בכורה באופרה: וויצק לא כבש את הקהל

האופרה הישראלית פתחה את העונה ה-27 עם הפקה תובענית ומאתגרת של "וויצק", שהצליחה לרגש, אבל במידה מוגבלת. הטנור האמריקני הנודע פיליפ הורסט לא הרשים בתפקיד הראשי, לעומתו התעלה הבס הנפלא משלנו – ולדימיר בראון וגם המקהלה עמדה בגבורה במשימה

בכורה באופרה: וויצק לא כבש את הקהל

האופרה הישראלית פתחה את העונה ה-27 עם הפקה תובענית ומאתגרת של "וויצק", שהצליחה לרגש, אבל במידה מוגבלת. הטנור האמריקני הנודע פיליפ הורסט לא הרשים בתפקיד הראשי, לעומתו התעלה הבס הנפלא משלנו – ולדימיר בראון וגם המקהלה עמדה בגבורה במשימה

★★★★★

קצת קשה אחרי מצהלות העקבים המשופדים וליהוג הרכילות האחרונה על כוס יין של פרמיירה, להיכנס באחת לאווירת ימי מלחמת העולם הראשונה והעוני חסר החמלה של החייל וויצק. למן הצליל הראשון והתמונה בה נראה וויצק מגלח את מפקדו הלועג לו ואחר-כך מקושש זרדים עבורו על רקע קוביית במה ריקה מכל – הייתה ברורה ומחוורת לקהל הצופים היטב תמונת הדלות המייאשת.

עולם ללא רחמים. "וויצק". צילום: יוסי צבקר

האופרה הישראלית פתחה השבוע (שני) את העונה ה-27 בהפקה מחודשת של "וויצק" מאת אלבן ברג, ע"פ המחזה של גיאורג ביכנר, במשכן לאמנויות הבמה בת"א.

הבמאי מנפרד בילהרץ בחר להעניק לקהל אפשרות "להציץ" לחייהם ולעמקי נשמתם של הגיבורים ע"י "חרכי" חלונות, שנפתחו מתוך מסך שחור, משל היו תמונות מצולמות מתוך צמצם עין העדשה הנפתח ונסגר כל אימת שהבמאי רוצה להאיר תמונה. בכך השיג שני אפקטים: קטיעות מכוונת של הפרגמנטים מהם מורכבת האופרה והדגשה של חוסר יכולתנו כקהל להזדהות מלאה עם תחושת הניכור, שהוא המאפיין המרכזי בכתיבתו של אלבן ברג.

דומה שמדובר פה בסיפור עלילה סטנדרטי – מעשה בחייל וויצק המתקנא במתופף שעמו מתנה אהבים מארי, אם בנו, עד שלבסוף הוא רוצח אותה ומתאבד בעצמו. לא בדיוק: וויצק הוא מושא התעללות ולעג מצד כולם: החל ממפקדו וכלה ברופאו העושה בו ניסויים מדעיים ולועג לו בבוז. את אהובתו מארי אונס המתופף – כך שמרוב ייאוש ובדידות היא "בוגדת" בו. דומה שהוא רוצח את מארי בעל כורחו רק אחרי שהמתופף מתגרה בו.

לאווירת הקטיעות והעדר הרצף תרמה האיטיות המכוונת, שבה ניצח דייויד שטרן על התזמורת הסימפונית ראשון לציון. קצב שאִפשר לכל כלי נשיפה להתבלט בברק נגינתו ולהבלטת הלייטמוטיבים של כל גיבור, ובעיקר את דו השיח בתזמורת עצמה בין הנושאים המוזיקליים השונים. אך הקצב, שתרם לאווירת הפרטנות לפרטים קטנים של הרשע, כשהם מבוארים היטב, לא אפשר לצופים להגיע לכלל קתרזיס -ולהפקה עצמה להגיע לסיום מצמרר.

אווירת אפרוריות, הגם שהייתה "טבולה בדם", אפיינה את הביצוע למן הרגע הראשון: לוויצק עצמו – הטנור האמריקני הנודע פיליפ הורסט היה קול קטן שאמנם השתפר במערכה השנייה, אך עדיין לא היה כובש. מרשים היה דווקא הטנור ההולנדי ארנולד בזויין בתפקיד הקצין המתעמר בו. על הכול התעלה הבס הנפלא משלנו – ולדימיר בראון, שגילם את תפקיד הרופא בקול אדיר וכישרון משחק נפלא. לא נפל ממנו הבריטון נוח בריגר בתפקיד השוליה השיכור.

את קטעי האתנחתא הקומית ביים מנפרד בילהרץ בברק גאוני. משובח היה הרעיון לשים את המקהלה ה"ירוקה" במערכה השנייה מתחת לתזמורת המנגנת על הבמה ויושבת על מרפסת המתנדנדת כמטוטלת של שעון. גם השוטה – נמרוד גרינבוים – גילם את תפקידו בברק לפני שהסתתר מבוהל מתחת לשולחן.

אהבה, בגידה, התעללות - אבל בלי קתרזיס. "וויצק". צילום: יוסי צבקר

יפה במיוחד הייתה הסצנה בה המקהלה נמה את שנתה בלבן בעוד המתופף מתגרה בוויצק ומכה אותו ארצה. המקהלה שכבה על במה מלוכסנת מתוכה גח בתנועה נגדית גיא מנהיים, שגילם בכישרון רב את תפקיד המתופף עב הכרס. כל פרט בבימוי ובתפאורה היה עשוי במחשבה תחילה ובשלמות קרובה לגאונות.

אבל גם שירתה של מירב ברנע, שעמדה בגבורה במשימה הכמעט בלתי אפשרית של תפקידה התובעני, ושירתם של הסולנים והמקהלה המשובחת, ובעיקר הנגינה של התזמורת שהיתה חלק מהעלילה – לא יכלו לבוא תחת נביעה הכרחית וקוהרנטיות של סיפור העלילה והבאתה  לכלל דרמה מצמררת.

ובכל זאת כל הכבוד לאופרה הישראלית, שבחרה לפתוח את העונה באופרה כה מאתגרת ותובענית עם שורת סולנים משובחים תוצרת כחול לבן.

★★★★★

קצת קשה אחרי מצהלות העקבים המשופדים וליהוג הרכילות האחרונה על כוס יין של פרמיירה, להיכנס באחת לאווירת ימי מלחמת העולם הראשונה והעוני חסר החמלה של החייל וויצק. למן הצליל הראשון והתמונה בה נראה וויצק מגלח את מפקדו הלועג לו ואחר-כך מקושש זרדים עבורו על רקע קוביית במה ריקה מכל – הייתה ברורה ומחוורת לקהל הצופים היטב תמונת הדלות המייאשת.

עולם ללא רחמים. "וויצק". צילום: יוסי צבקר

האופרה הישראלית פתחה השבוע (שני) את העונה ה-27 בהפקה מחודשת של "וויצק" מאת אלבן ברג, ע"פ המחזה של גיאורג ביכנר, במשכן לאמנויות הבמה בת"א.

הבמאי מנפרד בילהרץ בחר להעניק לקהל אפשרות "להציץ" לחייהם ולעמקי נשמתם של הגיבורים ע"י "חרכי" חלונות, שנפתחו מתוך מסך שחור, משל היו תמונות מצולמות מתוך צמצם עין העדשה הנפתח ונסגר כל אימת שהבמאי רוצה להאיר תמונה. בכך השיג שני אפקטים: קטיעות מכוונת של הפרגמנטים מהם מורכבת האופרה והדגשה של חוסר יכולתנו כקהל להזדהות מלאה עם תחושת הניכור, שהוא המאפיין המרכזי בכתיבתו של אלבן ברג.

דומה שמדובר פה בסיפור עלילה סטנדרטי – מעשה בחייל וויצק המתקנא במתופף שעמו מתנה אהבים מארי, אם בנו, עד שלבסוף הוא רוצח אותה ומתאבד בעצמו. לא בדיוק: וויצק הוא מושא התעללות ולעג מצד כולם: החל ממפקדו וכלה ברופאו העושה בו ניסויים מדעיים ולועג לו בבוז. את אהובתו מארי אונס המתופף – כך שמרוב ייאוש ובדידות היא "בוגדת" בו. דומה שהוא רוצח את מארי בעל כורחו רק אחרי שהמתופף מתגרה בו.

לאווירת הקטיעות והעדר הרצף תרמה האיטיות המכוונת, שבה ניצח דייויד שטרן על התזמורת הסימפונית ראשון לציון. קצב שאִפשר לכל כלי נשיפה להתבלט בברק נגינתו ולהבלטת הלייטמוטיבים של כל גיבור, ובעיקר את דו השיח בתזמורת עצמה בין הנושאים המוזיקליים השונים. אך הקצב, שתרם לאווירת הפרטנות לפרטים קטנים של הרשע, כשהם מבוארים היטב, לא אפשר לצופים להגיע לכלל קתרזיס -ולהפקה עצמה להגיע לסיום מצמרר.

אווירת אפרוריות, הגם שהייתה "טבולה בדם", אפיינה את הביצוע למן הרגע הראשון: לוויצק עצמו – הטנור האמריקני הנודע פיליפ הורסט היה קול קטן שאמנם השתפר במערכה השנייה, אך עדיין לא היה כובש. מרשים היה דווקא הטנור ההולנדי ארנולד בזויין בתפקיד הקצין המתעמר בו. על הכול התעלה הבס הנפלא משלנו – ולדימיר בראון, שגילם את תפקיד הרופא בקול אדיר וכישרון משחק נפלא. לא נפל ממנו הבריטון נוח בריגר בתפקיד השוליה השיכור.

את קטעי האתנחתא הקומית ביים מנפרד בילהרץ בברק גאוני. משובח היה הרעיון לשים את המקהלה ה"ירוקה" במערכה השנייה מתחת לתזמורת המנגנת על הבמה ויושבת על מרפסת המתנדנדת כמטוטלת של שעון. גם השוטה – נמרוד גרינבוים – גילם את תפקידו בברק לפני שהסתתר מבוהל מתחת לשולחן.

אהבה, בגידה, התעללות - אבל בלי קתרזיס. "וויצק". צילום: יוסי צבקר

יפה במיוחד הייתה הסצנה בה המקהלה נמה את שנתה בלבן בעוד המתופף מתגרה בוויצק ומכה אותו ארצה. המקהלה שכבה על במה מלוכסנת מתוכה גח בתנועה נגדית גיא מנהיים, שגילם בכישרון רב את תפקיד המתופף עב הכרס. כל פרט בבימוי ובתפאורה היה עשוי במחשבה תחילה ובשלמות קרובה לגאונות.

אבל גם שירתה של מירב ברנע, שעמדה בגבורה במשימה הכמעט בלתי אפשרית של תפקידה התובעני, ושירתם של הסולנים והמקהלה המשובחת, ובעיקר הנגינה של התזמורת שהיתה חלק מהעלילה – לא יכלו לבוא תחת נביעה הכרחית וקוהרנטיות של סיפור העלילה והבאתה  לכלל דרמה מצמררת.

ובכל זאת כל הכבוד לאופרה הישראלית, שבחרה לפתוח את העונה באופרה כה מאתגרת ותובענית עם שורת סולנים משובחים תוצרת כחול לבן.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן