן – שופינג אינסופי".

אנחנו, החבר'ה השתוממנו. הוא שכח להזכיר שבעסקה כלולים ארבעה ילדים?

הוא לא שכח.

זה הולך להיות מעניין... (צילום: photostock / freedigitalphotos.net)

"מגיע לה", מבטו היה מלא אושר ופרגון. "היא אחרי הלידה הרביעית, כל הזמן מכרכרת סביב הילדים, אני קורע את התחת בעבודה. הגיע הזמן שהיא תצא קצת לחופש ואני אקח לעצמי זמן לבלות עם איתם".

"אני בעד", הייתי הראשונה להגיב, הרמתי את כוס הקפה לציון המאורע, אחריי הצטרפו לברכות כל החבר'ה. "כל הכבוד", איחלו לו, לא פשוט להישאר לבד עם ארבעה. איזה פרגון מקסים!

אחרי שהלך נשארנו כולנו עוד קצת אחריו, כי היה את העניין הזה של ההתערבות כמה זמן הוא יחזיק מעמד לפני שיתקשר לכל העולם לסיוע.

בסופו של היום הראשון הלכתי לבקר אותו בביתו. חברה טובה צריכה לוודא שהוא מסתדר וגם לשמור על סכום ההימור הגבוה ששמתי.

את הדלת פתחה לי קטנה אחת בת ארבע, ערומה כביום היוולדה.

"היי דני", היא מחייכת בפה מלא ממתקים, "אבא רוחץ את עידו".

הצרחות שנשמעו מכיוון האמבטיה הזעיקו כמה שכנים.

"הכל בשליטה", אמרתי וסילקתי אותם. "אני כאן כדי לעזור".

"דני זאת את?" יונתן קורא לי מכיוון האמבטיה ועידו הפעוט צורח. "הוא לא אוהב לחפוף את הראש", אומר יונתן, "מה עושים?"

"יש את המצחייה הזאת נגד המים",  אני מגישה לו מהארון של רונית, "בבקשה".

הבעיה נפתרה, עידו מחייך.

"למה נעה ערומה?" אני שואלת ככה בגישוש.

"אני לא יודע איפה הבגדים שלה". יונתן מנסה לשמור על קור רוח, ואגב קור – העור של נעה סומר.

"בואי מתוקה", אני מושיטה לה יד, "נלך לחפש את ארון הבגדים". היא מדלגת איתי לשם.

עומר הבן הגדול חוזר מפעילות בצופים ומבקש מאבא שלו אישור לישון אצל חבר, וגילי, הבת השנייה, חוזרת הביתה עם ארבע בנות נוספות. זה הולך להיות מעניין, אני חושבת לעצמי ומתיישבת  על הספה.

לסיכום היום הראשון, שמונה ילדים בבית, שניים קטנים צוהלים, ארבע בנות מתווכחות וילד גדול בוכה (לא הרשו לו לישון אצל החבר). זמן ללכת.

"לאן את הולכת?", מחוויר יונתן ואז תופס את עצמו, אגו הרי חשוב מהכל. "את לא רוצה להישאר איתנו לארוחת ערב?" הוא מנסה סוגסטיה.

לא עוזר לו. "פעם אחרת", אני משיבה.

ביום השני פגשתי את יונתן במכולת, מחזיק שתי ככרות לחם ושני ילדים בועטים. השיער שלו שמנוני משהו, והזיפים שגדלו הראו שהוא קצת שכח את עצמו.

ביום השלישי קיבלתי טלפון היסטרי, לא ממנו, מעומר, הבן הגדול.

אבא מתחרפן (צילום: David Castillo Dominici / freedigitalphotos.net)

"אבא מתחרפן", הוא צועק לי, "בואי.. ב  ו  א  י… בואי!"

בתוך עשר דקות הייתי שם ומצאתי את אבא במצב קטטוני, מלמל הברות לא ברורות. הסלון נראה כאילו מלחמת עולם התרחשה שם.

"פרצו לכם?" השתעשעתי ברעיון.

"שתקי, דני". יונתן רתח, חוש ההומור נעלם, יחד עם אשתו.

אחרי שהקפצתי את עומר לחבר, החזרתי את גילי מהחוג וקילחתי את שני הקטנים, הכנתי ארוחת ערב לכולם, סיפרתי סיפורים והשכבתי אותם במיטות, גררתי את יונתן שנרדם על הספה בינתיים למקלחת והוצאתי לו את סכין הגילוח מהארון.

"נשברת?" חייכתי חיוך מנצחים.

"לא", הוא סרב להודות, "לכי מכאן".

ביום הרביעי הוא נשבר. הוא התקשר אליי בדמעות. "אני מצטער על אתמול, בבקשה תבואי".

אפילו את הדג הם הטביעו

הוא נשמע זוועה, הגעתי לשם במהירות. הילדים הפכו את הבית כולו, הכלב היה צבוע באדום וטושים היו פזורים בכל הסלון, אפילו את הדג הם הטביעו. מדהים לאיזה רמות של חוסר שליטה אפשר להגיע בידיים הלא נכונות.

בתוך שעה השלטתי שם סדר מופתי. הילדים היו שמחים וטובי לב, האבא היה מחוסל. "תגידי לי כמה שמת בהתערבות", שאל בעודו אוסף את שברי האגו שלו מהרצפה. "אני אשלם לך כפול כדי שתישארי פה עד סוף השבוע".

"זה בסדר, אשאר בלי קשר", חייכתי אליו והנדתי ראשי לשלילה. ההתערבות הייתה מנטלית, למען הערכת הנשים באשר הן. גבר לא יודע מה באמת אשה עושה כדי לנהל את הבית, עד שהוא לא עובר זאת בעצמו.

שלושת הימים האחרונים עברו בקלילות מדהימה. ככה זה כשיש שניים, הכל יותר קל. מחר רונית תחזור ותראה בית מאורגן טיפ-טופ וילדים רגועים ומאושרים ותאמר לעצמה "כל הכבוד, זכיתי בגבר היחיד שמסוגל לעשות את מה שאני עושה".

__________________________________________________________________________________

דניאל דותן
דניאל דותן

דניאל דותן, בת 39 מרמת השרון. גרושה, אמא לשלושה מקסימים בגיל יסודי ולברדורית בת עשר. ספר השירים הראשון שלה יצא לאור בהוצאת "סער" לפני מספר שנים, וכעת היא עובדת על רומן. החיים שלה הם מסע ג'אגלינג מרתק, משהו בין הישרדות לסופר-נני, והמטרה העיקרית היא שבין הפרנסה, גידול הילדים, הבית והנאות החיים – אף כדור לא יחליק בדרך. כשעוצרים לרגע ומסתכלים בנחת על החיים הם די מצחיקים, למען האמת.

2 Comments

  1. צדוק
    29 בנובמבר 2012 @ 22:04

    וואללה כתוב יפה. הרגשתי שאני שם לפעמים.
    אשמח לקרוא עוד
    צדוק

  2. ג'ונסי
    25 בנובמבר 2012 @ 16:04

    נפלת שם על לא יוצלח רציני…גבר ממוצע היה משתלט בקלות על העניינים ועוד היה לו זמן בערב לפרק איזה בקבוק בירה תוך כדי צפייה בערוץ הספורט 🙂

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן