בָּאָה מֵאַהֲבָה לְשִׁירָה / ענת חנה לזרע – 'תלמוד תל אביבי' של שחר – מריו מרדכי

תל אביב עלתה מן הים אל החוף כמו האלה ונוס (בלטינית venia = חסד אלוהי) – אלת האביב, הגינות, הכרמים והבוסתנים הרומית. ונוס נולדה משצף גלים והובלה על ידי הרוח על גבי צדפה לחופי קפריסין

בָּאָה מֵאַהֲבָה לְשִׁירָה / ענת חנה לזרע – 'תלמוד תל אביבי' של שחר – מריו מרדכי

תל אביב עלתה מן הים אל החוף כמו האלה ונוס (בלטינית venia = חסד אלוהי) – אלת האביב, הגינות, הכרמים והבוסתנים הרומית. ונוס נולדה משצף גלים והובלה על ידי הרוח על גבי צדפה לחופי קפריסין

תלמוד תל אביבי

"וָאָבוֹא אֶל-הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל-נְהַר-כְּבָר" (יחזקאל ג' 15)

בֵּין תֵּל אָבִיב שֶׁעַל גְּדוֹת נְהַר כְּבָר
לְתֵל אָבִיב שֶׁעַל גְּדוֹת הַיַּרְקוֹן
עוֹבֵר נְהַר זְמַן שֶׁטְּבוּעָה בּוֹ
תְּפִלַּת: מְעֻוָּת יוּכַל לִתְקֹן

מִבָּבֶל

חָזְרָה לָהּ תֵּל אָבִיב לְהִגָּאֵל מִשְּׁנוֹת גָּלוּתָהּ, וְעָלְתָה
כְּמוֹ וֶנוּס מִיָּפוֹ אֶל פָּלֶשְׂתִינָה;
הָעִיר שֶׁחִבְּרָה לָהּ יַחְדָּו אֶת מִזְרַח
וָאדִי מוּסְרָרָה עִם מַעֲרָבוֹ חִכְּתָה שֶׁאָבוֹא
פְלוֹרֶנְטִינָה
לָדוּג חֲלוֹמוֹת תַּרְשִׁישׁ מִמְּצוּלוֹת יָפוֹ
וְלִקְבֹּעַ בֵּין הֶרְצְל לָעֲלִיָּה אֶת מִשְׁכָּנִי.

אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ, תֵּל אָבִיב,

השיר 'תלמוד תל אביבי' מתוך ספרו של המשורר שחר-מריו מרדכי 'תולדות העתיד', אבן חושן, 2010, עמ' 36

 

המשורר שחר-מריו מרדכי

ספר השירה 'תולדות העתיד' משקף את עולמו של המשורר תוך ניסיונותיו המרתקים להשליט בו מעין סדר ובעודו מפענח אירועי הווה המושתתים על העבר, ומצביע על עתיד המקופל בהווה, כלומר, הנטבע מראש. בעושר רעיוני ובשפה רבגונית, מרדכי מפליא לעשות זאת במישורים האישי והחברתי, תוך שהוא מקיים שיח ער בין השניים.

תפישתו את הזמן מעניינת ומזכירה את זו הקיימת במחשבה הפרדיגמטית. זוהי תפיסת זמן אותה גיבשו חז"ל בעקבות חורבן בית שני, בו ראו את הישנות חורבן בית ראשון. מתוך שאיפה להבין האירועים, להתמודד עם החורבן כמו גם עם אירועים כאוטיים אחרים העתידים לבוא, לייצר סדר חברתי, חשו בצורך עז לשינוי תפישתי שהרי לא עוד הספיקו לצורך כך שתי המחשבות שהוכרו עד אז, המחזורית – טבעית והמקראית – היסטורית.

המחשבה הפרדיגמטית היא מחשבה השואפת בין היתר לשמור במסגרת אחת את שלושת הזמנים: עבר, הווה ועתיד, לנתח את קורות ההווה לאור העבר על מנת לסמן בקווים את תולדות העתיד לבוא על עם ישראל. ר"ל: העבר תמיד איתנו; ההווה מתרחש עם העבר; והכול משתלב לתוך פרדיגמה נצחית הניצבת מעל לזמן. במלים אחרות: הזמן הנו הווה המתמשך לנצח.

נדמה כי מרדכי מנהל מערכות יחסים לאומית ואישית עם ערי ישראל, תל אביב וירושלים, תוך שהוא יוצק בהן (במערכות היחסים ובערים) קודש וחול במינון מיוחד וכשאין האחד מבטל השני אלא להפך, מדגישו ומטעימו/ מתאימו אישית. כך הוא עושה בשער 'חלומות תרשיש' בשני שירים יפהפיים 'תלמוד תל אביבי' ו'מסע'.

ב'מסע' (עמ' 39-38) מדמה מרדכי את ירושלים ואת אהבתו לה למשא במסע. לאהובה שגם כשהוא מהלך בעולם הרחק ממנה "… וְהָיוּ הָעוֹבְרִים וְשָׁבִים מִשְׁתַּהִים בִּי / שֶׁחָזוּ בָּהּ / הוֹלֶכֶת אַחֲרַי… ".  שגם כשהוא נמצא בה – עמה, הוא ממשיך לְבַקְּשָׁהּ אחוז געגועים. שגם כשהוא ישן ולבה ער, היא "… כִּשְׂמִיכַת חֹרֶף / הַנֶּעֱרֶמֶת עַל גַּב מֵקִיץ / בִּנְדוּדָיו, בַּלַּיְלָה /  לַמִּטְבָּח…".

ב'תלמוד תל אביבי' הוא אוצר את התמה המרכזית של הספר ומעבירה בשיר כחוט שני, כחבל טבור מזין, כנהר מפכה מְחַיֶּה.
"וָאָבוֹא אֶל-הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל-נְהַר-כְּבָר" (יחזקאל ג 15).
הנביא יחזקאל גלה לבבל ושם ניבא לאנשי הגולה לפני ואחרי חורבן בית ראשון.

הסימוכין המקראי המקדים את השיר מתייחס לחלק מהחיזיון הראשון בנבואת הפורענות והתוכחה של יחזקאל על חורבן בית המקדש הראשון, בו נושאת אותו רוח אל מקום ישוב של גולי בבל הנקרא תל אביב והממוקם על שפת נהר כבר. יפה שמשמעות המלה 'כְּבָר' בעברית מתקשרת למימד הזמן ובכך מתקשרת גם לתמת הספר, השיר.

מוצא השם התנ"כי תל אביב מאכדית  – til abubi תל השיטפון, תל שנחרב על ידי שיטפון/מבול. בעברית משמעות השם משלבת באפן סמלי חורבן עם תקומה. תל – גבעה מלאכותית שנוצרה מערימות של חורבות. אביב – התחדשות, ניצני חיים, התעוררות קיומית.

מהו נהר הזמן אותו בורא מרדכי, שירית? גשר סימבולי השומר על רצף הזמן. נהר השוקק חיי עם ואדם, קורות, תולדות, אירועים, סיבות, תוצאות ונבואות. נהר הזורם לא רק לאורך, אלא אף נמתח בין שתי גדות של נהרות שונים ובכך כמו מעבה את האפיק  ומבטיח הזרמת מי הווה גם רוחבית.

מרדכי מזרים אותו בין שני זמנים: עבר – הווה. בין שתי תקופות: חורבן בית ראשון –  העת המודרנית. בין שתי ארצות: בבל, עירק – פלשתינה, ישראל. בין שני מצבי צבירה קיומיים של עם ואדם: גולה – ארץ, מדינה. בין שני מקורות מים: נהר כבר – נחל הירקון. בין שתי ערים: תל אביב הבבלית – תל אביב הישראלית. הרעיון השירי מבטא כי הזמן חולף כנהר הזורם מנקודה לנקודה, משם לכאן. מאז לכעת. עם זאת מבטא כי הזמן קולח כמים בין שני נהרות ועל כן ממזג ומאחד מימיהם לכדי הווה אשר בהרכבו, במזגו, בתכנו, גם מושפע מן העבר וגם ישפיע על העתיד.

האם זורם נהר הזמן אל הים? אל ים הזמן?
אין הדבר נאמר בשיר, אך לנגד עיני רוחי כך קורה. נחל הירקון נשפך במציאות במפגש רידינג אל הים התיכון, ודאי נשפך נהר הזמן השירי של מרדכי אל תל אביב – סמל במקרה זה לארץ / מדינת ישראל.
אולי כהקבלה לחוק הטבע האומר כי כל הנהרות זורמים אל הים, כמו נרמז חוק טבע אנושי: כל קורות ותולדות עם ישראל זורמים אל ישראל.

ובנהר הזמן טבועה תפילת: "מְעֻוָּת יוּכַל לִתְקֹן". בחירת המשורר במלה 'טבועה' מושכלת. אין כוונתו ל'שקועה' בקרקעיתו. אלא ל'חרותה' בו. שהרי נהר הזמן אינו במצב צבירה נוזלי – מֵימִי, באפן מוחשי.
המשורר נתמך על דברי קהלת: "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת" (קהלת, א', טו).
על פי פירוש דעת מקרא לפסוק בקהלת, מעוות, מעוקם – אינו יכול לתקון, להיות תקין וישר. וחסרון בשל גודלו – לא יוכל להימנות ולהיספר. בהקשר הכללי ובחיבור הפסוק לפסוק קודם: "רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת, א', יד), הריהו כאומר: כל מעשיהם ומחשבותיהם של בני האדם הם מעוות שאינו יכול לתקון וחסרון שאינו יכול להימנות.

לעומת זאת, על פי פירוש חז"ל, עוסק הפסוק בעולם הבא שהנו זמן קבלת השכר, לא בעולם הזה שהנו זמן העבודה, השינויים והתיקון. "בעולם הזה – מי שמעוות יכול להתקן". האמונה באדם ובכוחותיו נובעת מההבנה כי נברא העולם כמקום העבודה של האדם, כמקום בו עליו לתקן את שעיוות, למלא את שהחסיר. כמקום ההתקדמות. על כן כל העיוותים בעולם הזה מיועדים להיתקן. עם זאת, בעולם הבא – הוא הזמן של קבלת השכר על העבודה בעולם הזה, כבר לא ניתן לתקן או למלא דבר.

המשורר מבטל את הפסימיות הטוטאלית לגבי העולם האנושי הניבטת מדברי קהלת והופך אותה בדומה לפרשנות חז"ל, אך בדרכו, לאופטימיות, לתקווה, להבעת משאלה, לאומית וגם אישית.
מְעֻוָּת = עבר. יוּכַל = מעשים בהווה. לִתְקֹן = עתיד.

גם לפי המחשבה הפרדיגמטית, חורבן לא יישנה לנצח, ייתכן שכוונת המשורר בתיקון -לתקומה, לבניית בית שלישי, באפן מוחשי וסמלי (בנוסף משולבת לטעמי דעתו הפוליטית – מדינית). בכל מקרה, מדובר במעשים של ממש הנדרשים לתיקון המעוות. וכאמור: אפשר לנתח את קורות ההווה לאור העבר על מנת לסמן בקווים את תולדות העתיד לבוא על עם ישראל.

תל אביב הבבלית חזרה מן הגלות לארץ ישראל, לפלשתינה – שמה של ישראל לפני הקמת המדינה. ברמיזה ל'חזון העצמות היבשות' של יחזקאל, הוצאת ישראל מהגלות והבאתם לארצם היא גם כחזרה, ממוות לחיים (תחייה).

תל אביב הבבלית היא העבר, המגולם בתל אביב הישראלית שהיא ההווה וגם העתיד. אם כך תל אביב היא בכל מקרה ההווה. היא נצחית. היא עיר ללא הפסקה.

תל אביב עלתה מן הים אל החוף כמו האלה ונוס (בלטינית venia = חסד אלוהי) – אלת האביב, הגינות, הכרמים והבוסתנים הרומית. על פי המיתולוגיה היוונית בה מקבילתה של ונוס היא אלת האהבה והיופי – אפרודיטה, נולדה ונוס משצף גלים והובלה על ידי הרוח על גבי צדפה לחופי קפריסין.

הֶקְשֵׁר בלתי נמנע ונאה לרעיון השירי: ציורו של הצייר האיטלקי בוטיצ'לי "הולדת ונוס" מתאר את ונוס כאשה בוגרת הנולדת מגלי הים. במרכז הציור עומדת ונוס על צדף – המסמל בנצרות חיי נצח, עירומה לחלוטין ובשיער ג'ינג'י – סמל לתשוקה, מסתירה את איבריה, עמידתה כיאסטית ומבוישת. פעמים, כך ודאי רואה מרדכי את תל אביב.

אגב, ואדי מוסררה הוא שמו הערבי (ואדי אל-מצרארה) של נחל איילון שמוצאו בהרי יהודה דרומית לרמאללה וסופו להישפך לנחל הירקון. לא בִּכְדִי שוזר אותו מרדכי בשיר בשמו הערבי. בכך הוא מביע רגישות למקום ולעם אחר, בכך גם מדגיש כי השיבה מן הגולה, כי הולדת תל אביב הישראלית, נתרחשו בזמן שקדם להקמת המדינה.

מרדכי מאניש את תל אביב, אף מאליל אותה, ובכל מקרה מתייחס אליה כאל אהובה המחכה לבואו, המצפה שיבוא לדוג חלומות, להגשים נבואות, והוא אכן בא אליה וקובע בשכונת פלורנטין שבה את משכנו.

"אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ, תֵּל אָבִיב," מסיים מרדכי את השיר כשהוא נסמך על הפסוק "אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם–תִּשְׁכַּח יְמִינִי.  תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי, לְחִכִּי–אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי:  אִם-לֹא אַעֲלֶה, אֶת-יְרוּשָׁלִַם–עַל, רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (תהילים קלז,ה-ו).

משמעות הפסוק מתהילים בהקשר המקראי: שבועה והבטחה של נאמנות ומחויבות של כל יהודי לירושלים. זהו נוסח הבטחתם של גולי בבל, שלעולם לא ישכחו את עירם ואת ארצם.

משורר תהלים קל"ז, היושב בגלות, בוכה על חורבנה של ירושלים ומתגעגע למולדתו. בפסוקים אלה הוא נשבע לא רק שלא לשכוח את העבר ואת ירושלים, אלא אף לציין ולהזכיר האסון בשעת כל שמחה (נאמר אף בחופה).

מרדכי פונה אל תל אביב – אהובתו, בפנייה אישית, אך מסתפק רק ברמיזה לשבועה ולהבטחה כי לעולם לא יִשְׁכְּחֶהָ. מדוע אינו מתחייב ממש ובאופן מלא?

שימוש המשורר בחלק מן ההבטחה המקראית כלפי תל אביב, מהלך יפה על הגבול הדק שבין קודש לחול ביחסיו עמה. הפתיחות המתקיימת בינו לבינה אין בה להמעיט מערך האהבה, ההשתייכות, הכמיהה אליה. בנוסף, ייתכן כי לאור לקחים שהפיק מן העבר האישי, הן בתבונה, הן מתוך רגישות שלא לפגוע בה, מרדכי נזהר ו/או מתקן דרכיו.

הַפְּסִיק החותם את השיר מסמל את העובדה כי אין נקודה, קרי, סוף – אַיִן.
תל אביב, ההווה, נצחיים הם.

 

********

קישור לרשימתה על ענת חנה לזרע על ספרו שחר-מריו מרדכי ב'יקום תרבות':
http://www.yekum.org/2012/09/%D7%A2%D7%A0%D7%AA-%D7%97%D7%A0%D7%94-%D7%9C%D7%96%D7%A8%D7%A2-%D7%A2%D7%9C-%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%93-%D7%A9%D7%9C-%D7%A9%D7%97%D7%A8-%D7%9E%D7%A8%D7%99

********

 

חנה ענת לזרע. צילום: גאולה לזרע

ענת חנה לזרע, ילידת 1964.
נולדה וגדלה בתל אביב, מתגוררת בשנים האחרונות במושב בשרון.
כותבת שירה, מפרסמת שירים ורשימות מעל במות שונות.

3 Comments

  1. לימור
    12 בינואר 2013 @ 21:17

    השיר יפה מאוד ואיכותי מאוד, חריג בנוף

  2. יובל קרימולובסקי
    9 בינואר 2013 @ 18:00

    ביקורת מרתקת, אשר גם היא כתובה באהבה לתל אביב…

    שיר אופטימי, נוסך תקווה.

    נהר הזמן זורם מהעבר את העתיד אבל בשיר עצמו
    בית ראשון – בהווה
    בית שני – בעבר

    בבית השני אפשר למצוא הסברים ל "תְּפִלַּת: מְעֻוָּת יוּכַל לִתְקֹן" מהבית הראשון:
    – גאולת עם ישראל מהגלות
    – חיבור שני חלקי הואדי כסמל לקיום משותף עם הערבים
    – במישור האישי, תפילותיו/חלומותיו של המשורר

    • ענת חנה לזרע
      10 בינואר 2013 @ 9:23

      יובל תודה רבה על תגובתך. שמחתי בה מאד.

      "…הָעִיר שֶׁחִבְּרָה לָהּ יַחְדָּו אֶת מִזְרַח / וָאדִי מוּסְרָרָה עִם מַעֲרָבוֹ…"

      השיר מרמז על הביטוי שטבע דוד המלך "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו" / תהילים ככב 3, המדבר על איחוד ירושלים הצפונית עם ירושלים הדרומית. איחוד "ירושלים של מטה" עם "ירושלים של מעלה".
      איחוד השונה מאיחודה בימינו – בעקבות מלחמת ששת הימים: המזרחית עם המערבית.
      המשורר מעמיד את תל אביב אל מול ירושלים ושוב, מוהל בהתאמה אישית: קודש וחול. בהתאמה לאומית: עבר ועתיד… זהו סמל לקיום משותף של שני העמים (יהודי – ערבי) כפי שהזכרת.
      הייתי מוסיפה בזהירות שתיתכן אף רמיזת המשורר לקיבוץ הגלויות של העם היהודי (מזרחי – מערבי/ אשכנזי) שהחל עם קום המדינה ולכור ההיתוך משנותיה הראשונות.

      יום נעים,
      ענת

תלמוד תל אביבי

"וָאָבוֹא אֶל-הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל-נְהַר-כְּבָר" (יחזקאל ג' 15)

בֵּין תֵּל אָבִיב שֶׁעַל גְּדוֹת נְהַר כְּבָר
לְתֵל אָבִיב שֶׁעַל גְּדוֹת הַיַּרְקוֹן
עוֹבֵר נְהַר זְמַן שֶׁטְּבוּעָה בּוֹ
תְּפִלַּת: מְעֻוָּת יוּכַל לִתְקֹן

מִבָּבֶל

חָזְרָה לָהּ תֵּל אָבִיב לְהִגָּאֵל מִשְּׁנוֹת גָּלוּתָהּ, וְעָלְתָה
כְּמוֹ וֶנוּס מִיָּפוֹ אֶל פָּלֶשְׂתִינָה;
הָעִיר שֶׁחִבְּרָה לָהּ יַחְדָּו אֶת מִזְרַח
וָאדִי מוּסְרָרָה עִם מַעֲרָבוֹ חִכְּתָה שֶׁאָבוֹא
פְלוֹרֶנְטִינָה
לָדוּג חֲלוֹמוֹת תַּרְשִׁישׁ מִמְּצוּלוֹת יָפוֹ
וְלִקְבֹּעַ בֵּין הֶרְצְל לָעֲלִיָּה אֶת מִשְׁכָּנִי.

אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ, תֵּל אָבִיב,

השיר 'תלמוד תל אביבי' מתוך ספרו של המשורר שחר-מריו מרדכי 'תולדות העתיד', אבן חושן, 2010, עמ' 36

 

המשורר שחר-מריו מרדכי

ספר השירה 'תולדות העתיד' משקף את עולמו של המשורר תוך ניסיונותיו המרתקים להשליט בו מעין סדר ובעודו מפענח אירועי הווה המושתתים על העבר, ומצביע על עתיד המקופל בהווה, כלומר, הנטבע מראש. בעושר רעיוני ובשפה רבגונית, מרדכי מפליא לעשות זאת במישורים האישי והחברתי, תוך שהוא מקיים שיח ער בין השניים.

תפישתו את הזמן מעניינת ומזכירה את זו הקיימת במחשבה הפרדיגמטית. זוהי תפיסת זמן אותה גיבשו חז"ל בעקבות חורבן בית שני, בו ראו את הישנות חורבן בית ראשון. מתוך שאיפה להבין האירועים, להתמודד עם החורבן כמו גם עם אירועים כאוטיים אחרים העתידים לבוא, לייצר סדר חברתי, חשו בצורך עז לשינוי תפישתי שהרי לא עוד הספיקו לצורך כך שתי המחשבות שהוכרו עד אז, המחזורית – טבעית והמקראית – היסטורית.

המחשבה הפרדיגמטית היא מחשבה השואפת בין היתר לשמור במסגרת אחת את שלושת הזמנים: עבר, הווה ועתיד, לנתח את קורות ההווה לאור העבר על מנת לסמן בקווים את תולדות העתיד לבוא על עם ישראל. ר"ל: העבר תמיד איתנו; ההווה מתרחש עם העבר; והכול משתלב לתוך פרדיגמה נצחית הניצבת מעל לזמן. במלים אחרות: הזמן הנו הווה המתמשך לנצח.

נדמה כי מרדכי מנהל מערכות יחסים לאומית ואישית עם ערי ישראל, תל אביב וירושלים, תוך שהוא יוצק בהן (במערכות היחסים ובערים) קודש וחול במינון מיוחד וכשאין האחד מבטל השני אלא להפך, מדגישו ומטעימו/ מתאימו אישית. כך הוא עושה בשער 'חלומות תרשיש' בשני שירים יפהפיים 'תלמוד תל אביבי' ו'מסע'.

ב'מסע' (עמ' 39-38) מדמה מרדכי את ירושלים ואת אהבתו לה למשא במסע. לאהובה שגם כשהוא מהלך בעולם הרחק ממנה "… וְהָיוּ הָעוֹבְרִים וְשָׁבִים מִשְׁתַּהִים בִּי / שֶׁחָזוּ בָּהּ / הוֹלֶכֶת אַחֲרַי… ".  שגם כשהוא נמצא בה – עמה, הוא ממשיך לְבַקְּשָׁהּ אחוז געגועים. שגם כשהוא ישן ולבה ער, היא "… כִּשְׂמִיכַת חֹרֶף / הַנֶּעֱרֶמֶת עַל גַּב מֵקִיץ / בִּנְדוּדָיו, בַּלַּיְלָה /  לַמִּטְבָּח…".

ב'תלמוד תל אביבי' הוא אוצר את התמה המרכזית של הספר ומעבירה בשיר כחוט שני, כחבל טבור מזין, כנהר מפכה מְחַיֶּה.
"וָאָבוֹא אֶל-הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל-נְהַר-כְּבָר" (יחזקאל ג 15).
הנביא יחזקאל גלה לבבל ושם ניבא לאנשי הגולה לפני ואחרי חורבן בית ראשון.

הסימוכין המקראי המקדים את השיר מתייחס לחלק מהחיזיון הראשון בנבואת הפורענות והתוכחה של יחזקאל על חורבן בית המקדש הראשון, בו נושאת אותו רוח אל מקום ישוב של גולי בבל הנקרא תל אביב והממוקם על שפת נהר כבר. יפה שמשמעות המלה 'כְּבָר' בעברית מתקשרת למימד הזמן ובכך מתקשרת גם לתמת הספר, השיר.

מוצא השם התנ"כי תל אביב מאכדית  – til abubi תל השיטפון, תל שנחרב על ידי שיטפון/מבול. בעברית משמעות השם משלבת באפן סמלי חורבן עם תקומה. תל – גבעה מלאכותית שנוצרה מערימות של חורבות. אביב – התחדשות, ניצני חיים, התעוררות קיומית.

מהו נהר הזמן אותו בורא מרדכי, שירית? גשר סימבולי השומר על רצף הזמן. נהר השוקק חיי עם ואדם, קורות, תולדות, אירועים, סיבות, תוצאות ונבואות. נהר הזורם לא רק לאורך, אלא אף נמתח בין שתי גדות של נהרות שונים ובכך כמו מעבה את האפיק  ומבטיח הזרמת מי הווה גם רוחבית.

מרדכי מזרים אותו בין שני זמנים: עבר – הווה. בין שתי תקופות: חורבן בית ראשון –  העת המודרנית. בין שתי ארצות: בבל, עירק – פלשתינה, ישראל. בין שני מצבי צבירה קיומיים של עם ואדם: גולה – ארץ, מדינה. בין שני מקורות מים: נהר כבר – נחל הירקון. בין שתי ערים: תל אביב הבבלית – תל אביב הישראלית. הרעיון השירי מבטא כי הזמן חולף כנהר הזורם מנקודה לנקודה, משם לכאן. מאז לכעת. עם זאת מבטא כי הזמן קולח כמים בין שני נהרות ועל כן ממזג ומאחד מימיהם לכדי הווה אשר בהרכבו, במזגו, בתכנו, גם מושפע מן העבר וגם ישפיע על העתיד.

האם זורם נהר הזמן אל הים? אל ים הזמן?
אין הדבר נאמר בשיר, אך לנגד עיני רוחי כך קורה. נחל הירקון נשפך במציאות במפגש רידינג אל הים התיכון, ודאי נשפך נהר הזמן השירי של מרדכי אל תל אביב – סמל במקרה זה לארץ / מדינת ישראל.
אולי כהקבלה לחוק הטבע האומר כי כל הנהרות זורמים אל הים, כמו נרמז חוק טבע אנושי: כל קורות ותולדות עם ישראל זורמים אל ישראל.

ובנהר הזמן טבועה תפילת: "מְעֻוָּת יוּכַל לִתְקֹן". בחירת המשורר במלה 'טבועה' מושכלת. אין כוונתו ל'שקועה' בקרקעיתו. אלא ל'חרותה' בו. שהרי נהר הזמן אינו במצב צבירה נוזלי – מֵימִי, באפן מוחשי.
המשורר נתמך על דברי קהלת: "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת" (קהלת, א', טו).
על פי פירוש דעת מקרא לפסוק בקהלת, מעוות, מעוקם – אינו יכול לתקון, להיות תקין וישר. וחסרון בשל גודלו – לא יוכל להימנות ולהיספר. בהקשר הכללי ובחיבור הפסוק לפסוק קודם: "רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת, א', יד), הריהו כאומר: כל מעשיהם ומחשבותיהם של בני האדם הם מעוות שאינו יכול לתקון וחסרון שאינו יכול להימנות.

לעומת זאת, על פי פירוש חז"ל, עוסק הפסוק בעולם הבא שהנו זמן קבלת השכר, לא בעולם הזה שהנו זמן העבודה, השינויים והתיקון. "בעולם הזה – מי שמעוות יכול להתקן". האמונה באדם ובכוחותיו נובעת מההבנה כי נברא העולם כמקום העבודה של האדם, כמקום בו עליו לתקן את שעיוות, למלא את שהחסיר. כמקום ההתקדמות. על כן כל העיוותים בעולם הזה מיועדים להיתקן. עם זאת, בעולם הבא – הוא הזמן של קבלת השכר על העבודה בעולם הזה, כבר לא ניתן לתקן או למלא דבר.

המשורר מבטל את הפסימיות הטוטאלית לגבי העולם האנושי הניבטת מדברי קהלת והופך אותה בדומה לפרשנות חז"ל, אך בדרכו, לאופטימיות, לתקווה, להבעת משאלה, לאומית וגם אישית.
מְעֻוָּת = עבר. יוּכַל = מעשים בהווה. לִתְקֹן = עתיד.

גם לפי המחשבה הפרדיגמטית, חורבן לא יישנה לנצח, ייתכן שכוונת המשורר בתיקון -לתקומה, לבניית בית שלישי, באפן מוחשי וסמלי (בנוסף משולבת לטעמי דעתו הפוליטית – מדינית). בכל מקרה, מדובר במעשים של ממש הנדרשים לתיקון המעוות. וכאמור: אפשר לנתח את קורות ההווה לאור העבר על מנת לסמן בקווים את תולדות העתיד לבוא על עם ישראל.

תל אביב הבבלית חזרה מן הגלות לארץ ישראל, לפלשתינה – שמה של ישראל לפני הקמת המדינה. ברמיזה ל'חזון העצמות היבשות' של יחזקאל, הוצאת ישראל מהגלות והבאתם לארצם היא גם כחזרה, ממוות לחיים (תחייה).

תל אביב הבבלית היא העבר, המגולם בתל אביב הישראלית שהיא ההווה וגם העתיד. אם כך תל אביב היא בכל מקרה ההווה. היא נצחית. היא עיר ללא הפסקה.

תל אביב עלתה מן הים אל החוף כמו האלה ונוס (בלטינית venia = חסד אלוהי) – אלת האביב, הגינות, הכרמים והבוסתנים הרומית. על פי המיתולוגיה היוונית בה מקבילתה של ונוס היא אלת האהבה והיופי – אפרודיטה, נולדה ונוס משצף גלים והובלה על ידי הרוח על גבי צדפה לחופי קפריסין.

הֶקְשֵׁר בלתי נמנע ונאה לרעיון השירי: ציורו של הצייר האיטלקי בוטיצ'לי "הולדת ונוס" מתאר את ונוס כאשה בוגרת הנולדת מגלי הים. במרכז הציור עומדת ונוס על צדף – המסמל בנצרות חיי נצח, עירומה לחלוטין ובשיער ג'ינג'י – סמל לתשוקה, מסתירה את איבריה, עמידתה כיאסטית ומבוישת. פעמים, כך ודאי רואה מרדכי את תל אביב.

אגב, ואדי מוסררה הוא שמו הערבי (ואדי אל-מצרארה) של נחל איילון שמוצאו בהרי יהודה דרומית לרמאללה וסופו להישפך לנחל הירקון. לא בִּכְדִי שוזר אותו מרדכי בשיר בשמו הערבי. בכך הוא מביע רגישות למקום ולעם אחר, בכך גם מדגיש כי השיבה מן הגולה, כי הולדת תל אביב הישראלית, נתרחשו בזמן שקדם להקמת המדינה.

מרדכי מאניש את תל אביב, אף מאליל אותה, ובכל מקרה מתייחס אליה כאל אהובה המחכה לבואו, המצפה שיבוא לדוג חלומות, להגשים נבואות, והוא אכן בא אליה וקובע בשכונת פלורנטין שבה את משכנו.

"אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ, תֵּל אָבִיב," מסיים מרדכי את השיר כשהוא נסמך על הפסוק "אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם–תִּשְׁכַּח יְמִינִי.  תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי, לְחִכִּי–אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי:  אִם-לֹא אַעֲלֶה, אֶת-יְרוּשָׁלִַם–עַל, רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (תהילים קלז,ה-ו).

משמעות הפסוק מתהילים בהקשר המקראי: שבועה והבטחה של נאמנות ומחויבות של כל יהודי לירושלים. זהו נוסח הבטחתם של גולי בבל, שלעולם לא ישכחו את עירם ואת ארצם.

משורר תהלים קל"ז, היושב בגלות, בוכה על חורבנה של ירושלים ומתגעגע למולדתו. בפסוקים אלה הוא נשבע לא רק שלא לשכוח את העבר ואת ירושלים, אלא אף לציין ולהזכיר האסון בשעת כל שמחה (נאמר אף בחופה).

מרדכי פונה אל תל אביב – אהובתו, בפנייה אישית, אך מסתפק רק ברמיזה לשבועה ולהבטחה כי לעולם לא יִשְׁכְּחֶהָ. מדוע אינו מתחייב ממש ובאופן מלא?

שימוש המשורר בחלק מן ההבטחה המקראית כלפי תל אביב, מהלך יפה על הגבול הדק שבין קודש לחול ביחסיו עמה. הפתיחות המתקיימת בינו לבינה אין בה להמעיט מערך האהבה, ההשתייכות, הכמיהה אליה. בנוסף, ייתכן כי לאור לקחים שהפיק מן העבר האישי, הן בתבונה, הן מתוך רגישות שלא לפגוע בה, מרדכי נזהר ו/או מתקן דרכיו.

הַפְּסִיק החותם את השיר מסמל את העובדה כי אין נקודה, קרי, סוף – אַיִן.
תל אביב, ההווה, נצחיים הם.

 

********

קישור לרשימתה על ענת חנה לזרע על ספרו שחר-מריו מרדכי ב'יקום תרבות':
http://www.yekum.org/2012/09/%D7%A2%D7%A0%D7%AA-%D7%97%D7%A0%D7%94-%D7%9C%D7%96%D7%A8%D7%A2-%D7%A2%D7%9C-%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%93-%D7%A9%D7%9C-%D7%A9%D7%97%D7%A8-%D7%9E%D7%A8%D7%99

********

 

חנה ענת לזרע. צילום: גאולה לזרע

ענת חנה לזרע, ילידת 1964.
נולדה וגדלה בתל אביב, מתגוררת בשנים האחרונות במושב בשרון.
כותבת שירה, מפרסמת שירים ורשימות מעל במות שונות.

3 Comments

  1. לימור
    12 בינואר 2013 @ 21:17

    השיר יפה מאוד ואיכותי מאוד, חריג בנוף

  2. יובל קרימולובסקי
    9 בינואר 2013 @ 18:00

    ביקורת מרתקת, אשר גם היא כתובה באהבה לתל אביב…

    שיר אופטימי, נוסך תקווה.

    נהר הזמן זורם מהעבר את העתיד אבל בשיר עצמו
    בית ראשון – בהווה
    בית שני – בעבר

    בבית השני אפשר למצוא הסברים ל "תְּפִלַּת: מְעֻוָּת יוּכַל לִתְקֹן" מהבית הראשון:
    – גאולת עם ישראל מהגלות
    – חיבור שני חלקי הואדי כסמל לקיום משותף עם הערבים
    – במישור האישי, תפילותיו/חלומותיו של המשורר

    • ענת חנה לזרע
      10 בינואר 2013 @ 9:23

      יובל תודה רבה על תגובתך. שמחתי בה מאד.

      "…הָעִיר שֶׁחִבְּרָה לָהּ יַחְדָּו אֶת מִזְרַח / וָאדִי מוּסְרָרָה עִם מַעֲרָבוֹ…"

      השיר מרמז על הביטוי שטבע דוד המלך "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו" / תהילים ככב 3, המדבר על איחוד ירושלים הצפונית עם ירושלים הדרומית. איחוד "ירושלים של מטה" עם "ירושלים של מעלה".
      איחוד השונה מאיחודה בימינו – בעקבות מלחמת ששת הימים: המזרחית עם המערבית.
      המשורר מעמיד את תל אביב אל מול ירושלים ושוב, מוהל בהתאמה אישית: קודש וחול. בהתאמה לאומית: עבר ועתיד… זהו סמל לקיום משותף של שני העמים (יהודי – ערבי) כפי שהזכרת.
      הייתי מוסיפה בזהירות שתיתכן אף רמיזת המשורר לקיבוץ הגלויות של העם היהודי (מזרחי – מערבי/ אשכנזי) שהחל עם קום המדינה ולכור ההיתוך משנותיה הראשונות.

      יום נעים,
      ענת

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן