כל צלם מקצועי יודע, גם אם לא יודה בזה. שמצלמת ה-DSLR שלו ותהיה משוכללת ככל שתהיה – מתנכלת לו. הורסת לו את הגב, הופכת אותו למגושם כמו צב ענק עם שריון כבד. זה נכון שלכל צלם מקצועי יש גם מצלמת קומפקט קטנטונת בכיס. אבל את האגו שלו מנפחת מפלצת ה-DSLR. משקל רציני, סט עדשות (עד ארבע עדשות) בתיק, כמה מהן עשויות להכריח אותו לגרור איתו גם מונופוד (חצובה על רגל אחת) או טריפוד (חצובה על שלוש רגליים).

ועוד לא אמרנו כלום על סוללה חלופית וגדולה במיוחד. בקיצור הוא הופך להיות משאית. בשטח הוא מגושם, ולעיתים קרובות המשקל שעליו מסכן אפילו את חייו, בעיקר בהתחשב בעובדה שצלמים יעשו הכל כדי לקבל צילום טוב וזה כולל את סיכון חייהם.

פתרון אחד לבעיה היא מצלמת גישור, מסוגלת ל-Point and shoot כמו הקומפקטיות, אבל עם שליטה אופציונלית מוחלטת בצמצם, בתריס, ובחשיפה ובמקביל עדשת זום מפלצתית מובנית שפוטרת את המשתמש מהצורך לגרור איתו סט של עדשות.

אבל מי אומר שצלמים מחפשים חיים קלים? לצלם בסטודיו יש את כל הזמן שבעולם להתארגן לצילום ואת הדגש הוא שם על חדות התמונה, גם אם ברמה הזו מדובר במשהו ערטילאי שעין אדם כבר לא מבחינה בו.

צלמי עיתונות זה כבר סיפור אחר. אם מדובר באירוע מוגדר ומוכן מראש, זו באמת לא ממש בעיה, אבל לא תמיד הם מוכנים לקבל את המיקום שהוכתב להם על ידי המארגנים, משטרה, יח"ץ, ויחפשו עמדה טובה יותר גם אם היא על צמרת של עץ. כאן כבר המצלמה עלולה לסכן את חייהם.

צלמי רחוב כמו עבדכם הנאמן מחפשים סצינה, מהירות התגובה לא פחות חשובה ממהירות העין, אין לנו את הזמן והלוקסוס להחליף עדשות או לכוון אותן שלא לדבר על לפתוח חצובה כדי להיות יציב לצילום ממרחק גדול המיוחד. לנו מתאימה בהחלט מצלמת הגישור.

הגאווה המקצועית של צלם לא תאפשר לו להודות במגבלותיו, ועדיין לא אמרתי מילה על העלויות, מצלמות ה-DSLR יקרות לעין ערוך מכל פתרון אחר וביחד עם כל הציוד הנלווה מדובר בהוצאה של די הרבה עשרות אלפי שקלים. אבל המשחק עם העדשות והפלאשים השונים הפך להיות טבע שני וגם אתגר מקצועי. ורבים הם הצלמים שמרגישים שהמצלמה היא מה שמייחד אותם ולא הצילומים, או העין החדה שלהם.

כאן נכנסות לתמונה מצלמות ההיבריד. למה היבריד? כי הן קומפקטיות בגודלן, דהיינו בגודל של מצלמות הקומפקט הנישאות בידי כל חובב. אבל בתכונותיהן הן מצלמות DSLR לכל דבר (אם כי חלק מהן ויתרו על טכנולוגיית ה-SLR ואינן משתמשות במראה) למצלמות הללו אפשר לרכוש סט עדשות בדיוק כמו לכל מצלמה גדולה וכל אביזר נלווה אחר והכל בגודל סביר ובר נשיאה בלי להזדקק לאורטופד צמוד. איכות התמונה שלהן איננה נופלת משל כל מצלמה אחרת, העיצוב הקומפקטי חוסך שימוש בחצובות בצילום למרחק (אם כי בהתחלה, עד שמתרגלים למשקלה הקל של המצלמה, יתכן שיהיה צורך), העדשות נכנסות בקלילות לכיס המעיל. והמחיר נע בין 50% ל-10% ממחירה של מצלמת DSLR, מחירן של העדשות ברוב המקרים כעשירית ממחירה של עדשה גדולה.

דגמי ההיבריד נפוצים היום, ולכל חברה יש את הדגמים משלה, החלוצה בתחום היתה חברת אולימפוס עם סדרת ה-PEN שלה, שנה אחרי כן החלו כל החברות בשוק לשחרר את הדגמים משלהן: ניקון, קנון, פנטקס, סמסונג וכל השאר.

את המילה האחרונה, בטרם יסגרו החנויות בעולם לרגל החגים, אמרה סוני ושיחררה את מצלמת ה-7-NEX שלה, אמנם יקרה יחסית אבל עם רמת ביצועים מרשימה במיוחד. וחבילה הכוללת שלוש עדשות תגיע למחיר של 1700 יורו באירופה, מדובר במצלמה עם חיישן גדול יחסית CMOS 23,5 x 15,6 mm ברזולוציה של 24.3 מגה פיקסלים. רגישות על 16000 ISO וכן הלאה. כמובן שהמחיר הגבוה בשלב זה נובע בין היתר מתזמון הוצאתה לשוק היינו לקראת החגים וטירוף הקניות של חג המולד.

בקצה הנמוך תוכלו למצוא את הדגמים הבסיסים של אולימפוס ופנטקס, שמחיריהם ינועו בין 250 ל-350 יורו לחבילה סטנדרטית. בהחלט נגיש לכל כיס.

כל צלם עימו דיברתי שמשתמש במצלמת היבריד הודה שהסירבול גמר אותו, הגב כואב ומסע צילום בחיק הטבע הופך להיום משא צבאי עם ג'ריקן על הגב. ומצלמת ההיבריד שחררה אותו סופית מהתלות בכדורים נגד כאבים.