Skip to content

בנפתולי הבנט, ההבטחה שטרם נכזבה

השילוב בין שירות בסיירות מטכ"ל ומגלן והזוהר של איש הייטק שעשה אקזיט מצליח מיתגו אותו כשילוב של מצוינות צבאית וכסף. בשוק האלקטורלי הישראלי, המאוכזב ואף הנגעל מן הפוליטיקה, פוליטיקאי חדש הוא סחורה מבוקשת. סביר להניח שהפוליטיקה תישחק את ההבטחה, אבל נוצותיה טרם דהו
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

נפתלי בנט הוא השם החם של בחירות 2013. האיש הצעיר הזה (בן 40) הקפיץ – לפחות בסקרים – את הבית היהודי (שלושה מנדטים בכנסת האחרונה) ואת האיחוד הלאומי (ארבעה) ל-15מנדטים. זהו הישג לא פחות ממדהים, בהתחשב בעובדה שהתמיכה בבית היהודי היא יותר מכל דבר אחר תמיכה בבנט. אומרים שהוא הפוליטיקאי הפופולרי ביותר בישראל בקרב צעירים עד גיל 30. אומרים שנתניהו מפחד ממנו ושקמפיין הבחירות של הליכוד יהיה מכוון ברובו אליו. הפופולריות הזאת מפתיעה.

בנט התחיל את דרכו כאיש ליכוד. הוא עלה למודעות בשנת 2006 כששימש כראש המטה של בנימין נתניהו. ב-2007 ניהל את קמפיין הפריימריז שלו. ב-2012 מונה למנכ"ל מועצת יש"ע והחל להשמיע ביקורת, לעתים נוקבת, על הבוס. נתניהו לא אהב את זה. בינואר 2012 סיים נתניהו את מינויו. במאי אותה שנה פרש בנט מן הליכוד והצטרף לבית היהודי.

נפתלי בנט (צילם: דן בר-דוב)
נפתלי בנט, השם החם של בחירות 2013 (צילם: דן בר-דוב)

הנסיקה של האיש התחילה אז. עד אז לא עשה האיש רושם גדול. בנובמבר 2012 הביס בנט את זבולון אורלב, מן העסקנים הוותיקים של המפד"ל, ונבחר לעמוד בראש מפלגת הבית היהודי. מאז לא מפסיקים לדבר עליו. הוא האפיל לחלוטין על ותיקים ממנו בתנועות שאליהן הצטרף רק זמן קצר קודם לכן. במקצת משום שאלה כללי המשחק החדשים בפוליטיקה הישראלית – ההתייחסות היא רק למספר 1 בכל מפלגה, על אף שהבחירות בישראל אינן אישיות – ובמקצת משום שהצית באחת את הדמיון הישראלי. בנט הוא הבטחה שעדיין לא נכזבה (הצהרתו הבעייתית בעניין הסרבנות היא מעידתו הראשונה). בשוק האלקטורלי הישראלי, המאוכזב ואף הנגעל מן הפוליטיקה, פוליטיקאי חדש הוא סחורה מבוקשת. סביר להניח שהפוליטיקה עוד תשחק את ההבטחה, אבל לעת עתה נוצותיה עוד לא דהו. לכל אחד מגיעה הזדמנות אחת. ליאיר לפיד, עם מסרים מבולבלים, ללא בסיס אמיתי של פעילים (כמו המתנחלים של בנט) ועם רשימה חלשה למדי, מובטחים בין שבעה ל-10 מנדטים. הבוחרים "נותנים צ'אנס".

איש הימין הקיצוני של כוווולנו

אבל ההסבר הזה אינו מסביר די הצורך את ההצלחה הפנומנלית של בנט. סביר יותר שהשילוב בין שירות בסיירות מטכ"ל ומגלן והזוהר של איש הייטק שעשה אקזיט מצליח מיתגו אותו כשילוב של מצוינות צבאית וכסף, שני תווי האיכות שישראלים מתקשים לעמוד בפניהם (אם אתה במטכ"ל אתה גבר שבגברים; אם אתה עשיר אתה מבין את העולם). חשובה לא פחות היא העובדה שלפחות בדימוי הציבורי שלו בנט הוא מבפנים ובה בעת מבחוץ. הוא שובר את הדימוי הקצת טרחני של המפלגות הדתיות-דוסים: משיחיים עוטי דובון מהתנחלות כזאת או אחרת לצד עסקנים מקצועיים המדיפים ריח עדין של גפילטע פיש. לא זו בלבד שאינו תושב התנחלות (בנט גר ברעננה), הוא גם אינו בוגר ישיבת מרכז הרב ולא עשה את שירותו הצבאי במסגרת "ההסדר", אלא כאמור במטכ"ל ובמגלן. אחרי השירות לא מיהר להתנחלות, אלא עשה לביתו – ובהצלחה רבה. בעיני ישראלים רבים, מהמגזר ומחוץ למגזר, בנט הוא חידוש מרענן, גם אם מסריו אינם חדשים. לרוב התומכים בו מחוץ למגזר "שלו" הסגנון ממילא חשוב מן התוכן, כפי שלתומכי הרב חיים אמסלם, מחוץ למגזר שלו, הדימוי (רב שתומך בגיוס) חשוב מן התוכן. דווקא מבחינה זאת המעידה בעניין הסרבנות היא בעיה. היא אולי מעבירה אל בנט עוד מצביעים מן הימין (המזהים בו אחד משלהם), אבל עשויה להרחיק ממנו מצביעים מן המרכז, שעניין הסרבנות מתקשר להם מדי עם דמות המתנחל הקלאסי שממנה מבקש בנט להרחיק את עצמו. עד כמה יהיה הנזק משמעותי? ענין של השקפה. אולי לא.

הוא הבן-יקיר של אלה שרוצים את הנזיד הימני שלהם יותר חריף, אבל לא עם חזרת, אלא עם וואסאבי – מעודכן, מודרני, תל אביבי. הנזיד הוא אותו נזיד, אבל הצילחוּת מגניב לאללה

נפתלי בנט הוא איש ימין קיצוני שאינו מעורר חשש, שמבטיח – על אף ניסיון ארוך שנים של אכזבות – להיות איש הימין הקיצוני של כוווולנו. בשעתו הצביעו לא מעטים מהם עבור רפול מסיבות דומות. בנט אינו מטיף מוסר וערכים בטון מתחסד, אלא מדבר כמו אחד מהחברה על חברה וביטחון. בנט מדבר אינטרנטית, השפה המדוברת של הבוחרים הצעירים. יתרה מזאת, עכשיו כאשר ליברמן הצטרף למרכז (באופן פרדוקסלי הליכוד ביתנו נחשב מפלגת מרכז בישראל) הוא מהווה מוקד משיכה לאלה שאינם רוצים להצביע עבור "הממסד" (יהיה קיצוני ככל שיהיה, תמיד יעדיפו משהו קיצוני עוד יותר). הוא הבן-יקיר של אלה שרוצים את הנזיד הימני שלהם יותר חריף, אבל לא עם חזרת, אלא עם וואסאבי – מעודכן, מודרני, תל אביבי. הנזיד הוא אותו נזיד, אבל הצילחוּת מגניב לאללה.

הפורטרט הזה, שגרסאות שונות שלו אתם יכולים למצוא במקומות שונים, משאיר את הדברים ברמה האישית והשיווקית. חשוב לבחון דרך בנט כמה תהליכים עמוקים יותר, שהוא הסימפטום הבולט שלהם. התהליך החשוב ביותר הוא קריסתה של המשיחיות כשפה פוליטית לגיטימית. בנט אמנם מדבר על זכותנו על הארץ כולה, אבל (בניגוד לבן דמותו המורכב הרבה יותר ממנו והפופולרי הרבה פחות ממנו, משה פייגלין, ובניגוד מובהק לאפי איתם, המשיח התורן שהספיק מאז להכזיב) הוא ממעט לדבר על בית המקדש ועל הגשמת החזון המשיחי של הרב צבי יהודה קוק ושל תלמידיו. בנט לא מדבר במונחי ההשגחה האלוהית ואינו מזכיר את הגאולה. בנט מדבר ביטחונית ורק ביטחונית. אפשר לטעון שמדובר בהבדל רטורי בלבד, אבל לא בטוח שזה נכון. סביר להניח שבין חברים, רחוק מן המצלמות והמיקרופונים, בנט אינו מפנה עורף לרטוריקה הישנה, אבל הרטוריקה החדשה אינה פשוט גימיק תקשורתי. לא רק השפה המשיחית קרסה, אלא גם הביטחון הפנימי באפשרות מימושה. זה לא התחיל עם בנט. זה התחיל במשבר המוסרי העמוק שהחברה המתנחלית עברה עם רצח רבין. הרצח הזה, על אף תוצאותיו החיוביות מבחינת המתנחלים, ערער את הביטחון המוחלט של הקהילה בעליונותה המוסרית.

הליכוד הוא כלי, מפלגה שגרעין קשה נאמן של פעילים יכול להשתלט עליה מבפנים

בעולם המשיחי "הנכון" לא היה צורך ברצח המנהיג. האומה הייתה אמורה להתנער מאליה מכל ניסיון להפוך את הקערה המשיחית על פיה ולפגוע בקדושת ארץ ישראל. מבחינה תיאולוגית רצח רבין היה ביטוי עמוק לחולשה של המגזר שממנו הגיע הרוצח. התברר שהחברה בישראל, לא רק השמאל הבוגדני, אלא גם המרכז ואפילו חלקים מן הימין, אינה רואה בימין המתנחלי את ההולכים לפני המחנה. היא ביטאה זעזוע וסלידה מן הרוצח והפנתה אצבע מאשימה כלפי המתנחלים, שהיו אמורים לשמש כמופת המוסרי שלה. אין זה מקרה שכאשר פינה בנימין נתניהו את הערים הפלסטיניות במסגרת הסכם ווי פלנטיישן, הייתה התגובה מתונה בהרבה ממה שניתן היה לצפות. חשוב מזה, במהלך ההתנתקות, שעליו ניצח אריאל שרון, התברר שמידת האהדה הציבורית למתנחלים היא מוגבלת ביותר וכי הציבור תומך ברובו בממשלה. העובדה ששני מהלכי הנסיגה האלה בוצעו על ידי אנשי ימין העידה על כשל חמור בתכנית הגאולה. החלוקה הברורה בין שמאל בוגדני לימין נאמן שהמתנחלים משמשים לו כמשמר קדמי התערערה. זה לא אומר שהימין נעשה פחות סיפוחיסטי. הסיפוח המשיך לזחול. אבל הביטחון בנכונותה של האומה לאמץ את השפה המשיחית – ולו גם בהדרגה – וביכולתו של המחנה להנהיג אותה, התערערה. ההתיימנות הישראלית היא התיימנות קלאסית. היא מונעת על ידי כוחות של אטימות לאחר וביטחון מוחלט בכוח, לא על ידי חזון רוחני מטה-היסטורי.

התערערות האמונה ביד ההשגחה חייבה מעבר לאמצעים חדשים. לא די במתן דוגמה נחשונית; לא די בזינוק נחוש אל תוך הים מתוך ביטחון שהמחנה יגיע בעקבות ההולכים בראש. גם בראשית הדרך ידע גוש אמונים שסיכוייו להפוך לרוב קטנים. אבל הוא הניח, ופעל על פי ההנחה הזאת, שעת הזינוקים קדימה (על ידי התנחלות בלתי חוקית שהמרכז יאשר אותה בדיעבד מתוך קבלת מנהיגותה המוסרית של האליטה) חלפה. אם התכנית האלוהית אינה עובדת (או אם יש לדחות אותה לאחרית הימים) חייב המחנה להתברגן, לעבור מפעולה כריזמטית לפעולה "ממסדית"-פוליטית. שאלת המספרים שהייתה לא חשובה (חשובה האיכות; לא הכמות) נעשתה קריטית. המיעוט חייב להתנחל בלבבות, ואם לא בלבבות כי אז במרכזי המפלגות. הניסיונות ליצור מפלגות "טהורות" של ימין אמיתי שינהיגו את המחנה מבחוץ כשלו בזה אחר זה. המפלגות הללו צברו מעט מנדטים והשפעתן הייתה מועטה. המקום שבו יש לפעול אפוא, הבינו אנשי הימין המתנחלי, הוא המרכז, כלומר המרכז הישראלי. המהלך הזה בא לידי ביטוי בכניסתו של משה פייגלין לליכוד. פייגלין הוא מבחינת תפישת עולמו אדם קרוב הרבה יותר לתפישה המתנחלית הקלאסית. הוא מאמין במרי אזרחי, בבניין בית המקדש השלישי על הר הבית, בהחלת הריבונות הישראלית לאלתר על כל שטחי ארץ ישראל ובעידוד האוכלוסייה הערבית להגר. כיצד מתיישבות התפישות הללו עם תפישות הליכוד? הן אינן מתיישבות. הליכוד הוא כלי, מפלגה שגרעין קשה נאמן של פעילים יכול להשתלט עליה מבפנים. המקום להיות בו הוא המקום שבו נמצא הכוח הפוליטי. פייגלין, אם כן, הוא סוס טרויאני. הוא מוכן לבלוע לא מעט צפרדעים, להבליע את דעותיו האמתיות, ולהשמיע ככל שהוא יכול  אמירות "ליברליות", כדי לבלבל את האויב, כדי להיראות כמו סוס. בבוא השעה יוכל להפטר מן המעטה ולומר דברים כהווייתם. עדיין לא.

כיוון שממילא לא יכון שלום, אין טעם להתווכח על תפישות עולם. בראשונה זה זמן רב עומד בראש האגף הקיצוני של המחנה הדתי לאומי מנהיג המדבר בשם הפרגמטיזם

בנט הוא השלב הבא במהלך הפוליטיזציה של החברה המתנחלית. בנט התחיל בליכוד, אבל הוא הבין שההיימנה של החברה הישראלית פותחת פתח לסוג אחר של תמרון פוליטי. אם יפעל נכון, יוכל למלא בעבור אנשי המרכז הישראלי את תפקיד הליכוד "האמיתי", ליכוד שלא "הסתאב" בפוליטיקה. מה שחשוב במהלך של בנט הוא ההתרחקות שלו מן האידאולוגיה. אם פייגלין הוא הסמן האידיאולוגי של הליכוד, בנט סומך על בוחריו שיניחו את קיומה של אידאולוגיה ימנית במובהק, על אף שהוא מתעקש שיש לדבר על "נושאים אחרים". כיוון שממילא לא יכון שלום, אין טעם להתווכח על תפישות עולם. לראשונה מזה זמן רב עומד בראש האגף הקיצוני של המחנה הדתי לאומי מנהיג המדבר בשם הפרגמטיזם.

ההתרחקות מן האידיאולוגיה אינה אופיינית רק למחנה הדתי-לאומי. היא חלק משינוי שעוברת החברה הישראלית כולה. המחנה הזה רק משתלב בה. אשר לפרגמטיזם, זה כבר סיפור אחר. גם ללא הלהט המשיחי, ההתעקשות לצפצף על שכנינו ועל העולם כולו לא תוביל לשום מקום טוב. אם בא לכם דווקא מבוי סתום, אתם בהחלט מוזמנים להצביע בנט. בנט מוביל אתכם למקום ההוא באפקטיביות גדולה אפילו מזו של נתניהו. אם המטרה שלכם היא להוביל את המכונית הישראלית לתהום, היד שלו על ההגה בהחלט יכולה לסייע.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת אביעד קליינברג"]

_____________________________________________________________________________

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן