פסטיבל "הוּלֵגֵאבּ" (באמהרית, "רב פנים"), מאיר את היצירה האתיופית בישראל ומציג בירושלים עשייה נפלאה בתחום אמנויות הבמה. בזכות הפסטיבל נוכל להחשף לקהילה האתיופית ולתרבות האופפת אותה, שלא דרך החדשות הלא תמיד מחמיאות.

הפסטיבל יתקיים מה-20 עד ה-27 בדצמבר. מופע הפתיחה ביום חמישי, "שירת המדבר", יפגיש על במה אחת את דין דין אביב, אבטה בריהון ואלון יופה, אשר ישירו את האווירה הבראשיתית של החיים והנדודים במדבר. אסתר רדא – זמרת, יוצרת ושחקנית, שיוצאת לקריירת סולו מבטיחה, תעלה בפסטיבל את "בכורה למופע סולו" – מופע אלגנטי המשלב בין סול, אר-אנ'-בי, ג'אז ופאנק.

להקת המחול "ביתא", אנסמבל אתיופי עכשווי, תעלה את המופע "אַנְד" (אחד).  יצירה חדשה וחדשנית המפגישה בתנועה את המחול האתיופי המסורתי עם המחול המודרני. מובטחת אינטימיות מאופקת לצד אגרסיביות בועטת. תיאטרון הנפש יעלה את סיפור מסעו של הילד אַנְד אַרְגֵי (באמהרית, "יחיד במינו") מאתיופיה, דרך מדבריות סודן ועד ירושלים. סיפור של תקווה ואהבה, הומור, ואנרגיה סוחפת, במוזיקה מקורית, ריקודים וקטעי אנימציה.

מסקרנת במיוחד המונודרמה "מַנְדֵפְרוֹ פֵרֵדֵה" ("מי יעז לשפוט") של התיאטרון הישראלי-אתיופי הוּלֵגֵאב, אשר תנעל את הפסטיבל. זהו מחזה מקורי מאת משה מלכא ובבימויו, בהשתתפות השחקן ביינה גטהון, אשר תרם לא מעט מסיפורו האישי לעלילה.

ביינה גטהון משחק שני תפקידים בהצגה. במרכז העלילה סיפורו של גבר צעיר בשם מַנְדֵפְרוֹ פֵרֵדֵה, המקבל צו הרחקה מביתו לאחר ששכנו התלונן כי נהג באלימות כלפי אשתו. התובע במשפט, גם הוא בן הקהילה האתיופית, דורש שעל הנאשם יוטל עונש מירבי, ובמהלך שלושת ימי המשפט הגורליים נחשפים סודותיהם של התובע ושל מַנְדֵפְרוֹ פֵרֵדֵה עד לסוף המפתיע. "בהצגה אני משחק את התובע ואת הנתבע", מספר ביינה. "מדובר בעלילת שווא על אלימות במשפחה וכיצד סיפור האהבה של מַנְדֵפְרוֹ פֵרֵדֵה משכנע את השופט בחפותו. זהו משל למקרים דומים במציאות. הביורוקרטיה יוצרת חוסר צדק".

ביינה גטהון מספר לי על ההנאות והקשיים של שחקן ממוצא אתיופי בישראל: "יצאתי מאתיופיה לישראל בשנת 1984 והגעתי לארץ כעבור שנה, כשהייתי בן 11. אני זוכר את התלאות הרבות של הדרך הקשה ולא שוכח את הנופים היפים מאתיופיה, צבעים בלי סוף ומזג אויר נוח תמיד.

"תמיד הייתי שובב גדול וגם ביישן. את המשחק גיליתי רק אחרי השירות הצבאי כשהתאפשר לי ללמוד באוניברסיטת חיפה במילגה למעוטי יכולת. בחרתי בלימודי התיאטרון גם כדי ללמוד, להתפתח ולהיפתח ברמה האישית והרגשית, וגם בגלל שנמאס לי לעבוד קשה כטכנאי מזגנים או מתקין טלפונים. רציתי להיות הבוס של עצמי. הצלחתי לצאת מהביישנות שלי, למדתי לדבר ולהופיע מול אנשים. שיחקתי בהפקות מאוד מעניינות, שגרמו לי להאמין בעצמי, אם בתפקיד זקן בן 70 ואם כילד בן 15".

כיום ביינה מתגורר בנתניה, עובד למחייתו כמלגזן במפעל "כמיפל" בראש העין ("זאת העבודה שמצאתי") ותיאטרון הוא עושה בירושלים ובתל אביב. ולכל מקום הוא מגיע באוטובוסים.

ניסית להתקבל לתיאטראות הגדולים?

"כן. בשנת 2003, כשסיימתי את הלימודים, החלטתי לצאת לתל אביב כמו שמשון הגיבור, רציתי לכבוש את העיר. אבל המציאות לא תאמה את הרצון. עשיתי הרבה אודישנים, אבל לא התקבלתי. תמיד באתי מוכן – ולא הצלחתי לקלוע לטעמם של המפיקים והבמאים".

למה?

"אני לא בטוח שאני יודע למה. קיבלתי הערות כמו: 'יש לך מבטא לא מתאים' או: 'אתה לא נשמע נעים לאוזן' וגם – 'הצבע שלך לא מתאים'. כך בפירוש אמרו לי.

מה זה עשה לך?

"בהתחלה הייתי קצת בהלם. התאכזבתי. אבל לא נתתי לזה לשבור אותי. כעבור שנה פגשתי את משה מלכא. בהתחלה היה לנו מאוד קשה ביחד, אבל אחרי שלמדנו אחד את השני, השתלבתי בקבוצה ומאז הכל היסטוריה". מלכא וביינה משתפים פעולה ועשו מאז מספר הפקות מעניינות ונושאות פרסים. ביניהן ההצגה "הבית של מתוקו", זוכת הפרס הראשון בפסטיבל עכו 2009 וציון לשבח לשחקן המצטיין.

זה לא קצת יומרני בשלב זה להופיע בהצגת יחיד?

"הצגת יחיד זה סוג של שיא בעשייה. לעמוד לבד על הבמה זה לא פשוט. בדרך כלל אני רגיל לשותפים, לדיאלוגים, לתפאורה מתחלפת. כאן זה לבד. סולו על הבמה. זה אתגר גדול וחוויה עצומה. זה כיף גדול. אני מאמין בעצמי ויודע שאני מסוגל לעשות יותר".

 איזו דמות אתה חולם לשחק בתיאטרון?

"הייתי רוצה לשחק הרבה דמויות. במיוחד את המלט. איש פשוט וחכם. בן של מלך ובכל זאת לא יכול לעשות מה שבא לו. אני אולי המלגזן הראשון והיחיד בעולם שרוצה לשחק את המלט", הוא אומר בחיוך. "שחקנית ישראלית שאני מעריך כדמות לחיקוי היא איילת זורר. משחקת בחו"ל בתפקידים מגוונים ולא סטריאוטיפים ובעצם פורצת גבולות".

 במה אתה מאמין ?

"אני מאמין בעבודה קשה. צריך להאמין ולהצליח. הכי חשוב שאנשים יסתכלו על העולם במשקפיים ורודים, כך שלכולם יהיה אותו צבע. שאנשים יפתחו את הספר על הקהילה האתיופית, שיקראו ויכירו את הפן האחר של הקהילה. גם השונה יכול להיות חיובי, מרתק ומעניין. כמו שהאצבעות מאוד שונות זו מזו, אך ביחד הן עושות דברים נפלאים, כך גם האנשים צריכים לשתף פעולה. צבע זה לא מגבלה."

ביינה מדגיש שהוא לא רוצה להיתפס כמתלונן או מסכן. "תוך כדי העבודה על ההצגה הגעתי למסקנה שמאוד חשוב לא להסתכל בקנקן, אלא במה שיש בתוכו. הבנתי שאנחנו חיים בעידן בו יש חשיבות עליונה ליופי ולאופנה, אבל מראה חיצוני יכול להטעות. צריך להסתכל מעבר למראה החיצוני של האדם. אני בעצמי יודע איך אפשר להפגע מחוסר צדק, שנובע ממראה חיצוני או מחוסר ידע והכרה בתרבות ובמנהגים אחרים ושונים.

"אני ממליץ לקהל הישראלי לבוא לפסטיבל. חשוב שהישראלים יכירו את האתיופים גם מחוץ לתדמית שמוצגת בחדשות, בהקשר של אלימות במשפחה או אלכוהול ודברים שליליים אחרים. שיבינו שיש אצלנו הרבה דברים יפים וחיוביים".

לסיכום אני מצטרפת למילותיו של ביינה – "כל בוקר מתחיל יום חדש ובכל יום אנחנו כותבים את ההיסטוריה". כך כדאי לראות את חיינו ולתבל אותם גם בתרבות שונה ובצבעים רבים. פסטיבל הולוגאב הוא התחלה טובה להיסטוריה ציבעונית ומרגשת. מומלץ.