טל פרידמן, שחקן ובדרן שהולך על הקצה, עושה את זה גם עם אהבתו הנוספת, הגיטרה החשמלית. בשנים האחרונות שוטט פרידמן עם ההרכב "טל פרידמן והקריות", שנגע בגרסאות מחווה לשירי רוק קלאסיים. לאחרונה שינה ההרכב את שמו ל"החתולים השמנים" – עם אלעד קרן בגיטרת בס ותומר גולן על התופים. מדובר ברוק כבד עם קורטוב בלוז ומטאל. אחד הרגעים המשכרים בחוויה של טל הייתה הופעת חימום לאוזי אוסבורן בפארק הירקון.

טל וחבריו מושפעים קשות ממוזיקאי והרכבי רוק דוגמת פרנק זאפה, ג'ימי הנדריקס, פינק פלויד, דיפ פרפל, זאק ווילד, ג'ו סטריאני, ג'נטל גאיינט, גרי מור, זי זי טופ, קווינס אוף זה סטון אייג', רייג' אגיינסט דה משין, אליס אין צ'יינס, ג'נסיס, מטאליקה, אחרית הימים, ג'ון מקלפלין, מהווישנו אורקסטרה, פנתרה, סימפוני X, ג'ף בק, נוורמור, גונג, פורטיס / פורטיסחרוף, בצפר, אורפנד לנד.

הם התמחו בביצוע גרסאות מחווה ליצירות מוכרות ופופולאריות בתחום, את חלקן הנכבד תרגמו לעברית, כך עשו לדוגמה בשירו של פראנק זאפה מהטרילוגיה "ג'ו גאראג" על אשכיו הבוערים. טל והחתולים הגדילו לעשות ואף כתבו כמה קטעי רוק מקוריים, אם כי מושפעים. שישה מהקטעים הללו מצאו את מקומם באלבום הטרי שהופק בידי מתן כהן מלהקת בצפר והושק בימים אלה במועדון "בארבי" בתל-אביב.

לקראת השעה עשר בערב, טל וכמה מחבריו הטלוויזיונים שוטטו ברחבת הכניסה למועדון, אוחזים בידיהם תרנגולות גומי מצפצפות, שכבר הפכו לסמלו המסחרי של פרידמן, ומציעים את האלבום הטרי לכל עובר אורח ולאורחים שהגיעו להופעה.

הפתעה. המופע החל חמש דקות לפני השעה אחת עשרה, אירוע יוצא דופן. טל החל כבר לדפוק על מיתרי הגיטרה עם נגניו, ובמופע שהחוקים שלו הם שאין חוקים, הוא נפתח עם קטע שאמור לסיים – התקווה, מעין וריאציה על ההמנון הישראלי בנוסח ג'ימי הנדריקס. מסתבר שזה הקטע הפותח את האלבום הטרי. סוג של ציניות? הומור שחור? הומור מוטרף ומטורף, שיכול להגיע רק מבית היוצר של טל פרידמן.

קרוב לשעה וחצי רצופות של רוק כבד, נושך, מנסר, צובט, קופץ, בועט, מהדהד ומהנהן בראש, רצוף קללות, או יותר נכון תרגום לעברית של המינוח "מדהפאקה", שנאמר לכל מי שפצה פה בקהל, מלווה בחיוך ובעיניים נוקבות של טל.

חלק גדול מהשירים שבוצעו היו גרסאות מחווה לקטעי רוק מוכרים, שלרגעים העלו בי את התהייה, לעזאזל, למה הוא צריך את זה? מה קורה כאן? מסיבת כיתה? בין סט שירים אחד לשני אירח טל כמה אורחים, סוג של גיבורי גיטרה מקומיים. מתחילים עם לייזר לויד, נגן בלוז מזוקן ומעוטר פאות מבית שמש, שעיקר תפקידו הערב היה לבצע קטע ג'ימי הנדריקסי קלאסי – הי ג'ו. בהמשך משתלב המפיק, מתן כהן, שמתכבד בתפקיד הגיטריסט המוביל בשניים משירי האלבום הטרי.

אחד מרגעי השיא במופע היה ארז נץ, גיבור גיטרה אמיתי, שלדאבוני היווה רק מבצע טכני לקטעי סולו מקלאסיקות של הרכבים אחרים – סגול כהה ולד זפלין. ארז הוא גיטריסט טכני מצויין היודע לבצע קטעים קשים ומסובכים אחד לאחד, אך התחושה הזו שבסופו של דבר זה רק מחווה ולא יצירה מקורית, העלתה עננה אפלולית מבחינתי על הנגינה.

הטרוף של פרידמן היה אחד ממאפייני המופע. ג'ינגלים מימי שידורי הטלוויזיה בשחור לבן – עוד להיט, להיט בראש וכדומה היוו את קטעי המעבר בין שיר לשיר. טל לגלג על הקהל, שרובו כלל לא נולד כשתוכניות אלו היו מנת המוזיקה הממלכתית המשודרת.

מעבר לדו שיח עם הקהל, שנטל חלק בהצגה בה הוא מקבל על הראש וטל נותן בראש, היה במופע ההזוי הזה כדי להראות ולהוכיח כי טל פרידמן הוא אמן קיצון. בכל מה שהוא נוגע הוא מחפש את האדג'יות. קחו למשל את האורח האחרון, הכי לא צפוי אך יחד עם זאת מתלבש כמו כפפה על החתולים השמנים: זאב נחמה, סוג של זמר דיסקו מזרחי משנות השמונים, מישהו עוד זוכר את אתניקס? סוג של ציפור מדבר שכזו.

אני כבר לא יכולתי להכיל את כל הטרוף הזה, בצליל האחרון של 'פחיד אותי, הוא הוא הסינגל שהושק לקראת המופע, קיפלתי את הציוד וברחתי הביתה. הפחיד אותי. מת על טל פרידמן.