עם ישראל הוא קבוצה של אנשים מסוממים קשות. עם מכור ללא תקנה. נרקומן של אקטואליה. תנו לו פיגועים, מלחמות, מבצעים, חיסולים, שריפה גדולה, רעידת אדמה קטנה, בחירות מקומיות, בחירות באמריקה; פריימריז בעבודה, בליכוד, במפד"ל; חילוץ של כורים מבטן האדמה, מצור על גורו מטורלל ביהוד, התמוטטות של רצפה באולם אירועים, שיטפון בדרום העיר, בולען בים המלח, והוא נצמד לדיווחים כמו הדביקו אותו למסך בסופר גלו.

לא תמיד ברור מי כאן הביצה ומי התרנגולת. האם הציבור אכן רוצה כל-כך לינוק או אולי זו התקשורת המקומית שכה ששה להניק. בכל מקרה, נתוני הרייטינג המטורפים (בעיקר של המדורה האולטימטיבית של השבט הקדום – חדשות ערוץ 2) מוכיחים כי שני הצדדים מאוהבים באורגיה הזאת, עד כדי כך שקשה להבחין למי שייכים האברים שמתערבבים אלה באלה.

מברברים את עצמם לדעת, נרדמים על המיקרופון

הבעיה הקשה ביותר של ערוצי שידור היא אותו יצור ישראלי כל-כך המכונה "גל פתוח". החדשות כאן אמנם מתחדשות בקצב מטורף יותר מכל מה שמוכר במערב, אבל גם חדשות מתגלגלות לא מסוגלות למלא בנפח ממשי את אינספור שעות השידור. מילא ברדיו – אבל הטלוויזיה. הו הטלוויזיה.

ואז מתחילה הברברת. האולפנים נהפכים לתחנת רכבת הומה, שבה נכנסים ויוצאים ללא הרף קטרים (שדרנים), קרונות (אורחים) וגם קרונות מסעדה (פרשנים ומומחים) ושירותים. אפילו במפעל שעובד שלוש משמרות ביממה קשה למצוא כיסאות חמים יותר מאלה שעולים באש מהתאורה הכבדה של האולפנים. לפעמים הם מתחלפים לייב, ממש לנגד עינינו.

כל הרשתות עוברות אוטומטית למוד של חירום, וכמעט תמיד על כלום. מעט מאוד התרחש והתחדש במהלך השבוע של המבצע, שבוע האזעקות וההפצצות; לכאורה כל הזמן יש חדשות – אבל בעצם שום דבר לא באמת מתחדש. כל כתב שטח שמקבל לרגע את השידור אומר בדיוק את מה שאמר קודמו, שאומר את מה שהוא עצמו אמר אולי חצי שעה לפני כן.

ובימים ושבועות כאלה מגלות הרשתות עד כמה גדולה אצלם מצוקת כוח האדם. כי כמה שעות יכול השדר הבכיר להוביל שידור שמי יודע מתי התחיל ולמי יש מושג מתי ייגמר? וכמה שעות וימים יכול הכתב בדרום לדווח משדרות או מאשקלון או מבאר-שבע? וכמה ניידות שידור אפשר לגלגל מאתר לאתר, מעיר לעיר?

אבל העיקר, לעזאזל: זה פשוט אינסופי. שדרנים ופרשנים ישבו באולפנים ופשוט ברברו את עצמם לדעת. כבר לא היה להם מה להגיד, ובכל זאת הם נדרשו לדבר. ולדבר. ולדבר. ולדבר. יושבים שדרים וכתבים ופרשנים באולפנים, ואין להם מושג עם מי הם מדברים, מי האורח התורן שיושב מולם באולפן, מה הוא אומר, על מה הוא מדבר ובאיזו שפה.

ז'קט העור המדוגם – מדי הייצוג של אנשי השטח

והאגו, מה יעשו עם האגו. הפרשן הצבאי מתחיל לריב עם הכתב המדיני; הפרשן המדיני חולק על הכתב לענייני ערבים; כתבי השטח מתחרפנים שקוטעים אותם לטובת עוד איזה ראש מדבר באולפן; אנשי האולפן נלחמים על הדקות שלהם, רק בשביל להירדם על המיקרופון אחרי עוד שלוש דקות מפרכות עם איפור נוזל, קור מקפיא (למי ששכח ללבוש גופיה מתחת לחולצה) ושלפוחית שהולכת להתפוצץ.

ויש גם את העניין הזה של הז'קטים. באולפן הם יושבים במקטורנים; כשהם יוצאים החוצה, נשלף כמובן ז'קט העור. אז איך מודדים את הפז"ם של כתב או פרשן שנשלף ממיטתו ומוצב מול זרקור בודד בשדה קוצים, כשברקע עומדת ניידת מקרטעת וגנרטור מטרטר? ייחוסו של הז'קט. המותג, הסמל, השפשוף במרפקים, העיטורים על הדש. יש פרשנים צבאיים שאומרים עליהם שהם בעצם דוברים לובשי מדים? ובכן, ז'קט העור הוא מדי השטח החדשים. פעם זה היה דובון – היום זה מעיל טייסים (ועדיף של חיל האוויר הבריטי המלכותי או לפחות של הצי האמריקני).

אז כן, יש ביצה ויש תרנגולת ואף אחד לא יודע מי בא קודם; ויש פרה שרוצה להניק והרבה מאוד עגלים שרוצים לינוק; יש לפחות שלושה ערוצי שידור טלוויזיוניים ארציים שמשדרים סביב השעון; יש לפחות שתי תחנות רדיו שמשדרות אקטואליה קשה 24 שעות ביממה (התחנות האזוריות לא ממש בלופ הזה); יש כמה פורטלים מרכזיים באינטרנט שהצטרפו לחגיגת השידורים לייב ויש גם לא מעט אתרי חדשות, מכל הסוגים, שמנסים לשמור על מידה של רלוונטיות גם כאשר הכל נשפך ממסכי הטלוויזיה בדליים.

זה טוב? זה רע? זה מה שיש. אנחנו עם קטן מוקף אויבים, ותמיד יש משהו לכתוב עליו (לשדר) הביתה. נכון, לכולנו נמאס מכל הג'אז הזה, אבל אנחנו לא מוכנים לוותר על רגע אחד של שידור חי. כל מי שמכור יודע: תמיד נכחיש, אבל לעולם לא ניגמל.

[related-posts title="מאמרים נוספים"]