המהלך המפתיע של עמיר פרץ, שהחליט יום לפני סגירת הרשימות על חבירה למפלגת המרכז-שמאל-ימין של ציפי לבני, הוא האחרון בשורה של תרגילים שמזכירים עד כמה התרחקנו מימי מחאת האוהלים של קיץ 2011.

"מפלגת הכלכלה" מנסה להגחיך את הבחירות ומפרסמת ספינים על "יובל המבולבל" שמצטרף ופורש בו ביום מהמפלגה ועל המועמד יוסי בובליל שפרש כי לא נתנו לו להיות מס' 2; אך הבדיחה מתייבשת בעודה באוויר אל מול המציאות הפוליטית במפלגות הוותיקות. ברקע המוזיקה מתנגנת, וכולם מתרוצצים בין הכסאות כאחוזי אמוק, מנסים לשפר עמדות, שנייה לפני שמישהו ילחץ על הכפתור והמוזיקה תיקטע. כל אחד מהם יידבק חזק לכסא. הם לא ישימו לב שהם יושבים אחד על השני, וכולם מפסידים.

המחאה החברתית יצאה בין היתר נגד אותה התנהלות פוליטית – חסרת שקיפות, עסקנית, אינטרסנטית. היא דרשה החלפה של הדמויות במערכת, ואכן הצליחה לעודד זרם של אנשים חדשים ומפלגות חדשות אל הפוליטיקה: בעיקר לאופוזיציה. כאשר מביטים על התרגילים של הוותיקים הפוליטיים אפשר רק להצטער שאין מספיק דמויות חדשות במערכה. אולם החטאים הקטנים שמפלגות הימין יכולות להרשות לעצמן בעודן מתבצרות בשלטון ומגבירות את כוחן, הופכים לפשע של בגידה בקהל הבוחרים כשהם מגיעים מחברי מפלגות האופוזיציה.

הפיצול המתמשך במפלגות האופוזיציוניות, אלה שמתיימרות להביס את ממשלת השלטון בבחירות, הוא יריקה בפניהם של מצביעיהן. אותם מצביעים מביטים מתוסכלים בנציגיהם, שעושים הכול כדי לשפר עמדות בריצה לכנסת, ותוך כדי כך מחסלים כל סיכוי להביס את נתניהו. כל מפלגה שממשיכה את הפיצול מראה כי למרות הססמאות "להפיל את הממשלה" כוונותיה הפוכות – במעשה הפיצול היא רק מחזקת את השלטון הנוכחי.

הימין חי תמיד כאילו הוא במלחמה, גם כשהוא בשלטון. אינטרסנטים ככל שיהיו נציגיו, הם נלחמים על כל התנחלות כאילו היתה בית המקדש העומד להיחרב. והמטרה מצדיקה את האמצעים. המניע של גוש הימין למלחמה חזק יותר, משום שהאידיאולוגיה המדינית שלו עומדת בסתירה קשה מאוד עם המציאות – הפיזית, הבין-לאומית, החוקית, הכלכלית. לכן הדלק לא נגמר.

חברי מפלגות ה"מרכז" והשמאל, לעומת זאת, מתנהלים כאילו השלטון כבר בכיסם והם יכולים להניח לאגו ולסכסוכים אישיים לתפוס את הבמה. אך כל מפלגה שבמקום להתאחד עם שכנותיה נלחמת בהן, בעצם מודה שמטרתה העליונה אינה להחליף את השלטון. מנהיגיהן רחוקים כל כך מהשטח, לא חיים בקונפליקט, והדרך לא אצה להם. הם לא ישלמו את המחיר.

עבור האנשים האלה ארבע השנים הקרובות הן גורליות

הם אינם חושבים על עובדי הקבלן שימשיכו לעבוד בתנאי עבדות, על חיילים ואזרחים שישלמו בחייהם בעטיין של עוד מלחמות מיותרות, על הסבל היומיומי של תושבים פלסטינים תחת הכיבוש, על ילדים שמוחזקים במעצר מנהלי, על ערביי ישראל שסובלים מאפליה, על העניים שנעשים עניים יותר בשל חיסול מדינת הרווחה, על הילדים שאת החינוך הגרוע שהם זוכים לו לעולם לא נוכל לתקן, על הקשישים שאת ארבע השנים האחרונות לחייהם ימשיכו לחיות בעוני משווע, על אלפי הפליטים הכלואים לשלוש שנים לפחות על לא עוול בכפם. עבור אנשים אלה ארבע השנים הקרובות הן גורליות – אבל מי שמתיימר לדאוג לזכויותיהם ממשיך לשחק מונופול.

הם אינם חושבים על מצביעיהם שלא יוכלו להמשיך כך ארבע שנים נוספות. הם חושבים רק על תועלתם האישית ומחמיצים רגע היסטורי – הזדמנות, אולי אחרונה, להסית את המדינה מהכיוון הלאומני שבו היא צועדת. על כך לא ייסלח להם. בחירות 2013 מצדיקות יותר מתמיד את הדרישה שעלתה בקרב פעילי המחאה החברתית – דרישה למהפכה ולא לרפורמה. מהפכה שתפרוץ כשהציבור ייאבד סופית את האמון בנציגיו הנבחרים.

[related-posts title="מאמרים נוספים בנושא הבחירות"]