"המוזיקה המזרחית היא גל של מוזיקה לא טובה שנחת עלינו, אם להתבטא בעדינות, עם מנגינות שטותיות וטקסטים ברמה נמוכה. מדאיגה אותי הרדידות שהמוזיקה הזאת הביאה על התרבות שלנו. השנה יש קצת רגיעה מהווירוס הזה כי נוצר איזשהו בלנס והמוזיקה המזרחית בעיקר עושה שמח בחתונות. בכל מקרה עושה לי עצוב כל הטררם הזה".

דברים אלה, קיצוניים בחומרתם, משמיע איש הרוק'נ'רול שמוליק בודגוב, מגדולי נגני הגיטרה בישראל, לא אחד שהגיע מוורשה, ומי שניגן לפרנסתו אפילו בהקלטות של זהר ארגוב. בודגוב מדבר בכאב על מצב התרבות בישראל בראיון מיוחד ל"מגפון" לקראת מופע "ענקי הגיטרה", שייערך הערב (חמישי) ובליל שבת ב"רדינג3" בנמל תל-אביב.

בצמד המופעים תיערך מעין ועידת-פסגה של מיטב נגני הגיטרה בארץ. עם ובמקביל לבודגוב ינגנו דני סנדרסון, חיים רומנו, ארז נץ, רוני פיטרסון, שלמה מזרחי, נאור דיין, גדי בן-אלישע, גיא באר ועוזי לוי. הם יתוגברו על-ידי הקלידן עדי רנרט, המתופף אשר פדי ונגן גיטרת הבס, זיו הרפז.

אותם נגנים, למעט חיים רומנו, נאור דיין וגדי בן-אלישע, שיהיו עסוקים באותה שעה בהופעות אחרות, יופיעו גם במופע הנוסף מחר בערב, כשאליהם יצטרף יצחק קלפטר, תותח-על בתחום.

"לא להאמין איך הייתה התנפלות על הכרטיסים על מופע נטול זמרים", מתפעל בודגוב. "כשמפיק המופע, אריק ניזרי, בעצמו גיטריסט, בא אלי לפני כמה חודשים עם הרעיון, שאלתי אותו אם הוא משוגע, או אולי אין לו מה לעשות. מי יבוא, שאלתי אותו, אם הראש של כולם במזרחית. הרי זו מדינה של ילדים עם אייפונים, 'האח הגדול' ועוד שטויות כאלה, כשהתרבות בזבל".

הגיטרה זוכה לכבוד הראוי במחוזותינו על רקע התחשמלות ומחשוב המוזיקה?

"אני זוכר זמנים שבהם הגיטרה תפסה מקום מאוד-מאוד חשוב במוזיקה הישראלית הפופולרית וברדיו. בכל שיר שני היה סולו גיטרה. מתי שמעת סולו גיטרה בשיר ישראלי ב-15-20 השנים האחרונות? שמעת סולו גיטרה אחד בכוכב נולד? ובדה וויס? אתה בכלל רואה שם את להקת הנגנים? והרי מנגנים שם נגנים מעולים".

איך מתקיים מופע "ענקי הגיטרה" בלי אבי סינגולדה, הגיטריסט הכי עסוק במדינה?

"סינגולדה לא מתאים לנו, נגני גיטרה שבאים מהרוק ומהבלוז השורשי. הוא אחר, לא משלנו, אם כי הוא נגן מצוין ואיש-עבודה, שמתאים למה שקורה כיום בארץ, כשצריך להקליט 50 שירים בדקה. את זה הוא עושה נהדר".

ויהודה קיסר?

"הוא בסדר, אבל לא בקטע שלנו".

מהן הציפיות שלך מהמופע הזה?

"אני מקווה שבאמצעות המופע נשים את הגיטרה חזרה על המפה, לאחר שהיא נדחקה הצידה. אני, כמו חבריי במופע, לא מדבר מתוך התמרמרות. בגיל 50, לפני שבע שנים, החלטתי להפסיק את המירוץ. אז פניתי לכל הזמרים שאותם ליוויתי ואמרתי להם 'תודה, היה נחמד; עכשיו אני פונה לעסקים'. אני לא רוצה להיות נגן גיטרה מזדקן. אם לנגן, אז בשביל הכיף, לא לדעוך בתוך המקצוע הזה".

 ה"עסקים" של בודגוב כוללים שתי חנויות-מוזיקה שפתח – בשכונת מונטיפיורי, בתל-אביב וברעננה, לצד ייצור גיטרות חשמליות בעיצובו ולפי דרישותיו במזרח הרחוק, ב"ליין" הנושא את שמו (יש אצלו גם "ליין" מקביל לגיטרות קלאסיות, הנושא את שמו של דייויד ברוזה). בנוסף לכך הוא מתאר כ"חוצפה ישראלית מטורפת" אתר שהקים ופונה לשוק האמריקני עם הכלים שלו, מה שנראה כמו למכור קרח לאסקימואים.

שיגעון הגיטרה של בודגוב החל במרד. הילד שגדל באווירה מוזיקלית בקרית-שלום, דרום תל-אביב, הפנה בגיל 11 עורף לטאר, כלי הנגינה הפרסי שבו ניגן אביו יום טוב, ודבק בגיטרה לכל החיים.

"לשכונה שלנו הגיעו שכנים חדשים מצוידים בגיטרה חשמלית, שהצלילים שלה כישפו אותי. כל החופש הגדול אני, הילד בן ה-11, עבדתי בהרכבת תריסים, כדי לקנות לעצמי גיטרה, קלאסית אמנם, בארבע מאות לירות והרגשתי שגיליתי את האור על רקע המצב הלא קל אצלנו בבית. תוך שנה המשכתי לגיטרה חשמלית וגידלתי רעמת שיער אה-לה ג'ימי הנדריקס. שנה לא חפפתי, כינים טיילו לי בין השערות והסרחתי כמו בואש.

"ג'ימי הנדריקס, דיפ פרפל ולד זפלין היו אבות המזון המוזיקליים שלי. בעיניי הנדריקס היה חייזר שהמציא שפה. הוא היה מהאמנים שייזכרו כחד-פעמיים ביקום. מכל הנסיונות לחקות אותו, אף אחד לא התקרב אליו".

מירוץ הקריירה של בודגוב החל בנעוריו. "חיים סבן שלף אותי, הנער, מתוך להקות הקצב והביא אותי ללהקת 'הצ'רצ'ילים', במקום חיים רומנו, שהחליט לנסות את מזלו בלונדון", הוא נזכר. "בבת אחת מצאתי את עצמי בפסגת התעשייה המוזיקלית הישראלית. הייתי בעננים. זה כאילו שפול מקרתני היה קורא לי לנגן איתו. עד מקרתני, כמובן, לא הגענו, אבל ליווינו את אריק איינשטיין ואי אפשר היה לבקש יותר מזה". וחיים סבן, כידוע, הוא כיום טייקון יהודי אמריקני, שמחובר לצמרת הפוליטית בארה"ב ובישראל.

בלהקת גייסות השריון פגש בודגוב את אשת חייו, חני אליקים, לימים בלהקת "סקסטה". משנות ה-70 כמעט לא היה כאן זמר-צמרת שלא רופד בצלילי הגיטרה של בודגוב. לקראת סוף אותו עשור הקים את להקת "ברוש" עם איקי לוי, יוסי מנחם ודריו מלכי המנוח. הרכב זה זכור במיוחד מתוכניות "זהו זה", ש"בהן התאפשר לנו לנגן כל מה שרצינו ובשידור חי, מה שנשמע היום הזוי".

על כפות ידיו הוקם הרכב "היהודים" הייחודי: "כנגן הקלטות והופעות, התפתח אצלי חוסר שביעות רצון ממה שקרה באולפנים. אם במשך תקופה הרגשתי שמיציתי את עצמי כאמן, עם השנים זה הלך והתדרדר. אנחנו, הנגנים, הפכנו למעין טפטים. יכולת לנגן לצד שלמה ארצי ארבע שעות ולהרגיש טפט. ארצי לא רצה מאיתנו שום אאוט-פוט, רק שנלווה אותו בסדר.

"באותה תקופה הייתה לי מבוכה ממה שעשיתי במוזיקה ומהזילות שהיתה בתחום. הייתי מת לשתף פעולה עם זמר, או זמרת, שיקרעו את הגרון ושאוכל לנגן לצידם איך שארצה. יום אחד אמרו לי – 'בוא, תשמע זמרת'. באתי לאולפני 'זזה', שמעתי את אורית שחף – ונפלתי. תום פטרובר הגיע ככותב שירים בשבילה, נהיה החבר שלה ואני הייתי זה שדחף אותם להיות בהרכב אחד. 'אנחנו לא צמד', הם התקוממו בהתחלה. ההמשך ידוע, מה גם שהם הפכו לזוג נשוי".

איך ניתן לאפיין את הצליל שלך?

"כנגן גיטרה, אף פעם לא חיפשתי להתבלט יותר מדי. ואתה יודע מה? לא הכלים עושים את הסאונד, אלא הנשמה. משהו שבא מתוכך. כנראה, שיש בנגינה שלי איזו אנרגיה שמדברת לאנשים. זה הקסם שבמוזיקה".

כמי שחרש את הארץ בהופעות וכיום כמעט לא מופיע, איך אתה עומד בזה?

"עובדה. העניין הוא שעם השנים אהבתי פחות ופחות את ההופעות. בשנים האחרונות לפני שירדתי מהעניין, זה היה לי ממש קשה. הנגנים שעבדו איתי סבלו מהקיטורים שלי. מתוך כבוד ואהבה לגיטרה, רציתי להשאיר אותה במקום נקי ושלא תיהפך לגרזן שאיתו אני חוטב עצים".

אולי רצית להקדים רפואה למכה ויצאת מההופעות לפני שהמחשב ינצח את הגיטרה?

"גיטרה זה לא תופים. כמו הכינור, אין לה תחליף".