אגדה ידועה מספרת על בעל חווה שהחליט לחסוך מכספו ולהקטין את כמות המזון של סוסיו. בשבוע הראשון, כאשר הקטין את כמות המזון בחצי, הסוסים עבדו כרגיל, אבל נראו עייפים מעט.

בשבוע השני, כאשר שב והקטין את כמות המזון בחצי, מת אחד הסוסים. למרות האירוע העצוב החליט הבעלים להמשיך בדרכו. סוס מת הרי לא מעיד על כל העדר. יתרה מזאת: למרות מותו של הסוס והעייפות הכללית של העדר – החסכון הכספי מורגש ומשמעותי. כך חלפו להם השבועות, כאשר הסוסים נעשים רזים יותר ויותר, בעוד הבעלים ממשיך ומצמצם את כמויות המזון.

לבסוף, לאחר שהפסיק להאכיל את סוסיו כליל, מת העדר. בגרסה המוכרת אין המשך לאגדה, וברור לכל השומעים אותה מהו מוסר ההשכל. יש להניח שבשלב זה הבעלים של העדר הבין את הטעות הבסיסית שעשה, ובפעם הבאה כאשר יגדל סוסים, הוא ידאג להאכיל אותם כיאות.

לצערנו, היום במדינת ישראל ישנו עדר סוסים שכזה, בתהליכי הרעבה. ההבדל העיקרי הוא שאצלנו, בניגוד למשל, תהילכי השיקום יהיו ארוכים וקשים בהרבה.

במדינת ישראל מתרחשת זה כעשור הפרטת הפיקוח על מזהמים סביבתיים, ובראשם תחנות הדלק. לא מדובר בבעיה של "מחבקי עצים" ירקרקים. המשרד להגנת הסביבה מסביר, כי ליטר אחד של דלק משומש פוסל מיליון ליטר של מי שתייה. הנזק הבריאותי שמסב זיהום שכזה הוא אדיר: סרטן, פגיעה בפוריות, נזק למערכת העצבים המרכזית וההיקפית – הם רק חלק מהרשימה.

למרות הנתונים המפחידים האלה, יזמה המדינה את המנגנון הבא: תחנות הדלק שוכרות שירותים של חברה פרטית, הבודקת ומאשרת כי תחנת הדלק איננה מזהמת. לכאורה, המנגנון נשמע סביר, עד שרואים את הנתונים הבאים: כ-60 אחוז מתחנות הדלק אינן מדווחות כלל, והתחנות שמדווחות עושות זאת באיחור ממוצע של כ-13 חודשים. מבדיקת הנתונים נראה שרוב התחנות המדווחות מזהמות ברמה כזו או אחרת. ניתן רק לשער מה המצב באלו שאינן מדווחות כלל.

חשוב להסביר שתחנות הדלק הן אלו שבוחרות איזו מעבדה תבדוק אותן. מעבדה שתוציא דיווח מפורט שמעיד על זיהום חמור עלולה לגרום ללקוח שלה לשלם סכומים גבוהים של כסף, ואף להגיע לכלא. חברת הדלק "פז" הקימה חברה-בת בשם "מתודה", המבצעת את הבדיקות בתחנות הדלק של "פז".

אין להתפלא על כך שהדיווח לוקה בחסר, ובעייתי כל כך, מרגע שהוגדר בחוק שבעל המפעל הוא זה שבודק, מדווח ומאשר לרשויות. תאורטית בעל המפעל, באופן ישיר או עקיף, אמור להמציא דיווחים שעלולים לגרור קנסות כבדים, ואף לענישה פלילית. האם המדינה באמת חושבת שאדם סביר ידווח דיווח אמת, בסיטואציה שכזו?

ערכי זיהום שעוברים את התקן הבריאותי ב-1000 אחוז

גוף אחר, רשות המים, מטפל במי התהום לאחר שהזדהמו. רשות המים מטפלת בכל שנה בעשרות אתרים שהזדהמו עקב דליפות בתחנות דלק וחוות דלק. בחלק מהבדיקות שמבצעת הרשות היא מגלה לעיתים ערכי זיהום שעוברים את התקן הבריאותי ב-1000 אחוז. החוק קובע שהאחראי על זיהום המים הוא זה שישלם את עלות הטיפול בהם. בפועל, מממנת הרשות את כל  הטיפול מכספי משלם המיסים.

במדינה מתוקנת, די היה בנתונים האלה כדי להבין שהשיטה הזו, הפרטת הפיקוח, איננה עובדת. הסוסים המפורסמים עייפים, חולים ורעבים. בישראל, כך נראה, לא מאמינים באגדות. למרות כל הסימנים והעדויות שהשיטה איננה מתפקדת, החליטו להמשיך בדיוק באותה הדרך. בספטמבר פורסמה הודעה על הפרטת הפיקוח על המעבדות, המכבסות, בריכות השחייה והובלת החומרים המסוכנים. נראה שמישהו החליט שלמרות כשלונה של השיטה יש להמשיך בה, ויהי מה.

הנתונים והמספרים מספרים סיפור שקשה להתעלם ממנו. מדינת ישראל החליטה, בניגוד לחוקים שלה עצמה, שלא לבוא חשבון עם האנשים שמזהמים את מי התהום. קבעה המדינה שהמזהם הוא המשלם. למרות קביעה זו, בוחרת המדינה להקדיש כספים לטיפול בזיהום, שהיו יכולים לשמש לחינוך ובריאות.

מדוע בוחרת המדינה שלא לבוא חשבון עם האנשים והגופים שמרעילים, הלכה למעשה, את מי השתייה של אזרחיה? מדוע קורה, שמדינה שמסוגלת לבצע מבצעים נועזים ברחבי תבל ומפתחת מערכות טכנולוגית מהמתקדמות בעולם – כושלת כל כך בנושא זה?

יש לקוות שהסוסים עדיין לא מתו.

יש לקוות שניתן יהיה לשקם את המים והקרקע, שהזדהמו.

יש לקוות שתהיה בישראל מערכת בריאות ראויה שתטפל באזרחים ששתו מי ברז, ובלא יודעין הרעילו את עצמם.

יש לקוות שמדינת ישראל תתעשת ותחזיר לעצמה את השליטה והפיקוח בנושא זה.

הסוסים, אולי, עדיין לא מתו. אם לא נתעשת, נאבד את כל העדר. ובמציאות, בניגוד לאגדה, קשה מאוד לקנות עדר חדש.

_____________________________________________________________________________

• 

  ניצן מתן הוא סטודנט למדעי הים, חבר במפלגת העבודה, ופעיל ב"התעוררות הרשת לשינוי חברתי".