Skip to content

קצר היה האביב. אביב הנעורים

הזמנים חולפים והזמן שלנו טס. הם הולכים מאיתנו ואנחנו נשארים לבדנו. גיבורים חדשים לא ממלאים את מקומם, ואלה שבאים מוטב היה אם לא היו באים. נכון שלא כולם היו צדיקים ולא כולם נשארו יפי בלורית ותואר ונשמות זכות וטהורות. אבל הם יצקו את התבנית שלתוכה אנחנו נוצקנו, בצלמם ניסינו להתגבש ובעקבותיהם שאפנו ללכת. פרידה מעוד […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

מדי כמה חודשים אנחנו נפרדים מעוד לבנה של החומה; לבנה שהיתה מרכיב מהמרכיבים שעליהם גדלנו. של חיינו כאן. אבני היסוד של מי שאנחנו. אבני הלגו של הדבר החמקמק הזה, שלרגע חשבנו לקרוא לו "ישראליות".

נפרדים מהישראליות (צילום: רפי מיכאלי)

אנחנו, ילידי שנות החמישים והשישים, ילידי בארץ, אלה שגדלו בעיר ובכפר; בקיבוץ ובמושב; גדלו לתוך המיתון של לפני 1967; בגרו להמתנה לקראת המלחמה; צמחו לאופוריה שנפלה על כולנו עם סיומה הבלתי נתפס; שטיילו לשטחים הכבושים (ה"משוחררים"); ואחר-כך לתעלה ולהתשה ולאימפריה של דיין וגולדה ולפנתרים שהיו לא נחמדים והפלסטינים שלא היה עם כזה והשארם א-שייך שהיה טוב איתו ובלי שלום, מאשר שלום בלעדיו; והשבר הנורא של יום כיפור והמהפך הבלתי נתפס של 77' ומכבי ת"א ורינה מור והגיוס לצבא והשחרור ולבנון ושרון ובגין ויאנוש ורפול שעדיין מחכים לאסד.

נולדנו לעברית, חיינו בתוך הישראליות המתגבשת; גדלנו כצברים שהולכים לגדנ"ע ורצים בשדות העמק, מתכוננים לצבא הבלתי נמנע; ואחר-כך בוחרים את המסלול הכי קרבי שהבריאות והנתונים נתנו לנו; שוכחים וזוכרים את אלה שהלכו ולא חזרו; פוחדים מהצבא וכמהים להגיע אליו; רוצים לעבור מלחמה, בתנאי כמובן שנשרוד אותה; וחולמים לחזור לאימא ולחברה במדים מאובקים וזקן של שבועיים, מפויחים כמו גורודיש והמשקפת אז, באלבום של ששת הימים.

היו לנו אייקונים בוהקים שעליהם הבטנו ואותם הערצנו, כל אחד על-פי טעמו ואחד אחד בתורו: רבין ודיין, בר-לב ודדו, גורודיש ורפול; וגם נתן יונתן (זר קוצים כואב) ונתן זך; ויונתן גפן (הנסיך הקטן) ומשה שמיר ועמוס עוז ויהושע; וגם סנדרסון וגידי וכוורת; ואריק ושלום ושבלול ותמוז; ומאיר אריאל ואריאל זילבר. שיר כאב, עובר ושב.

ויפי הבלורית והתואר ששמעם היה מתגנב לאוזנינו, רחוקים ובלתי מושגים. בני האלים. הטייסים האמיצים ההם, אשר שניר ובני פלד ורן פקר וזוריק והאחים פלק ממרחביה והבן של רפול מתל עדשים, שכבר היו כמעט ממש בני גילנו; והסיירים והצנחנים האמיצים, ממשיכי דרכם של שרון ורפול ודוידי, ויוני וברק ומוקי בצר. ואמנון ליפקין.

והם נעלמים והולכים מחיינו. בני דור הארץ, בני הקיבוצים והמושבים; בני הערים הקטנות וגם השכונות של הערים הגדולות. יוצאי תנועות הנוער והקומונות והשירות הלאומי. יפי הבלורית והתואר, תכולי העיניים ועזי המבט. אנחנו רואים בעיניים כלות כיצד הזקנה, המחלות, הזמן, התאונות, הרצח – איך כולם נעלמים אט אט מחיינו ומשאירים אותנו עם חור ענק בלב ובנשמה.

דרגות, סמלים, אותות. כמיהה (רפי מיכאלי)

את רובם הרי לא ממש הכרנו, אבל הם היו שם. כל אחד עם התפקיד שמילא בחיינו, מי שהיה באמת או מי שהיה בדמיוננו. הם היו הסמלים של ילדותנו ונעורינו, מעטים מהם שרדו את מבחן הבגרות ונשארו לנו מגדלור גם לבגרותנו.

הזמנים חולפים והזמן שלנו טס; הם הולכים מאיתנו ואנחנו נשארים לבד. גיבורים חדשים לא ממלאים את מקומם, ואלה שבאים מוטב היה אם לא היו באים. וכן, אנחנו כבר מספיק זקנים לדעת שלא כולם היו צדיקים ולא כולם נשארו יפי בלורית ותואר ונשמות זכות וטהורות. שגם הם היו בני אדם. כמונו. אבל הם יצקו את התבנית שלתוכה אנחנו נוצקנו, בצלמם ניסינו להתגבש ובעקבותיהם שאפנו ללכת.

אבל האביב הזה, אביב הנעורים שלנו – שאמנון ליפקין-שחק היה חלק ממנו והסמל הבולט שלו – היה קצר. ונגמר. ועכשיו כולנו בדרך לחורף הארוך. חורף ארוך, קר ואפל.

[related-posts title="מאמרים נוספים בנושא"] 

 

2 Comments

  1. פנינה כץ
    22 בדצמבר 2012 @ 8:26

    מאמר מהטובים שלך טובי.
    האיש היה סמל לאדם יפה עבורי. עקבתי אחרי צעדיו והתנהלותו במשך שנים. כשהוא לא עשה הנחות לעצמו ולא בקש כלום עבור אהבת הארץ.
    באופן אישי עסקתי בו במיוחד הרבה מתחילת שנות ה- 2000 כשחליתי בלוקמיה[מהסוג שיש לו] ממנה סבל אמנון ליפקין והוא היה עבורי מקור עידוד בהתגברותו על הארורה במחלות. ולכן האבל שלי גדול מנשוא כי נשארנו מעטים מאוד. אבל אני מאמינה כמוהו בלחיות באופן איכותי אם לא, אז אין טעם. ולא לבזבז את הזמן על הבלים.

  2. צעיר יותר ממך
    21 בדצמבר 2012 @ 17:27

    בעצם אתה מתגעגע אל עולם שכולו אשכנזי, שבו כולם בעצם סוג של ימניים אך לא קוראים להם כך. כולם דומים לך. כולם יפי בלורית. עולם שמעולם לא היה קיים. ישראל הראשונה פשוט התעלמה מישראל השניה. וכן, היא התעלמה גם מהערבים החיים כאן ובשטחים. קצת פתתי אתה לא חושב?

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן