★★★★★

אלו ימים קשים לנשמתו של מבקר הקולנוע. מבול גדול של סרטים המנסים כולם להתחרות בעונת הפרסים (אוסקר, גלובוס הזהב, גילדת הבמאים ועוד), ועל המבקר לזהות את האיכות הטכנית והאמנותית שבכל סרט, מבלי להיכנע ללחץ, תכתיבים או שאר השפעות. וכאן בדיוק נופל סרטו החדש של הבמאי אנג לי ("הר ברוקבק", "נמר דרקון"): "חיי פיי".

בכל העולם הסרט זוכה לשלל כוכבים ואינספור תשבחות, אך מנקודת מבט טכנית: "חיי פיי" הוא סרט יפהפה הנושא אינספור דימויים קסומים. יחד עם זאת הסרט אינו אחיד. חלק מהקטעים נמתחים ברגעים שבהם לא קורה דבר, ולעיתים הרגעים משמימים ומטיפי מוסר. התסריט של דיוויד מגי מבוסס על הספר הפופולרי של יאן מרטל – הנושא אותו שם.

העלילה מתארת ילד הודי, פיי (סוראג' שארמה), ששורד ספינה טרופה ועובר רגעים מרתקים בזמן שהוא מנסה לשרוד. תחילה, הסיפור מבסס היטב את רקע הגיבור: אנו לומדים הכול על חייו, בגרותו, כיצד התעללו בו חבריו לכיתה בשל שמו יוצא הדופן, וכיצד קיצר אותו מ"פיסין" (בריכה בצרפתית), המכונה "פיסינג" (להשתין באנגלית), למילה "פיי".

אנו למדים שמשפחתו של פיי החזיקה בגן חיות, ואף לימדה אותו שיש לפחד מנמרים. במיוחד מריצ'רד פארקר הנמר, אשר קיבל את שמו בטעות. אביו של פיי, סנטוש (עדיל חוסיין) מלמד את פיי לקח וקושר עז לסורגי גן החיות, כדי שיביט כיצד ריצ'רד פארקר טורף אותו. עם זאת, איך הנמר מעביר את הטרף דרך הסורגים – נשאר כמסתורין עד סוף הסרט.

האמונה החזקה של פיי באלוהים הופכת לנקודה העיקרית בסרט. פיי מאמין בשלוש דתות במקביל, ומתקיימים דיונים רבים על כוחה של אמונה ומהותו של האלוהים, עד כדי הטפת מוסר.

סיפור הרקע מתואר מנקודת מבטו של פיי הבוגר (אירפאן חאן), אשר מספר לסופר ביוגרפי (ראפה ספאל) את סיפור חייו. יחד עם זאת, תחבולה זו לוקחת את המתח מן הצופים, כיוון שהם יודעים כי בסופו של דבר פיי ישרוד ויגיע עד הלום. אפילו הטוויסט בסוף הסרט הורס את כל מה שהגיע לפני כן – ונראה כי זו אינה כתיבה חכמה, אלא פשוט עצלנות מעצבנת.

אחת מן הסצנות המרהיבות ביותר היא טביעתה של האונייה. אנג לי עושה עבודה מדהימה ביצירת הסערה המפחידה, אבל איכשהו זה חסר משקל רגשי, כיוון שבניגוד לסרט "הטיטאניק" למשל, לא זכינו מעולם לפגוש את הצוות, הנוסעים או להביט בהרס הסופי, ועל כן טביעתה ומות הנוסעים נעשה מאחורי הקלעים ובדמיונו של הצופה. אנו רואים את פיי צופה באימה, אבל הצופה נותר עם דמיונו בלבד.

צוות השחקנים משחק סביר לחלוטין. זהו סרטו הראשון של שארמה. משימה מפחידה לסחוף את הקהל על כתפיו של הגיבור המיוסר כבר בהופעת הבכורה כשחקן, אך שארמה שובה את הלב לאורך כל הסרט.

בשנה שעברה, השחקן ששיחק הכי טוב בין סרטי הקולנוע, כנראה היה הכלב "אוגי" בסרט "הארטיסט" זוכה האוסקר, ואילו השנה יש להעביר את הגביע לריצ'ארד פארקר – הנמר בסרט "חיי פי". עיניו חודרות הישר לנשמת הצופים, כך שניתן לדעת בדיוק מה החיה המופלאה חושבת או מנסה להביע. עבודת האנימציה הממוחשבת מדהימה מתמיד.

צופים שקראו את הספר ובוודאי מצפים לסרט עתיר פנטזיה וסוריאליזם, בוודאי יתאכזבו. הסרט מנסה להיות "ריאליסטי" עד כמה שניתן, ולעיתים נראה כאילו אנו צופים בתוכנית ארוכה של הנשיונל ג'יאוגרפיק על נמרים. תחילה, הדקות הראשונות יפהפיות ומעתיקות נשימה, בייחוד כשצופים בגרסת התלת מימד, אך כשצופים באותה רוטינה עלילתית בפעם החמישית – אפקט ה"וואו" כבר הולך לאיבוד, וחבל. סרט יפה ויזואלית, אך את הנשמה הוא לא מספק.