רמי הויברגר ואתגר קרת, המשתפים פעולה במערכון חדש לקראת ההפגנה הגדולה שתתקיים בכיכר רבין במוצ"ש 29.10, הישוו בין השאר את המחאה של 2011 לתקופת הרצל ועמיתיו. אפשר לקוות

מאת שרית פרקול

בבית הספר, כשלמדתי את הדברים האלה בשיעורי היסטוריה א"י או אזרחות, זה עבר לי איכשהו מעל הראש. זכרתי את הדברים מספיק זמן כדי לפלוט אותם במבחן זה או אחר, ונשאר רק רושם כללי מעורפל, בלי פרטים. אולי צריך להיות בגיל המתאים, או בהלוך הרוח המתאים, ואולי זה פשוט הרבה יותר מעניין ללמוד את הדברים האלה מתוך סרט עשוי היטב בטלוויזיה.

רמי הויברגר ואתגר קרת, המשתפים פעולה במערכון חדש של "החמישיה הקאמרית" לקראת ההפגנה הגדולה המתוכננת בכיכר רבין במוצ"ש 29.10, הישוו בין השאר את המחאה של 2011 לתקופה של הרצל ועמיתיו. ההשוואה הזאת נשמעת אולי מוגזמת, אבל ייתכן שהיא בדיוק במקום.

"קו הגבול בין המופלא למופרך היה דק מאוד", אומר הקריין, נתן דטנר, בסדרה של אמנון רובינשטיין על תאודור הרצל, חוזה המדינה שבכיכר שלה בתל אביב (עיר שנקראה על שם חיבורו של הרצל "אלטנוילנד", ארץ ישנה-חדשה"), התקיימה "הפגנת המיליון" בהשתתפות כ-400,000 איש ב-3.9.2011. כעבור 20 יום נערך גם הקונגרס החברתי הראשון. לא בבזל, אלא ביפו, במכללה האקדמית ת"א-יפו. בין האורחים היה דניאל כהן-בנדיט, "דני האדום" ממרד הסטודנטים בצרפת, 1968.

יצא שראיתי את שלושת פרקי הסדרה הזאת, ששודרה בערוץ ההיסטוריה, דווקא ערב ההפגנה הגדולה – וכל מיני דברים מתחברים לי. אני חושבת שאפילו לא צריך לכתוב מפורשות על ההקשרים, מספיק לקרוא את הציטוטים ואת הדברים שליקטתי מתוך הסדרה על חוזה המדינה.

הקונגרס הציוני הראשון התקיים בבזל, דוווקא באולם של קזינו. היש הימור גדול מזה?

"אני מנהיג צבא של נערים פושטי יד", אמר תאודור הרצל, שלימים ייקרא בנימין זאב, "זה הצבא שלי, ואיתו אני מתכוון לנצח".

הרצל היה בעצם עיתונאי, כמו הרבה עיתונאים ישראלים שמתחברים עם המחאה הנוכחית ומתדלקים אותה בכתביהם. אני כותבת את הרשומה הזאת בביתי ברחוב נחום סוקולוב, העיתונאי שהגה את השם "תל אביב" על פי "אלטנוילנד". הוא ואישים אחרים שעל שם נקראים רחובות בסביבתי – ישראל זנגוויל, מקס מנדלשטם, מקס נורדאו – התכנסו אף הם בבזל, הרחוב המסמל את המתחם בו אני גרה.

הרעיון של הרצל היה לחכור את ארץ ישראל מידי הטורקים – אותם טורקים שעכשיו דורשים התנצלות ומאיימים בברוגז גדול. הרוזן נבלינסקי, טיפוס ססגוני ותמהוני קמעה, היה המתווך עם קושטא (קונסטנטינופול/איסטנבול). וכמובן, היה צורך בהרבה מאוד "בקשישים" כדי להתקדם.

הרצל היה גאון של יחסי ציבור. עשרות הצירים התרוצצו בחנויות העיר בחיפוש אחר פראקים, חליפות חג, כדי שהקונגרס יהיה חגיגי כדבעי ויתקבל ברצינות הנדרשת. הוא ידע שלכל תנועה שלו יש ערך כמעט סמלי. "רוצים אנו להניח את אבן הפינה לבית אשר בבוא היום ישכון בו הבית היהודי", אמר שם. "אומה חייבת לעזור לעצמה. אחרים לא יעזרו לה".

יצירת מופת של פשרה בין כל הזרמים, הסיעות והדעות

שלושה ימים נמשך אותו קונגרס ראשון היסטורי בבזל. כפי שנאמר בסדרה, רק אישיות דומיננטית וכריזמטית כמו הרצל יכול היה להעביר את אהבת הוויכוח היהודית לפסים מעשיים. "ארבעה או חמישה אנשים מדברים אליי תמיד בעת ובעונה אחת", כתב ביומנו.

"תוכנית באזל" היא יצירת מופת של פשרה בין כל הזרמים, הסיעות והדעות. הרצל, שבקונגרס הציוני השני כבר נתקל בטענות מצד הצירים בדבר ההתנהגות הכמעט הדיקטטורית שלו, למד פרק בדיפלומטיה וסיים את הקונגרס הציוני השני בנאום מלא מחמאות לטורקים. אולי גם מזה אפשר ללמוד משהו.

הרצל היה בארץ ישראל בסך הכל רק 11 יום – ובכלל לא אהב את מה שראה. יפו נראתה לו עלובה, ירושלים בכלל היתה שנואה עליו. לא פלא שרעיון אוגנדה עלה.

אבל בספרו "אלטנוילנד", דווקא בפיה של שרה ליטוואק, הרצל גולל את חלומו לגבי המדינה, חלום שכולנו יכולים לאמץ ולהפוך למציאות:

"מדינה קוסמופוליטית בתרבותה, בלשונותיה, בסגנון חייה…. חברה פתוחה, חילונית, שבה חוגגת הטכנולוגיה המודרנית ביותר. מדינה שבה יהודים, נוצרים מוסלמים, שמדברים שפות שונות אך מאמינים בדבר אחד ויחיד – אדם, אחי אתה".