המפץ הגדול או התרגיל המסריח (תלוי את מי שואלים), שעשה השבוע ח"כ עמיר פרץ, העניק לו שלושה ראיונות גדולים במקביל בפריים טיים של שישי בערב ביומנים של שלושת הערוצים –1, 2 ו-10. הישג מכובד ביותר לכל איש פוליטי, שרוצה לקדם את עצמו.

בערוץ 2 ובערוץ 10 הראיונות הוקלטו מראש. ערוץ 1 זכה, שפרץ יופיע באולפן ויתראיין בשידור חי. אבל פוליטיקאי מת נראה יותר חי מפרץ, שנראה כבוי, דהוי ונטול תשוקה. למה תשוקה? למה לא? בלי תשוקה אי אפשר להצליח. גם לא בפוליטיקה.

לשלי יחימוביץ' למשל יש תשוקה ואפילו התלהבות וניצוץ בעיניים, ולא משנה אם אוהבים אותה או לא. אפילו לנתניהו יש תשוקה, בעיקר כאשר הוא משקר או עובד עלינו בעיניים או נותן שיעור בציונות לנשיא אובמה.

 בכל שלושת הראיונות פרץ הופיע עם אותה חולצת תכלת משעממת וז'קט אפרפר, וכמובן עם השפם שהלבין עם השנים.

בערוץ 1 הראיון היה הנוקב ביותר כאשר המנחה אילה חסון לא מאפשרת לפרץ לחמוק משום שאלה קשה. בערוץ 2 דני קושמרו היה מנומס יחסית ובערוץ 10 זה נראה כמו עוד ראיון עם עוד פוליטיקאי.

המשותף לכל הראיונות – פרץ לא שכנע את המראיינים, לא את הצופים ואני בספק אם הצליח לשכנע את עצמו במעשה שעשה השבוע. הוא נשמע פאתטי כאשר דקלם את המנטרה – "בבחירות הקרובות זה יהיה או ציפי או ביבי".

היה עצוב לראות כך את עמיר פרץ, מהפוליטיקאים היותר טובים שיש לנו, או לפחות הוא היה כזה עד השבוע. פרץ, שהכי מתאים לו לעמוד בראש מרצ במקום זהבה גלאון נטולת הכריזמה (והתשוקה), לא הצליח לפרוץ את מחסום השפם והפנים הקפואות, ולא הביא, לצד המהלך הפוליטי, שום בשורה חדשה.

לפחות אם היה מגיע לאולפן עם חולצה צבעונית והיה משתובב קצת. אבל גם לפרץ, כמו לרוב המוחלט של הפוליטיקאים שלנו אין הומור ובוודאי לא הומור עצמי. אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.