ממשלת זימבאבווה החרימה את חוותו של איאן סמית', מי שהיה ממשלת המיעוט הלבן במדינה, שהייתה קרויה אז בשם רודזיה. על כך דיווח אתמול מנהל החווה.

ההחרמה נעשתה בהתאם לצו בעל פה שניתן כבר בספטמבר ושמטרתו להלאים את החווה, ששטחה כששת אלפים דונם בקרוב. החווה נמצאת במרכז המדינה, ובכוונת השלטונות לבנות עליה אוניברסיטה שתנוהל על ידי המדינה.

החווה הוצעה למכירה בתקופה שבה התירה הממשלה לנאמניה לפשוט על חוותיהם של חקלאים לבנים ולמעשה לשדוד אותן מידיהם, במה שהגדירה כעשיית צדק היסטורי. ואולם, עד לפני כמה חודשים לא חל כל שינוי במעמדה. לפני כעשרה שבועות ביקרו פקידי ממשלה במקום. "ב-24 בספטמבר הודיעו לנו ממשרד הקרקעות שהחווה מופקעת", אמר מנהל החווה, אואן ג'ארמן.

ג'ארמן סיפר כי הוא מנהל בימים אלה משא ומתן עם אוניברסיטת מידלנדס סטייט על פינוי החווה לטובת מתקנים שיוקמו בה על ידה. במקום שבו עתידה האוניברסיטה לפעול רועים כיום 500 ראשי בקר ונטועים מאה דונם של עצי הדר, ועובדים בה כחמישים פועלים.

"אנחנו לא מערערים (על הפקעת החווה)", אמר ג'ארמן, "אנו שומרים על החוק ומתכננים למכור את כל הבקר ולשלם משכורות לצוות העובדים".

איאן סמית', חוואי לבן ממוצא בריטי, היה במשך עשרות שנים מנהיגה של מפלגת החזית הרודזית. ב-1964 נערכה ברודזיה הדרומית מערכת הבחירות האחרונה בשלטון בריטניה, ובה זכתה מפלגתו של סמית' בכל מושבי הפרלמנט שהוקצו ללבנים – 50 מתוך 65. ממשלתו של איאן סמית' הייתה ממשלה חוקית מתוקף החוק הרודזי והמושל הבריטי, אך כאשר ממשלת הלייבור בבריטניה ניסתה לכפות על ממשלת רודזיה הסכמה לביטול הסייגים על ההשתתפות בבחירות ממשלת רודזיה, ראתה בכך איום על ההיתכנות של קיום מערכת פוליטית מתורבתת. דרום רודזיה (שבהמשך נקראה רפובליקת רודזיה) דרשה מבריטניה עצמאות, אך הדרישה נדחתה כל עוד לא הועבר השלטון לאוכלוסייה המקומית. בתגובה לכך הכריזה ממשלתו של איאן סמית' על עצמאות מבריטניה ב-11 בנובמבר 1965 באופן חד צדדי. למרות שבריטניה ראתה בהכרזה מרד, לא נעשו ניסיונות לפזר את ממשלתה העצמאית של רודזיה.

רודזיה העצמאית החלה את דרכה לפי המודל של ממלכות חבר העמים הבריטי (כדוגמת קנדה ואוסטרליה) – מדינה שבראשה עומדת אליזבת השנייה מלכת בריטניה, וראתה את עצמה זכאית לבחור את נציג המלכה כפי שעושות ממלכות אחרות בחבר העמים. מאחר שלונדון החזיקה מושל ברודזיה עד 1967, שנתיים אחרי הכרזת העצמאות, שינתה ממשלת רודזיה את החוקה על מנת ליצור "פקיד המייצג את הכתר".
עם כישלון המשא ומתן ב-1968 הובאה רודזיה בפני מועצת הביטחון של האומות המאוחדות, שם הטילה בריטניה וטו על החלטה להטיל עליה סנקציות כלכליות. הדגל הירוק-לבן הפך לדגלה של רודזיה באותה שנה, כאשר המדינה עדיין ראתה את עצמה בראי המודל הקנדי-אוסטרלי. הדגל כלל את סמל המדינה כפי שניתן לה עם הפיכתה לדומיניון עם שלטון עצמי ב-1923 בתוך פס לבן, ושני פסים ירוקים, ייצוג של מפלי ויקטוריה. שנתיים לאחר מכן, ב-1970 רודזיה הוכרזה רפובליקה בניסיון לשפר את מעמדה הדיפלומטי, משום שאליזבת השנייה שמרה על ניטרליות בשאלת רודזיה. מחד, לא הכירה במתן התואר "מלכת רודזיה" ומאידך לא נשאה מסרים בגנות העצמאות, אף שממשלת הלייבור בראשות הרולד וילסון ביקשה ממנה להטיל את כובד משקלה נגד ממשלתו של איאן סמית'. מעמדו של נשיא רודזיה היה כשל ראש מדינה טקסי, בדומה למעמדה של המלכה טרם הכרזה הרפובליקה.

למרות הכרזת סמית' על היותה של רודזיה רפובליקה כדי לנתק כל קשר עם הממלכה הבריטית, נותרה רודזיה מבודדת מבחינה בינלאומית בגלל מדיניותה המפלה נגד הרוב השחור. החוקה הרודזית, שכללה סייגים סוציו-אקונומיים לזכות ההצבעה, העמידה את המדינה במצב שבו, ככל שמספר השחורים שהגיעו לסייגי ההצבעה הלך וגדל היא נדרשה להגירה לבנה גדלה והולכת (עד כדי 5% בשנה) כדי לשמור על הסטטוס קוו הפוליטי. נגד המשטר הלבן נאבקו שתי תנועות מחתרת, האחת בראשות ג'ושוע נקומו והשנייה בראשות רוברט מוגאבה. המחתרות ניהלו מלחמת גרילה ואילצו את משטרו הלבן של סמית' לנהל עמן משא ומתן. בעקבות ועידה בלונדון בשנים 1980-1979, הוחלט על בחירות כלליות ברודזיה. בפברואר 1980, נערכו לראשונה בחירות חופשיות כלליות במדינה ומפלגת ZANU שבראשות מוגאבה זכתה בהן ברוב. לאחר הבחירות שונה שמה של המדינה לזימבבואה, והוחלפו הדגל והסמל הלאומיים.

לאחר עליית מוגאבה לשלטון הפך סמית' למבקרו החריף ביותר. הוא פרסם אין ספור מאמרים נגד המשטר ולא הסתיר את דעתו השלילית על המנהיג החדש. מוגאבה, מצדו, איים לעצור את סמית' בשל התבטאויותיו. בשנת 2001 העביר מוגאבה חקיקה השוללת את זכותו של אזרח המדינה להחזיק באזרחות נוספת. סמית' לא היה מוכן לוותר על אזרחותו הבריטית, ולכן שללה ממנו ממשלת זימבאבווה את אזרחותו. את שנותיו האחרונות בילה סמית' בקייפטאון, שבה מתגוררת קהילה לבנה גדולה. הוא הלך לעולמו בשנת 2007, בגיל 88. גופתו נשרפה ואפרה פוזר ברחבי החווה שבה התגורר רוב שנותיו.