החברה הישראלית התברכה בשתי תופעות: יש בה ריבוי דעות, עמדות ויוזמות – פוליטיות וחוץ-פרלמנטריות. וכמעט על כל דעה, תפישה ועמדה – קמה תנועה חדשה שמקימיה בטוחים שיש בידם להביא תשובה מלאה ו/או מזור לכל מכאוב חברתי, פוליטי, כלכלי, חינוכי – מחק את המיותר. לכן, כמה מחבריי הטובים הרימו גבה כשסיפרתי על כנס ההשקה של תנועת "תיקון" ותהו – "החסרים תנועות והתארגנויות אנחנו?"

ובכן לא. לא חסרות כאן תנועות. יש ויש למכביר. ואולי זאת גם הבעיה, כי ברוב המקרים – ואין כאן חלילה שום התנשאות – כולם חדורי מוטיבציה ראויה ונכונות מעוררת כבוד להיטיב עם החברה הישראלית הפצועה, אבל כאן בדיוק נעוצה הבעיה. הריבוי במקרה זה, בניגוד לריבוי דעות, שהוא אחת מנשמות אפה של חברה דמוקרטית, יוצר פיזור, שיוצר חלוקה לקבוצות קטנות, שיוצרת בתורה הסתגרות בתוך נישה ומשם לא תצמח לנו שום ישועה.

וזה בדיוק מה שתנועת "תיקון" מנסה לא לעשות, כלומר לא להתמקד במשהו נקודתי וצר, יהיה חשוב ככול שיהיה, אלא להרחיב את המבט, להכיל היבטים רבים ככול שניתן, או במילותיו של המייסד ויו"ר התנועה, ד"ר מאיר בוזגלו, "לשנות תודעה". רוצה לומר, תנועת "תיקון" לא תעסוק בפרויקטים כאן ושם, אלא תשמש מחוללת תודעה שונה, שאותה מתכוונים אנשיה להפיץ בכול שכבות החברה הישראלית. במונחים של חולמים, קוראים לזה "בשורה". במונחים של היום, אולי היינו מכנים זאת תפישה של "מנטורים", כאלה שיש להם בראש תמונה גדולה ושלמה והם משמשים סוכני דעת ותובנות לכול דורש.

ואכן, יש לא מעט חולמים בתנועה הצעירה, אם כי יש להדגיש מיד שרובם השכילו לתרגם את מרבית חלומותיהם למעשים ועובדות בשטח – מה שאולי מעלה את הסיכוי של בוזגלו וחבריו לדרך להביא לשינוי שעליו הם חולמים ומדברים.

תנועת "תיקון" החלה להתגבש כתנועת אינטלקטואלים מחויבים לשיפור פניה של החברה הישראלית בתחומים רבים. כמעט שנתיים של שיח מעמיק מלווה בלא מעט ויכוחים הניבו בסופו של דבר את הצורך לצאת לכיכר העיר ולהציג את הרעיון, ולהתפלל חזק שהוא יעניין את הציבור הרחב.בוזגלו עצמו הטיף תקופה ארוכה לשמירה על תנועה רעיונית פנימית, והגדיל לעשות כשהתראיין אצל רינו צרור ב"חוצה ישראל" לפני קצת יותר משנה, שם סרב להרחיב בנושא התנועה, בטענה שעדיין לא הגיע הזמן. ללמדך שמדובר באנשים שאינם נמנים עם עדת "הרצים לספר לחבר'ה", מה גם כשלא בטוח שיש מה לספר עדיין.

בוזגלו, ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, עוסק בפילוסופיה של הלשון והמתמטיקה. הוא בנו של גדול פייטני יהדות מרוקו ואיש שניצב, בעצם הווייתו, על גשר מוצק שמחבר בין תרבויות: יהדות, מזרחיות, רציונליזם מערבי. אין עדיין הרבה כאלה במקומותינו, וזה ייחודו וכוחו. האיש שחתום על הגל הראשון של התחדשות היהודית על היבטיה התרבותיים והאמנותיים – תחיית הפיוט הוא הבולט שבהם – הוא גם מרצה מבוקש בעולם (באחרונה הוזמן להרצות בפקולטה לפילוסופיה מערבית של אוניברסיטת בייג'ינג). הוא חרד לדמוקרטיה ונאמן למסורת היהודית של בית אבא.

זה גם המודל החדש שהוא מציע לישראל השסועה, לישראל המתמכרת להבחנה העוינת בין דתי לחילוני, בין שמאלני לימני, בין אשכנזי לבין מזרחי. בוזגלו נזהר מאוד לא ליפול למלכודת הדבש הדביקה של אחדות המתעלמת מההבדלים והשונות, הוא רק מבקש להזכיר לכולם שיש משהו מעבר, אם תרצו – מעל. ה"משהו" הזה הוא, לתפישתו, הנאמנות לעם, למסורת שלו, לערכיו. "בואו נחזור לדברים הפשוטים", הציע בערב ההשקה של התנועה, שנערך בשבוע שעבר ביד בן צבי בירושלים, מול קהל גדול ונרגש שבא מכל פינות הארץ.

הישג חשוב לא פחות מהנוכחות המרשימה בכנס היה ללא ספק התמהיל שהרכיב אותו. חרדים, בכלל זה מחוג תולדות אהרון של העדה החרדית, בצד חילונים, מאנשי ההתיישבות העובדת בעמק יזרעאל ובגולן. דתיים לאומיים ומסורתיים, וגם מוסלמים ונוצרים.

אורח הכבוד של הכנס היה עומר סאלם, יליד מצריים, מוסלמי אדוק שחי כעת בארה"ב. סאלם דיבר על מרחב משותף, שבו יהודים, מוסלמים ונוצרים יכולים וצריכים לחיות יחד. הוא הציע ליהודים הישראלים להימנע מלהתרכז במקום צר ומוגדר אחד ולהרגיש בבית בכל המרחב. ואם למישהו נשמעים הדברים כמו הד רחוק לתפישתו של אחד העם, על הצורך במרכז שיתקיים בצד חיים יהודיים בתפוצות – אולי זה אינו מקרי.

את הכנס חתם בברכה חמה ונרגשת פאול גריימס, איש דת נוצרי מארה"ב, שהרחיק לכת עד כדי הבעת תקווה שמדינתו, ארה"ב, תלמד מהיהודים (ובעיקר מאנשי תנועת "תיקון") כיצד יש לנהוג במסורת ובערכים על מנת להוביל תהליך של התחדשות רוחנית ותרבותית.

סוגיית השלום בינינו לבין שכנינו היא קודם כל סוגיה חברתית

 מעבר לברכות ולהתרגשויות המובנות בכנס השקה של תנועה המבקשת לעשות לה נפשות בציבור, אין ספק שהיו באותו ערב אמירות אמיצות מול הגל השוטף את החברה הישראלית שהתמכרה לרכושנות, לחומרנות ולרעות החולות הנובעות מהן. כשבוזגלו הניח על השולחן את העובדה הפשוטה שסוגיית השלום בינינו לבין שכנינו היא קודם כל סוגיה חברתית, של כבוד לזולת והערכה למסורת שלו, היו לא מעט אנשים בקהל שהנהנו ואמרו בסוף הערב כי חשו שסוף סוף נאמרים הדברים החשובים באמת.

תנועת "תיקון" יוצאת לדרך השבוע, דווקא בתקופת בחירות. ולא, אין בכוונתה להשתתף במשחק הפוליטי של התחרות על לב הבוחר. לא מפני שאין לה מה לומר בנושא, אלא מפני ששוב, הראייה היא רחבה יותר, נמנעת מלהיכנס למקומות של פלגנות וחלוקה מפלגת. יש בין חברי התנועה שנכנסו לזירה הפוליטית, בברכת היו"ר.   הבולט בהם פרופסור יוסי יונה (מחבר הדו"ח האלטרנטיבי לדו"ח טרכטנברג אשתקד) שנכנס למקום די ריאלי ברשימת העבודה. ויש עוד רבים אחרים, בין אם תומכים ובין אם חלק מהמעשה הפוליטי.

בשבועות הקרובים תיבחן השיטה: האם תנועה רעיונית שמבקשת לאתגר את החברה הישראלית תוך מיקוד בשלוש סוגיות עיקריות – חינוך, שבת כערך אוניברסלי אנטי-קפיטליסטי ולא רק דתי וערבות הדדית למען חברה צודקת – תוכל באמצעותם לחבוש את פצעיה ולהבריא אותה?

חבורת האינטלקטואלים הזאת, שדווקא מקפידה לא להסתגר במגדלי השן, תצטרך להוכיח שנותר בחברה הישראלית די חומר בסיסי להחלמה, כדי להגיע לשינוי המיוחל. השינוי הזה כרוך קודם כל בשינוי השפה בה השתמשנו עד כה. משפה של דתיים או חילוניים, מנוכרת בעיקר ומתחפרת, לשפה של נאמנים. שפה שהיא אולי היותר מדוברת במרחב זה, ובעזרתה, גם להגיע ליחסי שלום עם השכנים.